בלק | משלי בלעם

א. מבט כללי על משלי בלעם[1]

הקדמה

בחלק הראשון של פרשת בלק מקדישה התורה תיאור נרחב לשליחות של בלק מלך מואב, ולתיאור תגובתו והתנהגותו של בלעם כלפי שרי מואב וכלפי ה' (כ"ב, ב'-ל"ה). לאחר תהליך ארוך ומורכב נפגש בלעם עם בלק (שם ל"ו-ל"ח), המבקש ממנו לקלל את ישראל. החלק השני של הפרשה (כ"ב, ל"ט - כ"ד, כ"ה) עוסק במשלי בלעם, שכידוע היו לבסוף ברכות ולא קללות. בשיעורנו ננסה לבאר נקודות מרכזיות במשליו של בלעם, שהתורה הקדישה להן מקום נרחב.

כמה משלים נשא בלעם?

סיפור משליו של בלעם בנוי ממקטעים העוסקים בדיאלוגים בין בלק לבלעם, ומהמשלים עצמם. אם נבחין בין המשלים על פי עקרון זה, כלומר בכל פעם שמתחיל או מסתיים דיאלוג נזהה יחידת נבואה, אזי לפנינו ארבע נבואות:

א. (ז) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל:...(י) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ: (פרק כ"ג).

ב. (יח) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר:....(כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה: (שם).

ג. (ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:..... (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר: (פרק כ"ד).

ד. (טו) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:... (כד) וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד: (כה) וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ: (שם).

החלוקה לארבע מסתברת גם מן הפתיחות המיוחדות לכל משל (בפסוק הראשון שלו) הקשורות בפניה רשמית לבלק או בפתיחה הצהרתית בה מציג בלעם את עצמו כנביא.

אמנם, ייתכן שבין הנבואה השלישית לרביעית אין הפרדה ברורה כמו בין קודמותיהן. הנבואה השלישית היא זו שהסעירה את בלק וגרמה לו להבין שאין שום טעם בנסיונותיו לפתות את בלעם לקלל את ישראל:

(י) וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: (יא) וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד: (פרק כ"ד).

מדוע גרמה נבואה זו לבלק להתייאש מבלעם ומן הסיכוי שהוא יקלל את ישראל? אולי, כמו שמשמע מדבריו, העובדה שזוהי כבר הפעם השלישית, בבחינת חזקה - "זה שלש פעמים". אולם, נראה כי קיימת סיבה נוספת. בלק הרגיש שלא זו בלבד שבלעם איננו מקלל את ישראל ובמקום זאת הוא מברך אותם - הוא אף נהנה מכך. תחושתו של בלעם קשורה גם באופן התרחשות הנבואה, כפי שנבאר להלן, אבל גם - ואולי בעיקר - בתכניה. נבואותיו של בלעם הופכות להיות יותר ויותר מיליטנטיות, ועוסקות בגבורתו של ישראל ובנצחונו המוחץ על אויביו. המילים שהיו אמורות לקלל את ישראל אך הפכו לברכה עומדות להיות מופנות כלפיו ממש, כלומר לקללה לו ולעמו: "יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ" (כ"ד, ח'). אין כאן רק אכזבה מאי ההצלחה לקלל את ישראל, אלא גם חשש שבלעם עומד לקללו.

או אז מרים בלק קול צעקה, סופק את כפיו, ואולי קוטע את בלעם באמצע נבואתו (שם, י'). אלא, שהנבואה שהחלה לנבוע אינה יכולה להיכלא, ובלעם ממשיך. כלומר, לפי הצעה זו הנבואה הרביעית היא המשך הנבואה השלישית, שנקטעה באמצע, ובה אכן מתממש חששו של בלק. בלעם פונה לקלל את מואב: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" (שם, י"ז). זוהי הנבואה היחידה שלא הוזמנה על ידי בלק אלא נאמרה מכוחו ורצונו של בלעם, ונאמרים בה דברים מפורשים אודות נצחונו העתידי של ישראל על מואב. ייתכן, אם כך, שהנבואה הרביעית היא בעצם חלקה השני של הנבואה השלישית.

