פרשת בלק - קנאים פוגעים בו!

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת בלק - קנאים פוגעים בו!

הגמרא במסכת סנהדרין מתארת את השתלשלות האירועים שהביאו למעשה הקנאות של פינחס:

"אמר לו [זמרי למשה]: בן עמרם! זו [=כזבי בת צור] אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב: 'והמה בוכים פתח אהל מועד'. וכתיב: 'וירא פנחס בן אלעזר', מה ראה? אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית - קנאין פוגעין בו?! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [= קורא האיגרת שיהא הוא השליח]. ושמואל אמר: ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! כל מקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב". (סנהדרין פב ע"א)

האמוראים נחלקו כאן מהו אותו דבר שראה פינחס, ששימש לו כהצדקה לביצוע המעשה הנועז שהחליט לנקוט בו. לדעת רב, 'ראה' משמש במשמעות של נזכר: פינחס נזכר בהלכה ששמע מפי משה, ולפיה הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו. לפי פירושו, מעשהו של פינחס היה מעוגן בהלכה מפורשת שנאמרה למשה מסיני. לא מדובר ביוזמה חופשית לחלוטין של פינחס, אלא היענות מצידו לציווי שנמסר לו ממשה עוד קודם לכן.

אך שמואל מפרש באופן אחר לחלוטין את מעשהו של פינחס. לדעתו, פירוש המילה 'ראה' בהקשר הנוכחי הוא התבונן: פינחס ראה את מעשהו של זמרי כמעשה שמהווה חילול השם ממדרגה ראשונה, ובעקבות כך החליט לנקוט ביוזמה מרחיקת לכת. לפי ראייה זו, היוזמה למעשה נבעה אמנם ממניעים תורניים מובהקים, אך היא לא היתה בגדר היענות לציווי מלמעלה, אלא בגדר יוזמה פרטית ועצמאית שנובעת מהתבוננות במעשה ובמשמעותו.

האמת היא, שעיון בהלכת 'קנאים פוגעים בו' מלמד שבעצם הבנתו של רב לא כל כך רחוקה מעמדתו של שמואל. דין זה הוא ביטוי מובהק לנכונות ההלכה להכיר בקיומם של מקרים חריגים, ולאפשרות שהיא מעניקה לפעול באופן חריג באותם מצבים. פרשנות זו להלכה מתבססת על מאפייניה היחודיים, כפי שהם מפורטים בסוגיית סנהדרין:

"אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא". (סנהדרין פב ע"א)

האפשרות לפגוע בבועל ארמית נתונה רק למי שנמנע מלשאול את עמדת ההלכה! יתר על כן: כאשר מחליט האדם לפגוע בבועל ארמית - ההלכה לא מגוננת עליו, אלא מתירה לחלוטין את דמו כדמו של רודף.

אך עדיין, הבדל מהותי קיים בין רב לשמואל: השאלה הקריטית שבה הם נחלקו היא האם אדם שבא לעשות מעשה חריג חייב להיסמך על סמכות חיצונית (כדעת רב), או שישנם מקרים שבהם יכול האדם לפעול ללא כל הנחיה סמכותית, אלא על סמך מיטב שיקול דעתו העצמאי (כדעת שמואל).

להזכירכם: הלכה כרב באיסורי [בכורות מט ע"ב].