במדבר | סדר, משטר וגינוני כבוד

על מסע המחנות וחנייתם

חניית ישראל במדבר סביב המשכן הייתה לפי סדר מדויק: "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם."[1] וכן: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאוהל מועד יחנו."[2] התורה מתארת בפרוט את סדר החנייה, כל שבט ושבט במקומו באחת מרוחות השמים שהתורה קבעה עבורו. בהמש"ח[3] מסביר את החשיבות שהתורה מייחסת לסידור חניית השבטים, על רקע כבוד ה' השורה במשכן: 'העניין, דכבוד לא שייך, רק [אלא] כשהם במקום מלך הכבוד. אז היה יהודה בכור לדגלים וראובן שני לו. וכן מחוקי הנימוס, כשיש נכבד, אז צריכים לישב במשטר וסדר.' כך גם מסביר בהמש"ח את ההקפדה של חז"ל על סדר הקרואים בקריאת התורה לפי דרגת חשיבותם.[4] רמז לדבר מוצא בהמש"ח בדברי רבי יוחנן בגמרא: "אין מכבדין[5] אלא בפתח שיש בה מזוזה."[6] מסביר זאת בהמש"ח: 'לפי שכבוד אינו רק [אלא] במקום מכובד'. על פי עקרון זה מסיקה הגמרא שם: "אין מכבדין בדרכים ולא בגשרים ולא בידיים מזוהמות."[7] משום שבדרכים, ובנסיבות נוספות של אילוצים נטולי חשיבות, אין הכבוד שרוי, ואין בהם מקום לגינוני נימוסים.

לאור האמור, היה מקום לחשוב שבעת מסע המחנות, אין מקום לסדור השבטים וצורת הליכתם. אולם התורה מצווה: "ונסע אוהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם."[8] כלומר, כפי שיש סדר בחנייה כך יהיה סדר המסע.[9] מסביר המש"ח: 'שאינו דומה לשאר דרכים, [שבהם] אין כבוד וסדר למעלה ולקדימה. משום שאוהל מועד נוסע בתוך המחנות, ומלך הכבוד שרוי בתוכם. אם כן, צריכים להיות כסדר חנייתם על ידו... היינו, שקדושת אוהל מועד לא נסתלקה בנסיעתם.'

בין שבת למועד, בין פסח לעצרת - על האופי המיוחד של חג השבועות

נחלקו תנאים בברייתא:[10] "ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ר' יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש." ר' יוחנן מסביר את שורש המחלוקת: "ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר: "עצרת לה' א-לקיך",[11] וכתוב אחד אומר: "עצרת תהיה לכם".[12] [הא כיצד?][13] ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם."[14] כלומר, ר' אליעזר נותן לאדם לבחור את אחת משתי האופציות שהתורה מתארת, או כולו לה' או כולו לכם. אולם, "ר' יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם." כלומר, ר' יהושע מאחד את הכתובים לכלל פשרה, חציו לה' וחציו לכם. האמורא ר' אלעזר יוצא בהכרזה מפתיעה: "הכל מודים בעצרת [בשבועות], דבעינן נמי לכם."[15] כלומר, אפילו ר' אליעזר שבשאר ימים טובים מאפשר בחירה בין לה' ולכם, לא מאפשר בחג השבועות את הוויתור על "לכם". ר' אלעזר נימוקו עמו: "מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא." מפרש רש"י: "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו." רוצה לומר, התורה נוחה ומקובלת היא, ראוי לשמוח בה במאכל ובמשתה. על כן ביום שבו ניתנה, בעצרת, הכל מודים שצריך ליהנות בו ולשמוח בשמחת הגיף באכילה ושתייה. אך בשאר ימים טובים, שלא ניתנה בהם תורה, אפשר, לדעת ר' אליעזר, לקיים כולו לה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. בהמש"ח[16] מציע הסבר ונימוק משלו להבדל שבין חג השבועות לשאר ימים טובים. לשם כך הוא עורך השוואה עקרונית בין שבת ליום טוב ובין שני סוגים של מצוות התורה.