אולם, אנו עדיין לא יכולים לסכם את הסוגיה המספרית: מפתח נוסף לחלוקת הנבואות הוא הכותרת הרשמית - "וישא משלו ויאמר", אשר מהווה פתיחה ברורה ליחידת נבואה עצמאית. ואכן, כל אחת מארבע הנבואות הנזכרות מתחילה בפתיחה זו. אולם, במהלך הנבואה הרביעית מופיעה פתיחה זו ארבע פעמים, ללא הפסק בין נבואה לנבואה:

1. "וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער..." (ט"ו).

2. "וירא את עמלק וישא משלו ויאמר..." (כ').

3. "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר..." (כ"א).

4. "וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו א-ל..." (כ"ג).

לפי מפתח חלוקה זה, לפנינו שבע נבואות[2] ולא ארבע, כפי שחשבנו תחילה. אולם, נראה שאין סתירה בין הדברים. מבחינה ריאלית אכן היו שבע נבואות נפרדות, שלכל אחת יש נושא בפני עצמה: שלוש הנבואות הראשונות מתרכזות בישראל, הרביעית מתארת את נצחון ישראל על אויביו (מואב ואדום), ושלוש האחרונות מתייחסות לעמים בפני עצמם, ללא התייחסות לישראל.

אולם, מבחינה ספרותית התורה כתבה את הנבואות כך שהנבואה הרביעית כוללת את כל ארבעת הנבואות האחרונות, וזאת מכמה סיבות אפשריות:

א. ארבע הנבואות האחרונות חורגות מהסיפור העיקרי, כיוון שהן אינן חלק מהדיאלוג בלק-בלעם, ואינן תוצאה של הזמנת בלק.

ב. הן עוסקות בתיאור של המתרחש באחרית הימים, בניגוד לנבואות הקודמות, העוסקות בתיאור אופי או תיאור ההווה.

ג. הן עוסקות בעמים זרים, שלא כמו שלוש הנבואות הראשונות העוסקות בישראל.

ב. תכלית הנבואות השונות

כפי שאמרנו, התורה טרחה לספר גם את התפתחות העלילה בין האישים בלק ובלעם, וגם את תכני הנבואות השונות. ננסה כעת לחדד קצת יותר את ההקשר של הופעת כל נבואה והיחסים ביניהן.

א. כבר נאמר לעיל כי הנבואה הרביעית (והשלוש הנוספות הנמשכות אחריה) נאמרה ללא הזמנה מצידו של בלק. שלוש הנבואות הראשונות הוזמנו על ידו (פרק כ"ב, פסוק מ"א, פרק כ"ג פסוקים י"ג וְכ"ז), ולשלושתן קודמת גם בניית מזבח והקרבת קרבנות (פרק כ"ג, פסוקים א', י"ד, כ"ט). רק הנבואה הרביעית באה ללא קרבן (פרק כ"ד, פסוקים י"ד-ט"ו), ומכאן ראיה נוספת להיותה ממשיכה את הנבואה השלישית.

ב. את שלוש הנבואות הראשונות מתנבא בלעם אחרי שהוא צופה בישראל מנקודות תצפית שונות:

נבואה א': וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם (פרק כ"ב, פסוק מ"א).

נבואה ב': וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לך לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם: וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה: (פרק כ"ג, פסוקים י"ד-ט"ו).

נבואה ג': וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹוקִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם: וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן: (שם, פסוקים כ"ז-כ"ח).

אולם, בנבואה הרביעית אין כלל שינוי מקום ואף לא התייחסות למקום. ואכן, בשונה מן הנבואות הקודמות, אין היא עוסקת בישראל האקטואלי, זה שבלעם צופה בו, אלא בחזון עתידי על ישראל:

וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: ( פרק כ"ד, פסוק י"א).

