במדבר | 'ודגלו עליי אהבה'

ההתארגנות נוגעת למעגלים שונים של התנהלות והמרכזי שבהם הוא החלוקה לשבטים ולדגלים:

"וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב', א-ב).

החלוקה לדגלים, כך מסתבר, איננה רק חלוקה טכנית הקובעת את מקומו של כל שבט ושבט בתוך מחנה מסוים - יהודה, ראובן, אפרים או דן - כי אם גם סימבולית. הדגל הוא סמלו של אותו השבט, הסמל מתנוסס עליו ומעיד על אופיו ומהותו של השבט.

בחסידות, בעקבות חז"ל, ביקשו לבחון לעומק את ענין הדגלים, ולהעניק מימד נוסף לענין זה מעבר לתפקיד הפונקציונלי.

האחדות שבריבוי

ר' קלונימוס מקראקא, תלמידו של החוזה מלובלין, ביקש להתמקד במתח שבין אחדותם של ישראל: "ויסעו ויחנו ויבואו: כשבאו אל הר סיני חנו כולם נגד ההר בלב אחד ובעצה אחת", לריבוי העולה מתוך "איש על דגלו".

"ונראה בזה דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמור באהבה ואחוה וריעות אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו, כמו שאיתא במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלין ולולבין וגומר, כך ישראל יש מהן בעלי מקרא בעלי משנה בעלי אגדה, לכן צריך האדם להכיר ערכו באיזה מקום יהיה מקומו ובין איזה אנשים יהיה מנוחתו אשר יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו. ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין קטני ערך ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ברוך הוא אף שמדומה לו כן ויוכל להיות שאמת אתו על ידי שישפיל עצמו ישיג אלהותו אף על פי כן לא יצא מגבול ערכו אלא יצפה להשם יתברך שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבא למדת הכנעה. וכן קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לישב בראש קרוב להרב כדי שאשמע דברי אלקים יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ברוך הוא אלא ישב במקומו הראוי לו ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו ומצפה להשם יתברך שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום. וכן מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל כמו שלמדו בגזירה שוה נאמר כאן מנגד ובהגר נמי כתיב מנגד וגו' עיין שם, ולא עלו במעלות לדחוק את עצמם שיהיו קרוב לארון ושם היו חונים אהרן ומשה ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו ומהיכא נתאוו לזה שכל אחד יכיר ערכו אמר המדרש הביאני אל בית היין, והמדרש הזה בעצמו איתא בפרשת יתרו ושם איתא יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו תלמוד לומר שאנן והשקט. ואיתא שראשי תיבות שאנ"ן הוא ש'ור א'ריה נ'שר ונו"ן פשוטה רומז לאדם שבמרכבה, ורומז שירד הקב"ה על הר סיני עם כל המרכבות והן מלאכי ימין ושמאל מזרח ומערב, ואין שום מלאך היה משתוקק למקום חבירו ולא דחק את חבירו לכנוס למחיצתו כמו שאיתא שם יכול אף על פי שרבים היו דחוקים היו רצה לומר שהיו דוחקים זה את זה שאחד יכנס למחיצת חבירו תלמוד לומר שאנן והשקט רצה לומר שכל אחד עמד במקומו שאנן והשקט אף שלכל אחד היה נדמה שבמקום חבירו שם הוא התגלות השכינה יותר אף על פי כן לא זז ממקומו הראוי לו...[1] " (מאור ושמש, במדבר).

מחד, מדגיש בעל המאור ושמש, שבני ישראל צריכים להיות יחד בקשר אמיץ ובאחדות גמורה ואהבה ורעות, מאידך, ר' קלונימוס רואה את ערכם של הדגלים בהיותם מחדדים את ערכו ודוגמתו של כל איש מישראל.

לכל אדם יש דגל המתנוסס מעל ראשו, והאדם מחויב להיות מודע לדגלו, להתבונן בו, ולעצב את אורח חייו בהתאם לאותו הדגל[2].

לחלוקת ישראל במדבר לדגלים ולמחנות ישנן שתי השלכות מרכזיות:

הראשונה, היא עצם ההתגודדות לקבוצות קבוצות. מחנה יהודה ומחנה ראובן, מחנה לויה ומחנה כהונה, כל אלו כביכול מפצלים את עם ישראל לקבוצות הזדהות ושייכות, וליצירת זהות והשתייכות פנימית בתודעתו של כל איש ישראל. אני אינני רק ישראלי, אני שייך למחנה זה או אחר.