'דע, דבדת הא-לקי יש מצוות המקשרים ישראל לאביהם שבשמים, ויש מצוות המקשרים ישראל זה לזה. כגון, ציצית ותפילין ומזוזה, הן מצוות המקשרים ישראל לה' יתברך. וגמילות חסדים ותרומות ומעשרות, המה מקשרים זה לזה.' לאור זאת מתאפיין ההבדל שבין שבת ויום טוב. בשבת נאמר: "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו."[17] הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך, אסורה. (והמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אף הוא חייב.[18]) גם מלאכת אוכל נפש נאסרה בשבת. כל אלה מדגישים את עבודת היחיד ולא את עבודת החברה: 'אם כן, כל איש ואיש בפני עצמו הוא. לבדו הוא יושב ועוסק בתורה, שהמה מקושרים אל ה' יתברך.' זאת ועוד, ה' יתברך הוא מעין נקודת מרכז, וכל אחד מישראל יוצר מעין קו המגיע אל המרכז. '[ו]לסיבת זה המה קשורים יחד'. כלומר, הקשר שבין איש ישראל לרעהו נובע מהיחס המשותף שבין כל אחד מישראל לה'. לעומת זאת יום טוב, 'הוא מן המצוות המקשרין האומה זה לזה. לכן מלאכת אוכל נפש מותר. ואם יבואו אלף אורחים יאפה להם, עד כי אמרו האופה מיום טוב לחול אינו לוקה.[19] וכולם חייבים לעלות לרגל, לשמוח ולשמח.[20] לכן הותרה הוצאה והבערה, שאם לא כן, לא יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד.

למרות האופי החברתי של החגים שבהם מתקשרים ישראל איש לרעהו, מצביע בהמש"ח על אופיו המיוחד של חג הפסח, ובמיוחד של קרבן פסח ופסח מצרים, כאופי המדגיש דווקא את היחיד ועבודתו המסתגרת: 'והנה בהתבוננך תראה, כי בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים, הלא אז לא הייתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באוהלו'[21] מה שקישר את ישראל ביניהם באותה שעה הוא: 'שכולם היו מסכימים בדעה אחת בלקיחת הקרבן, ומקושרים לאדון אחד, הוא ה' א-לקי ישראל.' זאת גם הסיבה, לדעת המש"ח, שפסח אינו נאכל אלא למנוייו, והאוכלים אותו צריכים להימנות עליו מערב פסח.[22] דינים אלה של פסח, המגבילים את הסעודה משולחן גבוה לחוג מצומצם והמתמקדים בתוך הבית, דומים במובהק לאופייה של השבת ולסממניה.[23] מהאמור על עבודת הפסח, בעלת האופי האינדיבידואלי עולה, כי: 'האומה אינה מקושרת זה לזה רק [אלא] באופן רחוק. שהם מקושרים זה לזה על ידי שמקושרים למרכז אחד.'

לאחר שהוכיח את מאפייני השבת של חג הפסח, ואת הצד השווה שבהם, עובר בהמש"ח לדרוש את הפסוק כמין חומר: 'לכן כתוב: "וספרתם לכם ממחרת השבת",[24] זה פסח שהוא בהוראתו כמו שבת.[25] "עד ממחרת השבת השביעית", שאז תהיו מקושרים זה לזה בהתגלות.' כלומר, ממחרת השבת, יום ראשון של פסח, שבו איש עם רעהו קשורים זה לזה בעקיפין ולא באופן ישיר, עד ממחרת השבת השביעית בעצרת בעת קציר חיטים, יתחולל שינוי. יתרחש המעבר מקשר עקיף ורחוק, לקשר הדוק וישיר בין איש לרעהו. שהרי בעת קציר מצווה התורה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך, לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' א-להיכם."[26] מצוות הקציר, מתנות העניים, שעליהם מזהירה כאן התורה בלב פרשת המועדות, הן אלה שעושות את ישראל, כעבור שבועות ספורים, מקושרים איש לרעהו בקשר ישיר: 'שאז יהיו מקושרים זה לזה בהתגלות.'