נקודות התצפית חשובות משתי בחינות:

1. הן מאפשרות לבלעם לצפות בישראל, ומתוך כך לרכז את מחשבתו ודמיונו כדי להעלות נבואה. המבט מזוויות שונות יכול לעורר אצלו, על פי תקוות בלק, תחושות שליליות שונות.

2. הן יכולות, לפי מחשבת בלק, להיות מקור של אנרגיה שלילית, קסם וקללה כנגד ישראל. שניים מן המקומות קרואים במפורש בשם עבודה זרה - "במות בעל" "וראש הפעור". לגבי "שדה צופים" אין התכלית ברורה כל צרכה, ואולם אפשר להניח שכוונת בלק הייתה דומה. רש"י (כ"ג, י"ג), בכיוון דומה, הסביר שבלק ובלעם חזו את מות משה רבנו שם, ולכן סברו שזהו מקום קללה לישראל.

ג. נדייק כעת יותר באופן בו התרחשו הנבואות. בהקשר זה יש להבחין בין השתיים הראשונות לבין השתיים האחרונות.

בנבואה הראשונה, לאחר שבלק לקח את בלעם למקום הנבואה ולאחר שהקריב את הקרבנות, מתפתחת הנבואה כך:

(ג) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי: (ד) וַיִּקָּר אלוקים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: (ה) וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר: (ו) וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב: (ז) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: (פרק כ"ג).

בלעם נפרד מבלק, והוא הולך לבדו, כמנהג הנביאים, כדי ל'הזמין' את הנבואה. ואכן, אלוקים נגלה אליו ושם דברו בפיו, ואז בלעם הולך ומוסר את מה שניתן לו לבלק. מילות הפתיחה של הנבואה מתייחסות לבלק - משלחו של בלעם, אף שלא לשביעות רצונו: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב". בנבואה השנייה מתרחש תהליך דומה:

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה: (טז) וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר: (יז) וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר ה': (יח) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: (שם).

התפתחות הנבואה זהה לחלוטין: התבודדות, התגלות ה' אל בלעם, שימת הנבואה בפיו ומסירת הנבואה חזרה לבלק. כפי שנראה בהמשך, גם התוכן העיקרי של הנבואות דומה.

הנבואה השלישית שונה מאוד בהתפתחותה משתי קודמותיה. ההבדל בין העתיד להיות בה לבין שתי הנבואות הראשונות מורגש כבר בתצפית: בלעם אינו רואה רק את "קצה העם" כבנבואות הקודמות, אלא: "את ישראל שוכן לשבטיו" (כ"ד, ב'). ומדוע? הפעם, אין הוא מבקש שכוחותיו יתעוררו כתוצאה מהכוח האלילי שלידו הוא נמצא. אין הוא מבקש גם סימנים ואותות מסתוריים או התגלות פתע: "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (שם, א'). הוא מסב פניו אל המדבר, כנראה המדבר שישראל חונים בו: "וישת אל המדבר פניו" (שם). כל זאת, מפני שהוא הבין היטב כי "טוב בעיני ה' לברך את ישראל" (שם). ההכרה-ידיעה הזו משחררת אותו מקבלת הנבואה באונס - "וישם ה' דבר", כבנבואות הראשונות, ומאפשרת לו לקבלה מתוך גילוי פנימי השורה עליו: "ותהי עליו רוח אלוקים". נבואה זו כבר איננה תשובה להזמנת בלק, איננה נובעת מן הקרבנות וודאי שלא מן המקום - היא עצמאית לגמרי. לכן, במקום לדבר על הזמנתו של בלק בראש הנבואה, כפי שעשה בלעם בשתי הנבואות הראשונות, הוא מדבר על נבואתו שלו, ועל חדוות הגילוי והחזון שבה:

(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: (ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי א-ל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: (פרק כ"ד).