השניה, נוגעת לעמידתו של כל מחנה ביחס ל'מחנה שכינה' - המשכן. החלוקה לדגלים יוצרת היררכיה ברורה ביחס לקרובים ולרחוקים מן המשכן. איש אל יפרוץ אל ד' להתקרב אל מחנה לא לו. הלווים שומרים את נחלת ד', ואף הם עצמם נשמרים מלעלות אל ד' ולפרוץ אל הקודש פנימה.

שתי השלכות אלו, על פי בעל המאור ושמש, הן המכוננות את עמידתו של האדם במרחב, מול החברה ומול אלוקים.

ראשית, כשמודע האדם למקומו, כשהוא יודע את דגלו, הוא יודע היכן למקם את עצמו מבחינה חברתית. 'יש מהן בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי אגדה'. ההתאמה בין תחום ההתמחות, העיסוק, והאופי לבין דגלו של האדם, מאפשרים לו להוציא מן הכח אל הפועל את כוחותיו, לפרות ולהפרות את סביבתו ולקיים דיאלוג משמעותי בינו לבין זולתו.

אולם, כאמור, תודעה זו נוגעת גם לעמידתו של האדם מול אלוקים. אל לו לאדם לפרוץ את גבולו בתחום זה, ולנסות להתיצב במדרגה שאיננו ראוי לה, 'ולא עלו במעלות לדחוק את עצמם שיהיו קרוב לארון'.

נראה שהסיבה לגבול זה שאותו מבקש ר' קלונימוס להציב, נלמדת מתוך המשל של המלאכים שהיו מרכבה לגילוי האלוקי במעמד הר סיני, כפי שאומר המדרש:

"אמר ר' אבדימי דמן חיפה כ"ב אלף ירדו עם הקב"ה לסיני שנאמר 'רכב א-להים רבותים אלפי שנאן' (תהלים ס"ח) הנאים והמשובחים, יכול אע"פ שהיו רבים דחוקים היו ת"ל שנאן שאנן והשקט" (שמות רבה, כט, ב).

כ"ב אלפים מלאכים נושאים את השכינה על כתפיהם, והסדר המופתי נשמר לאורך כל ההתגלות. כל מלאך יודע את מקומו ואיננו מנסה לחרוג ממנו. אף אחד לא מבקש לראות יותר, להתקרב יותר, להרים יותר מכפי חברו. סודה של אותה הצלחה, כך נדמה, נעוץ בעצם הכללתם של כל כ"ב אלפי המלאכים במילה 'מרכבה'. באותו הרגע, בו כל מלאך ויתר על השגתו האישית והפנים את תודעת המרכבה שענינה לשאת את השכינה, הוא גם קנה את ההזדהות עם המקום והתפקיד שניתן לו במסגרת משימה זו.

נגן המצלתיים בקונצרט יודע כי במהלך ערב שלם פעמיים או שלש בלבד הוא יכה במצלתיים כף אל כף, אולם משעה שלנגד עיניו ניצבת המנגינה וההרמוניה, ולא יוקרתו האישית, הרי הוא שלם ושמח בתפקידו שניתן לו והוא איננו מבקש לפרוץ ולהרחיב את גבולותיו של תפקיד זה.

הכרה זו של תפיסת המרכבה, היא המגשרת בין הדגלים המפרידים לבין האחדות הכוללת. המחנאות והדגלים, אכן מפרידים ומבודדים את מחנה ישראל לקבוצות קטנות, אולם כשהדגל מכוון כלפי המרכז, ומשעה שמטרה עליונה ניצבת ומרחפת ממעל לכל הדגלים, והדגלים כולם הם המרכבה והם האמצעי לשאת ולרומם את המטרה העליונה - את המשכן הניצב במרכזו של המחנה - הרי שהריבוי הופך לאחדות, והפירוד הופך לגיוון.

אולם נדמה כי ר' קלונימוס מבקש להעמיק אף יותר בטענה זו, כפי שמשתמע מהמשך דבריו:

"וזה פירוש המדרש הנ"ל דבר אחר הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים שנאמר וגו' והיו עשויין כולן דגלים דגלים פירוש שחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו ולא זז שום אחד מהם ממחיצתו אפילו לראות יקר תפארת גדולת הבורא ברוך הוא אלא כל אחד עמד במקומו שאנן והשקט והיה מצפה אם יעזור לו ה' יראה במקומו הראוי לו, וכשראו ישראל זאת התחילו מתאוין לדגלים אמרו הלואי אנו נעשים דגלים כמותן רצה לומר הלואי שיהיה בינינו מדה זו שיכיר כל אחד מקומו הראוי לו ולא ידחוק את חבירו לעלות למעלה אלא יצפה להקב"ה ויעזור לו שיוכל ממקומו להשיג ולשמוע עבדות ה' לכך נאמר ודגלו עלי אהבה וגו' אמרו אלולי הוא מגדיל עלי אהבה רצה לומר אלולי הוא אם יהיה רצונו יתברך שמו מגדיל עלי אהבה שאהוב אותו יתברך שמו אף אם אשב במקומי אשיג אהבתו יתברך שמו ואם לא יהיה רצון הבורא יתברך שמו אף אם אעלה השמימה לא אשיג מקטן ועד גדול.

ואמר המדרש וכן הוא אומר נרננה בישועתך רצה לומר בזה נרנן בישועתו אם הוא יושיע נשיג אלהותו יתברך שמו ולא בזה תלויה שנדחוק עצמינו למחיצות חבירינו הגדולים ממנו אמר הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים רצה לומר שלא יצא איש ממדריגתו לדחוק עצמו למקום חבירו רק ידע ערכו הראוי לו ולא יכנס למחיצת חבירו חייכם שאני ממלא וכו' ומדריגה זו למדו ישראל מסיני שראו המלאכים נעשים דגלים שלא נכנס אחד בתחום חבירו לא מיכאל נכנס בתחום גבריאל וכו' רק כל אחד עמד על מקומו ומשם השיגו כל אחד כפי שכלו כך נתאוו ישראל ואמרו הלואי אנו עושים כך שלא ידחוק אדם את חבירו לכנס לפנים ממדריגתו הראוי לו. ואמר הקב"ה למשה עשה להם כך רצה לומר הואיל שנתאויתם לדגלים שלא יכנס אחד בתחומו של חבירו רק כל אחד ירצה לקבל כפי הכנתו עשה להם כך מחנה לוים לחוד מחנה ישראל לחוד כל אחד על דגלו אלו מן המזרח ואלו מן הדרום וכו' שלא יכנס כל אחד רק אצל דומה לו כמו שמבואר במדרש שכל השבטים של הדגלים היו שייכים להדדי כל דגל ודגל לפי הראוי לו והבן" (מאור ושמש, שם).

בדברים אלו מבקש ר' קלונימוס לשנות את אמות המידה המנחות את המבקש לטפס אל הר האלוקים.

ההזדהות עם המקום בו אני נמצא, והתביעה להוותר במקום זה ולא לבקש מקום אחר, איננה רק ענין של ויתור על ההשגה הפרטית וקבלת הייעוד שהוטל עלי, אלא גם הכרה כי הדרך לאלוקים איננה תלויה במקום, 'שאהוב אותו יתברך שמו אף אם אשב במקומי אשיג אהבתו יתברך שמו ואם לא יהיה רצון הבורא יתברך שמו אף אם אעלה השמימה לא אשיג מקטן ועד גדול'.

יש יהודים, קובל בעל ה'מאור ושמש', המשקיעים את כל מרצם וכל מאמציהם ברכישת 'מקום' יותר קרוב למראית עין. להתקרב אל הרב והרבנות, לשבת במקום יותר קרוב לארון קודש, ללמוד בישיבה הלמדנית והחשובה ביותר, וכן הלאה.

הקרבה לד' יתברך, נשענת על אהבה הדדית, ואהבה זו איננה תלויה במקום ויש בכוחה לגשר על מרחק רב. ההכרה כי הקרבה לד' תלויה ברצון ולא במקום, מאפשרת לאדם להשקיע את כל המשאבים בלעורר את הרצון ולהשקות את האהבה, ולא בחיפוש אחר מקום אחר שממנו 'רואים יותר קרוב'.

בעל ה'מאור ושמש', נשען על דברי המדרש הבאים:

"ד"א הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר 'רכב
א-להים רבותים אלפי שנאן' (תהלים ס"ח) והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר (שיר ה') 'דגול מרבבה', כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו אלואי (= הלואי) כך אנו נעשים דגלים כמותן, לכך נאמר (שם ב') 'הביאני אל בית היין' זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין (משלי ט') 'ושתו ביין מסכתי' הוי אל בית היין זה סיני ודגלו עלי אהבה אמרו אילולי הוא מגדיל עלי אהבה וכן הוא אומר נרננה בישועתך וגו' אמר להם הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם (תהלים כ') ימלא ה' כל משאלותיך" (במדבר רבה, ב', ג).

