במדבר | על האדם וסביבתו
שני מדרשים מתוך במדבר רבה מובאים בספר 'בעל שם טוב' על פרשתנו. שניהם מובאים בדברי הבעש"ט בנוגע ליחסו של האדם לחברה שסביבו בעבודת ה'.
המדרש הראשון מדבר על כניסתו של משה לאוהל מועד: "עד שלא עמד אֹהל מועד - דבר עמו בסנה ... ודיבר עמו במדין ... ודיבר עמו בסיני, שנאמר: 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני לאמר'. וכיון שעמד אהל מועד, אמר: יפה הוא הצניעות, שנאמר: 'והצנע לכת עם אלהיך'. הרי הוא מדבר עמו באהל מועד" (במדב"ר א, ג).
כותב הרמ"א בהגהתו הראשונה על השולחן-ערוך: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת. גם בהצנע לכת ובשכבו וכו' ". הבעש"ט דורש את דבריו: "אימתי לא יתבושש?- כשעושה כן בהצנע לכת" (תולדות יעקב יוסף פר' כי-תצא).
מאמר מאד מפורסם של הבעש"ט מבאר את האגדה (תענית כב ע"א) על אותם שני 'אינשי בדוחי' שאליהו אומר עליהם שהם בני עולם הבא: היינו שני מיני בדחנות - מי שכל העולם צוחקים עליו בגלל שהוא עובד ה' בכל לבו, והוא צוחק על כל העולם ועושה את עבודתו לבטח, בלי להתחשב ב'מה יגידו'.
מהמדרש השני עולה מסר כמעט הפוך: "הקרב את מטה לוי - הדא הוא דכתיב 'צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה' ". הבעש"ט מסביר שהתמר הוא הצדיק המעולה מבין השניים המתוארים בפסוק (צוואת הריב"ש טו ע"ב). התמר הוא הצדיק העושה פירות; עבודתו אינה לעצמו בלבד, והוא דואג להמתיק גם לאחרים. הארז הוא גבוה יותר ואולי חזק יותר, הוא צדיק גמור, אבל אין לו פירות ("צדיק אין פעלץ" = צדיק בפרווה), והוא אינו יכול לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים - אלו הצדיקים ש'מייצרים' תשובה.
נראה, שניתן לשלב בין שני המדרשים הלכאורה-סותרים. הצדיק הרגיל מוכרח להתעלם משאר העולם כדי לשרוד כצדיק. דווקא מי שזוכה להיות כל כך 'אדיש' עד שלא אכפת לו אף אם צוחקים עליו - דווקא לו יש את הכח למשוך אליו את המתלבטים והחוששים ולהחזירם למוטב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)