אונקלוס, רש"י ורשב"ם פירשו את המונח "שתם העין" כ"פתוח עין", שהוראתו 'רואה היטב את מה שמראים לו: נבואה זו של בלעם היא באמת נבואה גמורה, ולכן הוא איננו צריך להתרחק מבלק, ואינו צריך לעסוק בניחוש.

מסתבר שזו סיבה נוספת לחרון אפו ויאושו של בלק הבאים מייד לאחר נבואה זו. בלק רואה כי בלעם אפילו אינו משתדל עוד למלא את רצונו והוא מזדהה עם הרעיון של ברכת ישראל - ולכן יאושו של בלק הוא יאוש גמור.

הנבואה הרביעית דומה לנבואה השלישית - הפתיחה דומה בלשונה לשלישית, וגם בה אין הנבואה מוזמנת כלל על ידי בלק, ואף להיפך: בלק מגרש את בלעם, והוא מנבא נגד רצונו:

(יד) וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: (טו) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: (טז) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי א-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: (פרק כ"ד).

ג. תוכן המשלים/הנבואות

התפתחות בתוכן הנבואות

ההתפתחות שראינו באופן הגילוי הנבואי מושלמת, כפי שנראה להלן, בהתפתחות בתוכן הנבואות. כולנו זוכרים באופן כללי שבלעם ברך את ישראל. אולם, שאלה עתיקה היא מדוע התורה בוחרת לשבח את ישראל דווקא מפיו של גוי זה: האם שבחי ישראל בפי משה רבנו או נביא אחר לא היו ראויים יותר או טובים יותר? על שאלה זו השיבו בדרכים שונות. להלן ננסה להציע מבט נוסף על תוכן נבואות בלעם תוך שימת לב ליחס בין השלב בהתפתחות העלילה לבין הנבואה[3].

הנבואה הראשונה

(ז) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: (ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה א-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה': (ט) כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: (י) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ: (פרק כ"ג).

פתיחת הנבואה היא מעין מבוא קצר המספר על מה שקדם לנבואה עצמה: בפסוק ז' מתאר בלעם את בקשת בלק ואת דרכו לערבות מואב, ובפסוק ח' הוא מתאר את עמדתו כנביא כלפי רצון ה' ואי יכולתו לקלל. בפסוקים ט' וְי' הוא מתאר את מעמדו הייחודי של ישראל: הכוחות השולטים על שאר העמים אינם שולטים בו ואי אפשר למנות אותו, כלומר להחיל עליו קללה הנתפסת במספר. לבסוף, הוא מאחל לעצמו שאחריתו תהיה כאחרית ישראל, שהיא, כנראה, טובה[4]. נשים לב: אין בנבואה זו שום אמירה פוזיטיבית על תכונותיו, מידותיו וגורלו של ישראל. כל מה שנאמר קשור למעמדו של ישראל ביחס לנבואת בלעם וליכולתו של לעם לקלל או לברך. כלומר, תוכנה הבלעדי של נבואה זו הוא מעין התנצלות והסבר של בלעם כלפי בלק שאין הוא יכול למלא את מבוקשו[5].

הנבואה השנייה

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: (יט) לֹא אִישׁ א-ל וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: (כ) הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה: (כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: (כב) א-ל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ: (כג) כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל א-ל: (כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה: (פרק כ"ג).

הנבואה נפתחת (י"ח) בקריאה למזמין הנבואה - בלק. לאחר מכן, מפני שהיא הנבואה השנייה, היא מסבירה מדוע תוכנה לא ישתנה: אחרי שבנבואה הראשונה הסביר בלעם שאיננו יכול לקלל את ישראל אם ה' לא קיללם, וגם לא להשתמש באמצעי ניחוש וכדומה, מפני שאין להם כוח כלפי ישראל, הוא מסביר כעת שהציפייה שמשהו ישתנה בגלל שינוי המקום או הקרבת הקרבן היא מופרכת: "לא איש א-ל ויכזב" (י"ט). ואם תאמר שמא יש חטא בישראל, שבגינו יהיה ה' מוכן לקללם, הרי "לא הביט אוון ביעקב" (כ"א) ולכן גם "ה' אלוקיו עמו" (שם). בהמשך חוזר בלעם ומסביר כי הניחוש איננו מועיל כלפי ישראל, ומדגיש את הקשר החם בין ה' לישראל, שמונע כל הווא אמינא של קללה: "כתועפות ראם לו" (כ"ב).