'התחילו מתאוים לדגלים' אומר המדרש, ומפרש בעל ה'מאור ושמש' תאווה זו, תאווה לאותה שלמות הרמונית שכל אחד יודע את מקומו, וכל אחד מצפה לאור ד' מן המקום שלו, כמו אצל המלאכים הנושאים את השכינה על הר סיני.

'ודגלו עלי אהבה', על פי ר' קלונימוס, היא ההכרה כי לאהבת ה' יתברך אזכה בדגל שלי, שהוא הדגל של ד' יתברך ובשבילו. איננו צריכים להחליף איש דגלו, איננו צריכים לרעות בשדות זרים, איננו צריכים לחשוש ממקומנו. אהבת ד' תשרה עלינו בכל מקום שנציב את דגלנו ככלי לקראת אותה ההשראה.

אחד מיסודותיה המרכזיים של התפיסה החסידית, היא ההכרה מתורת הרזים כי 'לית אתר פנוי מיניה', ומשעה שאנו מכירים ברעיון תיאולוגי זה, אנו מצפים לישועת ד' ולאהבתו בכל אתר ואתר.

ושוב כמו קודם: הכרה זו, היא היוצרת מחדש את האחדות, שהרי ההכרה כי אהבת ד' לנו ושכינתו שורים בכל מקום ובכל אתר ששם מונף דגל ד', היא ההופכת את ריבוי המקומות, וריבוי המציאויות, לאחדות אחת שמקבלת את אור ד', וחושפת את האור השרוי בקרבה ומאחדת אותה עם כל שאר המציאויות.

המתח שבין 'המקום אשר יבחר ד'', לבין 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' (שמות כ', כא) נפתר בהכרה העמוקה שכל מקום ומקום יכול להפוך להיות 'המקום אשר יבחר ד'', וזהו 'ודגלו עלי אהבה'.

ודילוגו עלי אהבה

ר' קלונימוס מקראקא, אם כן, רואה בדגלים את הגבול והאפיון של כל אחד, שבתוכו ובקרבו צריך האדם להשאר וממנו לשאוף אל ד' יתברך ואל גילויו בקרבו.

נראה כי ה'שפת אמת' מבקש לצעוד בדרך הפוכה לגמרי:

"במדרש איש על דגלו כו' לבית אבותם נרננה בישועתך כו' ימלא כו' משאלותיך שנתאוו בני ישראל לדגלים כו' משל למרתף של יין כו' ודגלו עלי אהבה כו' דכתיב אלה ברכב כו' בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר כו'. כי הקב"ה סידר והעמיד מדריגות שונות בעולמות עליונים שיוכל להיות דביקות והתדבקות והמשכות כח לכל הברואים ולכל אומה בפרט. אבל בני ישראל דביקים בהשם יתברך בעצמו. ואמרו חז"ל האבות הן הן המרכבה. אם כן דביקתם בהשם יתברך בעצמו למעלה מהמרכבה. ולאשר כי בני ישראל נתאוו להיות דבקים בשורש העליון שלהם כי הם היפוך האומות שכולם רוצים להמשיך חיות לעצמם ובני ישראל רוצים לבטל עצמם להקב"ה. לכן עשה השם יתברך רצונם ונתן להם דגלים שהם רומזים לדברים עליונים שבשמים... וזה גם כן מה שכתוב במדרש ודילוגו עלי אהבה. שניתן זה הכח לבני ישראל שעל ידי השתוקקות ורצון שלהם יוכלו להתדבק אף למעלה ממדריגותיהם" (שפת אמת, במדבר תרל"ה).

ראשיתה של המחלוקת בין ה'שפת אמת' לבעל ה'מאור ושמש', היא בפירוש המושג 'דגל'. בעוד שאצל בעל ה'מאור ושמש', מדובר בגבול, באפיון ובהגדרה של האיש שזהו דגלו, על פי ה'שפת אמת', הדגל הוא רמז ל'דברים עליונים שבשמים'.

ה'שפת אמת' מדבר על 'סדר ההתקרבות' אל ד' יתברך שעל פי סדר זה נוהג העולם כולו. יש מדרגות, וכל אדם וכל אומה זוכים להתדבק באופן כלשהו בד' יתברך, על פי מדרגתם ועל פי מקומם. זוהי דבקות 'אמצעית', כלומר דבקות באמצעות הכלים והלבושים שניתנו בעולם הזה, על מנת לאפשר לכל אחד לגעת בהם ודרכם לספוג ולמשוך אור מד' יתברך. לא כן ישראל, קובע ה'שפת אמת', הזוכים כביכול להתדבק בד' יתברך עצמו.