אחוותם של ישראל והמצוות המיועדות לכך. הם חלק בלתי נפרד מהלאומיות הישראלית המקודשת:[27] 'אמנם בכל האומות, התקשרותם זה לזה הוא נימוסיי ועניין לאומי הבא מצד התולדה[28] והדירה בארץ אחת, והשתוות בדעות. לא כן חלק יעקב! כי התקשרות הלאומי הוא גדול כל כך, כי התורה נתונה להאומה. וכפי הסכמת חכמיה וגדוליה, כן נמשכים דרכי ה-אלקים והשגחתו.'[29] דבר מרחיק לכת אומר לנו כאן בהמש"ח. התורה ומצוותיה מסורות בידי האומה. לכן, דרכי הא-לקים והשגחתו תלויים בהסכמת העם המיוצג בגדולי חכמיו.[30]

לראשונה בתולדות ישראל, 'התחילה התורה להתנהג על פי חכמי האומה', וההשגחה העליונה קיבלה את הכרעת שיקול הדעת האנושי, בשישי בסיון, בשנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים. בהר סיני מצווה ה' את משה להכין את העם להתגלות נתינת התורה ולהיות נכונים ליום השלישי. אלא שמשה דרש את דברי ה' שלא כפשוטם, הוסיף יום אחד מדעתו, והופעת השכינה התעכבה עד בוקר יום השבת ו' בסיון.[31] דעתו העצמאית של משה רבנו מבטאת את תמציתה של תורה שבעל פה: 'שמסרוה [שנמסרה] לגדולי האומה לדרוש על פי המסורה להם מסיני.' הלא ציווי מפורש הוא: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל."[32] וכן: 'החמירה תורה בדברי סופרים יותר מדברי תורה',[33] וזקן ממרא [שלא שמע להוראת בית דין הגדול, דינו] במיתה.' כוחה הגדול והמכריע של תורה שבעל פה שלעיתים מכתיבה את הוראתה אפילו כנגד התורה שבכתב, נובע מן האומה המיוצגת על ידי גדולי חכמיה. כאן טמון סוד הקשר שבין אדם לחברו: 'וזה קישור האומה זה לזה באופן א-לקי!'

'ולכן, אם האומה מקושרת באופן נפלא כזה, הלא צריכים להיות מקושרים על ידי שמחה והתרבות [ריבוי] ההכנות מאחד לחברו.' קשר האחווה הנפלא שבין איש לרעהו בבני ישראל, הוא מקור וסיבה לשמוח זה בזה. יתרה מזו, הוא גם יעד ותכלית להעמקת תחושת הזיקה ההדדית על ידי ריבוי השמחה החברתית. זאת הסיבה שבעצרת, בשישי בסיון, הכל מודים שצריכים "לכם", 'שיהיה כל האומה מקושרים זה לזה.' כפי שכבר כתבנו, ר' אלעזר מנמק את שיטתו בדבר דינו המיוחד של חג השבועות, שבו כולם מודים בצורך בשמחת אכילה ושתייה: "מאי טעמא? יום שנתנה בו תורה לישראל".[34] מפרש המש"ח לשיטתו: 'ניתנה להם שיהא ההלכה כפי מה שיאמרו, ויתנהגו דרכי ההשגחה הא-לקית באומה על פי הוראת ישראל וגדוליה.'

שונה הוא קרבן שתי הלחם בחג השבועות, משאר המנחות הקרבות במקדש. בכל המנחות מצווה התורה: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'."[35] לא כן שתי הלחם בעצרת שהן באות חמץ.[36] בכך בא לידי ביטוי נוסף ייחודו ואופיו של חג השבועות. החמץ מבטא את המאכל המשובח ותעשיר. לעומת המצה, לחם העוני. כשם שיש "לכם" לשמוח בעצרת באכילה ובשתייה, כך ישמחו וייהנו הכוהנים[37] באכילת שתי הלחם המשובח הבא חמץ בחג השבועות.

שבת שלום וחג שמח!

 

---