רק בסיום הנבואה נאמר משהו שחורג מסירובו של בלעם לקלל או מן ההסבר לכך: "הן עם כלביא יקום..." (כ"ד). אף שהדברים כלליים מאוד, הם נוגעים באופן ישיר בבעיות של בלק. חששו של בלק היה ש"עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו" (כ"ב, ד') והוא קיווה ש"אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" (שם, ו'); פסוק הסיום הכללי של הנבואה השנייה קובע בדיוק את ההיפך: הוא מספר על עוצמתו ועל 'אכזריותו' של ישראל, ומכאן שלבלק יש סיבה טובה לפחד.

התעקשותו התמוהה של בלק

מדוע ממשיך בלק לנסות ולקוות שבלעם יקלל את ישראל, והרי הוא התבדה כבר פעמיים? אחרי הפעם הראשונה, בה הוא שמע אמנם את סירובו של בלעם, אך לא שמע ממנו ברכה מפורשת על כוחו וגבורתו של ישראל, הוא עוד היה יכול לחשוב שהסירוב הוא רגעי ועתיד להשתנות, ועוד לא נאמר לו במפורש שחששו מפני ישראל מוצדק. במחשבתו האלילית הוא מאמין ששינוי נקודת המבט על ישראל והקרבת הקרבנות ישפיעו גם על תוכן הנבואה. זו מחשבה אופיינית של תרבות קסמים, ניחוש ומאגיה, בה הכל תלוי בטכניקה ובסדר המעשים הפועלים על הטבע, ולא ברצונו המוחלט של הא-ל. מבחינה זו, הקצר בין בלק לבלעם הוא מוחלט: בלק מנסה שיטות של קוסמים ומנחשים, ואילו בלעם מסביר לו, בנבואה השנייה, שאין בכך תועלת, אלא ה' מנבא אותו לפי רצונו המוחלט - "כי לא נחש" (כ"ג, ג') יפעל כאן, אלא רק עקרון מוסרי: "לא הביט אוון ביעקב" (כ"א). אי אפשר להפעיל מניפולציות על הא-ל: "לא איש א-ל ויכזב" (י"ט).

ובכל זאת, מפני ששתי שפות שונות לגמרי נפגשות כאן, בלק מנסה בשלישית. אחרי שהוא כבר שמע את מה שהוא כל כך לא רצה לשמוע - שיש לו סיבה טובה לפחד, הוא מרגיש שכבר אין לו מה להפסיד, וכעת הוא 'הולך על כל הקופה'. בשתי הפעמים הראשונות בלק הראה לבלעם רק את קצה העם, ולא את כולו. בפעם השנייה הדבר מודגש בדברי כמעשה מתוכנן: "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (כ"ג, י"ג). בפעם השלישית לוקח אותו בלק לעמדה בה הוא יכול לראות את כל מחנה ישראל. ברור שהתקווה לשינוי נובעת משינוי המקום: "לך נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלוקים וקבתו לי משם" (כ"ז), אך לא רק מפני שזה איזשהו מקום אחר סתמי, שהרי כתוב לאחר מכן "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (כ"ד, ב'), כלומר - הפעם הוא מראה לו את כל ישראל. מה חשב בלק? ייתכן שבתחילה בלק העדיף להראות לבלעם רק את הקצה של ישראל כדי שיתעורר רושם עלוב - אולי בגלל שבקצה המחנה אין סדר והדר כמו במרכזו, ואולי בגלל שפלותו המוסרית (כפי שניכר מסיפור התלונות בבמדבר י"א). כעת הוא מהמר על כל הקופה: ייתכן שמראה כל ישראל יגלה לבלעם משהו רע ויעורר אצלו איזושהי התנגדות שתמריץ אותו לקלל. סיבה נוספת לבחירת המקום היא מיקומו ב"ראש הפעור". להלן (כ"ה, א'-ג') מתואר חטאם של ישראל בפעור, וייתכן שיסוד הרעה כבר היה ניכר באותה שעה, ושבאותו המקום נמצא שורש הרעיון של ההשפעה השלילית מכיוון פעור. בכל אופן, מן המבט הזה ייתכן שתעלה קללה.