הדברים יתבארו דרך הבחנה בין השמות השונים של הקב"ה:

ההבחנה הידועה, שהתייחסנו אליה מספר פעמים בשיעורים אלו, היא ההבחנה בין שם הוי-ה לשם אלוקים.

שם אלוקים הינו תואר, המתאר את היותו של ד' יתברך בעל הכוחות כולם[3]. משמעות שם זה הוא כי הכוחות שאותם אנו פוגשים בעולם הטבע, הם גילוי וביטוי של ד' יתברך[4].

שם הוי-ה, לעומת זאת, הוא כביכול שמו הפרטי של ד' יתברך[5], והוא איננו מתאר שום פונקציה או תפקיד כי אם את המהות והעצמות.

מעתה באים אנו לקביעה כי הופעתו של ד' יתברך לאומות העולם היא בשם אלוקים בעוד שלישראל היא בשם הוי-ה. רוצה לומר כי ד' נגלה לאומות העולם דרך כוחותיו ודרך לבושיו - הלא הם הטבע וחוקיו. בעוד שלישראל נגלה ד' כביכול ללא לבושי החוקים והטבע - הוא עצמו, הוא ולא מלאך הוא ולא שרף הוא ולא שליח.

המפגש של ישראל עם ד' יתברך הוא כביכול מפגש בלתי אמצעי. הפניה אלינו איננה בעקיפין, דרך חוקים, דרך מעשים, דרך מאורעות, כי אם דרך הנבואה, קול ד' דיבר - משה ידבר והאלוקים יעננו בקול.

המפגש הבלתי אמצעי, הוא נעדר מדרגות ונעדר שלבים. משל למלך היושב על כסאו בארמונו, ונתיניו מעבירים את בקשותיהם אליו, דרך השליחים ודרך השרים, כל נתין ומדרגתו. יש שזוכה להגיע לפקידים בלבד, יש הזוכה להגיע לשרים הזוטרים ויש מי שבמדרגתו זוכה להגיע לשרים הבכירים ביותר שהם עצמם זוכים לראות פני מלך, אך כולם כאחד, פני מלך אינם רואים. ואז מגיע לפתע אהובו של מלך, ומבקש למצוא את ההיררכיה הקרובה ביותר שאליה יוכל לפנות בבקשתו אל המלך, ובדברו במלך, שומע המלך את קולו רצוף האהבה וההשתוקקות של אותו האהוב, ופותח את דלת אולמו ורץ ומדלג אל אהובו בניגוד לסדר, בניגוד לנימוס ובניגוד להיררכיה.

זהו, קובע ה'שפת אמת', 'ודגלו עלי אהבה' - אל תקרי דגלו אלא דילוגו[6]. בקשת הדגלים וההתאוות אליהם, על פי ה'שפת אמת', איננה בקשה לסדר, לגבולות, להכרה של כל אחד במקומו, כדרך בעל ה'מאור ושמש', כי אם ההיפך הגמור. ישראל מתבוננים בכל ההנהגה האלוקית ובמדרגות שהיא מתווה, והם מתאווים אל העליונים. הם אינם מתרגשים מן הסדר והמדרגות הניצבים לפניהם, הם מבקשים לדלג על הכל ולראות פני מלך,[7] וכמים הפנים לפנים, ד' יתברך אוהב את אוהביו, ואף הוא מדלג אליהם: ובצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך.

האהבה מקלקלת את השורה, ועל כן כשיש אהבה, אין גבולות ואין מדרגות, ואין נימוסים ואין הליכות. משעה שפורצת האהבה, ניחוח משכר משתלט על האוהבים, ובאותה השעה כצבי וכאיל מדלגים הם ומקפצים על ההרים והגבעות: 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה' (שיר השירים ב', ד). הדגל הופך לדילוג, והאות, בחינת 'באותות לבית אבותיו', הופכת לאור.

"במדרש ימלא ה' כו' משאלותיך שהיו מתאוין בני ישראל לדגלים כמ"ש ודגלו עלי אהבה ע"ש גם על הפסוק מי זאת כו' איומה כנדגלות. משמע שהדגלים הוא מדריגה עליונה ביותר. והענין הוא כמו דאיתא בזוהר הקדוש שאדם קונה לו נר"ן [= נפש, רוח, נשמה] מדריגה אחר מדריגה זכה יתיר כו' ע"ש. כן בני ישראל ביציאת מצרים קנו להם נפש ובמתן תורה רוח ובמשכן ובית המקדש נשמה. ואיתא כי במעשה מצות זוכין לנפש ובדברי תורה לרוח ובמחשבה ורעותא לנשמה. לכן להדגלים זכו על ידי התשוקה ורעותא דלבא שהוא מדריגה שאין לזכות לה רק על ידי הרצון כנ"ל." (שפת אמת, במדבר תרמ"ז).