הנבואה השלישית

מראה כלל ישראל לא רק שאינו גורם לבלעם לקלל, אלא הוא ממלא אותו בהשראה ובבטחון פנימי בטובם של ישראל, עד שאינו צריך שוב ללכת ולבקש את דבר ה' בפיו: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (כ"ד, ה'). עד עכשיו לא נאמר כך מפני שבלעם, על פי תוכניותיו של בלק, לא ראה את כל מחנה ישראל; כעת יש לו תמונה מלאה של ישראל, והנבואה מתייחסת לתמונה הזו:

(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: (ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי א-ל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: (ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: (ו) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: (ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ: (ח) א-ל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר: (פרק כ"ד).

בפתיחה (ג'-ד') כבר עסקנו: אין בה פניה לבלק, שכבר איננו בתמונה, אלא רק תיאור השינוי באופייה של הנבואה. מייד לאחר הפתיחה פונה בלעם לתאר תיאור רוחני של המראה הריאלי שהוא רואה לראשונה, בהביטו על כלל ישראל. לאחר מכן הוא פונה לדבר באריכות רבה על גבורתם וכוחם של ישראל, ומפתח את הרעיון שנזכר בסוף הנבואה השנייה בקצרה. הביטויים בנבואה השלישית אף משלימים את התיאור של הנבואה השנייה:

בנבואה השנייה נאמר "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא - לא ישכב..." (כ"ד), וכעת נאמר "כרע שכב כארי...מי יקימנו" (ט'). בנבואה השנייה נאמר "ודם חללים ישתה" (כ"ד) וכעת נאמר "ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ" (ח')[6]. בסיום דבריו שם בלעם חותם על דבריו, שאינו מאפשר נסיגה: "מברכיך ברוך ואורריך ארור" (ט'): בלעם לא יכול עוד לקלל את ישראל, וגם אחרים ימנעו מכך, שהרי כל המקלל את ישראל עומד בעצמו בקללה. מכאן משתמעת גם קללה מרומזת לבלק, אשר חפץ לקלל את ישראל.

הדברים המאיימים ששומע בלק על גבורת ישראל, והקללה על מקלליו, הם המעלים את חרון אפו, שכן, כעת לא רק שלא זכה לסיוע מצד בלעם, אלא נאמר לו שישראל חזק ממנו, ואף נבלמה האפשרות לנסות לקללו מכל כיוון אחר, ולכן "ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו" (י').

הנבואה הרביעית

כיוון שבלק כבר משלח את בלעם, שהרי הוא התייאש מקללתו, נראית נבואה זו כמעין בונוס. ואולם, עיון בנבואה זו מגלה שייתכן ודווקא נבואה זו כוללת את המסר העיקרי. כפי שראינו עד כה, המסרים של שלושת נבואות בלעם הראשונות אינם חורגים מבחינה תוכנית מהמסגרת הריאלית של הדיאלוג בין בלק לבלעם וההקשר הפוליטי-רוחני שלו. אף שיש שם תכנים שנראים כאילו הם על זמניים וכללים, ביארנו שכל מה שנאמר קשור ברצון של בלק לקלל ובחששו מפני ישראל. ובאמת, איזה הגיון יש בסידורה של פרשה שעוסקת בנבואות על ישראל ומהותו באמצע תיאור המסע של ישראל אל ארצו? לעניות דעתי כל פרשת בלק, ובכללה נבואות בלעם, הן חלק מנושא המסגרת של מסע ישראל בעבר הירדן.

לעומת זאת, כותרת הנבואה הרביעית היא "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (י"ד), לאמור: בלעם מיצה את הנבואה העולה מתוך התבוננות בישראל הריאלי, כעת הוא רוצה לדבר על העתיד להתרחש. אולם, יש לשים לב לכך שכבר בכותרת דבריו אנו שומעים שדווקא כעת יעלה הנושא הבוער, שהרי זו בדיוק השאלה שהניעה את בלק לגייס את בלעם: מה יעשה עם ישראל למואב? עד עכשיו, הוא לא שמע על כך דברים מפורשים, אך כעת ינבא בלעם על גורל מואב מידי ישראל[7]:

(יז) אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת: (יח) וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל: (יט) וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר: (פרק כ"ד).

בלעם פותח בהדגשה שדבריו אמורים לזמן רחוק, ולא להווה. תוכן הנבואה הוא שמואב עתיד להיות נמחץ תחת שלטונה של מלכות ישראל העתידית, כנראה מלכות דוד. בדבריו כאן הוא מאשש ומכחיש גם יחד את חששותיו של בלק: ישראל אמנם חזק ועצום, ובדיוק כמו שפחד בלק - הוא גם ימחץ את מואב; אולם, דבר זה יתרחש בעוד זמן רב, וכעת אין לבלק סיבה לחשוש.

לאמיתו של דבר, דווקא פסוקים אלה, שנראים כמו נספח, הם הפסוקים העיקריים בכל הנבואות, שכן רק הם מתקשרים לנושא העיקרי של כל הפרשה באופן ישיר, ומציעים פתרון לשאלות שליוו אותה מתחילתה. יתר על כן: בפסוקים הללו מקבלת פרשת בלק הקשר רחב יותר, החורג מפחדו של בלק ועמו. בפרשת חוקת קראנו בתמהון על הימנעות ישראל מכניסה לקרב עם אדום בגלל אילוצים טקטיים (כ', כ'-כ"א), ולא ידענו למה. כעת אנו מקבלים פרספקטיבה רחבה יותר: אמנם כעת, מסיבות פנימיות שלו, נמנע ישראל מכיבוש כל עבר הירדן המזרחי, אך הוא עתיד לחזור ולשלוט עליו. זאת ועוד: בלעם מדבר בנשימה אחת על מואב ואדום. לכאורה, יש כאן סתירה לכותרת לנבואתו "אשר יעשה העם זה לעמך", ובנוסף לכך הנבואות על העמים האחרים (בהמשך) נפרדות על פי הכותרת "וישא משלו ויאמר"; אם כן, מדוע אדום מופיעה כאן, יחד עם מואב? התשובה לכך טמונה בטענה הקודמת. בנבואה השלישית של בלעם התורה מחזירה אותנו למסלול העיקרי של הספר: מסע עבר הירדן. אדום ומואב הם שני העמים עליהם דילג ישראל במסע כיבושו, וכעת אנו לומדים, ממבט נבואי, שדילוג זו הוא לתקופת ביניים, ולאחריה - עתיד ישראל לרשת גם אותם.

ד. מבנה הפרשה - מבט מסכם

דומני שכעת אנחנו יכולים לחזור ולהתבונן בפרשה ממבט על, המציג אותה במבנה קודקודי:

נבחן את המבנה מן הקודקוד והחוצה, כלפי המסגרת:

בקודקוד הפרשה (ד) נמצא ההיפוך: מציפייה לקללה - לברכה.

בסמוך לקודקוד, משני צדדיו (ג1 וְג2), מצויים חרון אף: בתחילה (ג1) חרה אף ה' על בלעם "כי הולך הוא", ולבסוף (ג2) חרה אף בלק על בלעם ששמע בקול ה' ובירך את ישראל. חרון אף בלק הוא, כמובן, לרצון ה', ובכך הושלם המהפך אצל בלעם, שיצא לדרך כמי שמונע מתאוות בצע ואולי גם רצון לקלל, וחוזר כשהוא נביא נאמן לרצון ה'.