ספר במדבר אותו אנו מתחילים השבוע, מתחיל תקופה חדשה המותירה מאחוריה תקופות זוהרות מלאות הוד והדר. יציאת מצרים ניסיה ואותותיה, מן המכות ועד קריעת ים סוף. מתן תורה והזהר המלווה אותו, מראשית המעמד ועד סופו. ואילו כעת סידור טכני של מחנות, ונסיעה על פי סדר הדגלים, כשבמרכזם ניצב המשכן.

ה'שפת אמת' מבקש להפוך את הקערה על פיה, ולומר כי בעוד יציאת מצרים ואפילו מתן תורה, נגעו בלבושים - ברוח ובנפש, הרי שהדגלים והמשכן הניצב במרכזם נוגעים בנשמה.

ה'שפת אמת' מבקש לקבוע כי יציאת מצרים והניסים הגדולים המלווים אותה מייצגים את עולם המעשה. ומתן תורה וכל המעמדים הנלווים אליו מייצגים את עולם הדעת, ואולי נכנה זאת עולם המחשבה[8]. ממילא הדגלים מייצגים את העולם הגבוה מן המעשה ומן הדעת - הוא עולם הרצון. הרצון בא מן המקום הפנימי ביותר של האדם, מעצמותו ולא מלבושיו. הדעת והמעשה שייכים לעולם הלבושים אולם הרצון שייך לעצמוּת[9].

דוקא במציאות נעדרת אורות גדולים, נעדרת מעשי בראשית המשתנים ונכפפים להנהגה האלוקית, דוקא ברגע זה כשהאדם ודגלו ניצבים מול ד', יכולה לפרוץ ההשתוקקות והאהבה הפנימית המולידה ומצמיחה את הדילוג והמגע הבלתי אמצעי. לא עוד לוחות אבן ותורה כתובה, לא עוד ים נקרע וברד ואש מן השמים - כעת בא רגע האהבה - הדילוג.

רצוא ושוב

מתח זה שהעלנו בפער שבין דברי ה'מאור ושמש' לבין דברי ה'שפת אמת', איננו ניתן לפתרון.

מהי ההנחיה הרוחנית ב'איש על דגלו באותות לבית אבותיו'? מהו הדגל שאותו אנו מניפים מעלינו?

האם ההכרה בגבולות מתוך ענוה ומתוך ביטול גמור, היא ההופכת אותנו למרכבה לשכינה, והיא המדמה אותנו למלאכי אלוקים? או שמא השאיפה האינסופית לפרוץ מעל ומעבר לכל גבול ולגעת בָּאַיִן נעדר הלבושים?

האם את אהבתנו לד' יתברך אנו מבטאים בנכונותינו הכנה והמתבטלת להוותר במקומנו וליטול על כתפינו את הייעוד והשליחות שאותה ייעד לנו ד' יתברך, גם אם נעדרת היא זוהר וברק? או שמא דווקא בשאיפה הבלתי ריאלית שלנו לדלג על כל הגבולות ולקפץ על ההרים אל עבר אהובנו אליו אנו משתוקקים?

האם הרצון נחשף בוויתור על 'מקום אחר', ובאמונה התמימה כי 'לית אתר פנוי מיניה' וב'כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך', או שמא דוקא בהתעלמות מן הגבולות ובעזותינו לדרוש קרבת אלוקים מן המקום הגבוה והקרוב ביותר הרחוק ממקומנו וממדרגתנו שנות אור?

נדמה, כי מהות חיינו היא בתנועה שבין שני קטבים אלו. מבקשים אנו לטפס אל על, אל האין ואל האור הנעלה והאציל, למעלה מכל גבול ומכל מדרגה, ואף זוכים אנו לעתים לטעום מתענוגי העולם הבא, אולם נופלים אנו חזרה אל מקומנו, אל הדגל המציב גבול, ואז בהיותנו שם צריכים אנו להכיר במפגש הצומח מתוך הגבול ומתוך הרצון הכן והמעודן לאהבת ד', בחינת "מרחוק ד' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד" (ירמיהו ל"א, ב).