לאחר מכן ישנה ההתייחסות ליחסי ישראל מואב: בתחילת הפרשה (ב1) חשש מפני כוחו של ישראל בהווה, ובסוף הפרשה (ב2) האישור שישראל אכן ימחץ את מואב, אבל דחיית הגזירה לעתיד רחוק.

מסגרת המבנה (א1 וְא2) עוסקת ביחסי ישראל ואדום: היא נפתחת בפרשת המסע בחוקת (א1), ומסתיימת בנבואות בלעם (א2). כאן מתחדד עוד יותר ההבדל בין המסע הריאלי, הטקטי והזהיר, לבין הצפוי בתקופה מאוחרת: כעת אדום חזק ומונע מאת ישראל לעבור בגבולו, אך בעתיד ירש ישראל את אדום.

הנביא איננו מוטעה ממראה עיניו - הוא "גלוי עיניים", ובראיה הנבואית הוא יכול להבחין בין מה שמשתקף מהמציאות העכשווית - חשש מואב, וזהירותו הטקטית של ישראל - לבין מה שעתיד להיות. נראה, כי זו התרומה העיקרית של נבואות בלעם לספר במדבר, ולסיפור העיקרי של המסע בעבר הירדן: אמנם טרם הגיע הזמן לכיבוש כל עמי עבר הירדן, כי ישראל עדיין איננו מוכן לכך, אך יום יבוא "ודרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל...!".

ה. נספח - נבואות הנספח

שלושת הנבואות האחרונות (כ"ד, י"ט-כ"ד) אינן חלק מן העלילה העיקרית. כך מוכח גם מתיאורן: "וירא את עמלק וישא משלו..." (י"ט), כלומר הן התעוררו מסיבה נפרדת, כאשר בלעם ראה מראות נוספים.

ייתכן שהם אירעו באותה שעה ממש, וייתכן שאחר כך. בכל אופן, יש להן מכנה משותף ברור עם הנבואות על מואב ואדום: אלה הן נבואות על העתיד לקרות לעמים. בהינף של שלוש נבואות ומעט משפטים, אנו מקבלים מבט נבואי כולל:

(כ) וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד:
(כא) וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ: (כב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ:
(כג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ א-ל: (כד) וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד: (פרק כ"ד).

נזכרים כאן עמלק, קיני, אשור, עבר וכיתים (ייתכן שאלו הם היוונים). הראשון, עמלק, אינו מפתיע. כבר בנבואה השלישית נזכר אגג (כ"ד, ז'), והאיום העמלקי אינו פוסק מלרחף על פני ישראל. נראה שגם בנבואה על עמלק יש השלמה של תיאור המסע, שהרי זהו העם היחיד שעימו יש לישראל חשבון פתוח - המלחמה בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים (שמות י"ז, ח'-ט"ז), והוא קודם במאבקו עם ישראל לכולם ("ראשית גויים"). לכן, הנבואה עליו מופיעה מייד לאחר הנבואה על אדום, ובכך מושלמת ההבטה לאחור אל מסע ישראל: גם עמלק עתיד להיות מנוצח יל ידי ישראל.

אזכור הקיני הוא רגיל ליד עמלק שכן שבטיהם ישבו יחדיו (עיינו שמות פרקים י"ז-י"ח, ובשמואל א', פרקים י"ד-ט"ו).

לאחר מכן מפליגה נבואתו של בלעם לימים רחוקים יותר, ואחרי תיאור נפילת הממלכות הקרובות לישראל מידי ישראל עצמן, היא משלימה את תיאור הסדר החדש בעולם בנבואה על נפילת ממלכות אשור ועבר[8] מידי יורדי הים הכתים, שהם אולי היוונים או הרומיים (רש"י)[9]. לבסוף, גם ממלכות יוון ורומי תחרבנה: "וגם הוא עדי אובד".

 

 

---