דילוג לתוכן העיקרי

במדבר | קדושת המחנה בעקבות הקמת המשכן

הרב יואל בן נון
לרפואתו השלמה והמהירה של נתנאל אילן בן שיינע ציפורה פלבר
26.05.2019
 
 
א. ויקרא ובמדבר – שני המשכים מקבילים לספר שמות
 
חומש 'בְּמדבר' הוסדר מיד אחרי חומש 'ויקרא', על אף שמבחינת התוכן ולוח הזמנים, 'בְּמדבר' מקביל ל'ויקרא'. שניהם ממשיכים את 'שמות', כשני ענפים מגזע אחד. ההבדל ביניהם הוא, שבעוד ספר 'ויקרא' פונה פנימה אל הקודש, ספר 'בְּמדבר' פונה אל המחנה, אל עם ישראל לשבטיו.
 
ההקבלה של הספרים עולה מתוך בחינת לוח הזמנים. הקמת המשכן מופיעה בפרק האחרון בספר שמות:
 
"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן"  (שמות מ', י"ז)
 
כהמשך רציף[1] להקמת המשכן, מתואר בספר ויקרא (פרק ח') הביצוע של שבעת ימי המילואים. ביצוע זה הוא מימוש הציווי מסוף פרשיות המשכן (שמות כ"ט).
 
אחר כך אנו קוראים בויקרא (פרקים ט'-י') על "היום השמיני" בו מתו נדב ואביהוא בני אהרן, ובהמשך (פרק ט"ז) מובא הציווי על כניסת הכפרה של אהרן לקדש הקדשים "אל מבית לפרֹכת", ציווי שמגיע "אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא ט"ז, א').
 
במקביל, בספר במדבר אנו קוראים על קרבנות הנשיאים לנשיאת המשכן ולחנוכת המזבח, שנעשו "ביום כלות משה להקים את המשכן ..." (במדבר ז', א'), ואחר כך על מינוי הלויים (פרק ח'), על פסח מדבר וציווי פסח שני (פרק ט') שאירע "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחֹדש הראשון" (שם ט', א'). לאחר מכן, שוב חוזרים ליום הקמת המשכן, לענן ולמסעות (במדבר י', ט"ו-כ"ג), ולמסע עצמו (י', י"א-כ"ח).
 
מכל אלה ברור, ש'תורת כהנים' וכניסתם לעבודה בקודש, יחד עם 'תורות הקרבנות' (ויקרא ז', ל"ז-ל"ח), ו'תורות הטומאות והטהרות' (שם פרקים י"א עד ט"ו), הם ההמשך של הקמת המשכן (סוף ספר שמות) במובן הקדושה הפנימית. זאת, בעוד ספר במדבר מתאר ומפרט את ההכנות למסע, את המחנות והדגלים "סביב לאהל מועד" (במדבר ב', ב'), השייכים לקדושה החיצונית של עם ישראל כולו שחנה, לשבטיו ולדגליו, מסביב לקודש.
 
בהקשר זה מעניין לראות את הלויים, מחליפי הבכורות, המתפקדים כשומרי הקודש, במהלך הפירוק והמסע, ונמצאים יחד עם שבטי ישראל לדגליהם במחנות שמסביב ועם הנשיאים, ולא יחד עם הכֹהנים בקודש פנימה.
 
הוכחה ברורה לכך שספרי ויקרא ובמדבר הם שני המשכים מקבילים לספר שמות, נמצאת בפסוקים האחרונים של ספר שמות. שלושת הפסוקים החותמים, פסוקי הענן והמסע, אינם שייכים כלל לספר ויקרא, והמשכם הברור הוא בפרק י' בספר במדבר. ניתן לראות המחשה טובה לכך בטבלה הבאה:
 
שמות מ', ל"ד-ל"ח
ויקרא א', א'
במדבר י', ט"ו-כ"ג
1. וַיְכַס הענן את אֹהל מועד,
וכבוד ה' מָלֵא את המשכן;
ולא יָכֹל משה לבוא אל אֹהל מועד
כי שכן עליו הענן,
 
 
 
 
2. וכבוד ה' מָלֵא את המשכן
 
ובהֵעָלוֹת הענן מעל המשכן[2] יסעו בני ישראל בכל מסעֵיהם.
ואם לא יֵעָלֶה הענן, ולא יסעו עד יום הֵעָלֹתוֹ;
כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו                                                                      לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם.
3.
ויקרא אל משה,
וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר:
 
 
בפסוקים האחרונים של ספר שמות אנו מגלים את הצד הפנימי שבקודש, של התגלות "כבוד ה' " אשר "מלא את המשכן" מתוכו. זאת, בעוד הענן מכסה מבחוץ והוא שיוביל את המסעות. לאור זאת, מסתבר שהענן מבטא את הקדושה החיצונית, בעוד כבוד ה' ממלא במשכן את הקדושה הפנימית, המאפשרת את עבודת הקודש בטהרה, עיקריו של ספר ויקרא.
 
ב. עיקריה של הקדושה החיצונית[3]: הצבא, המחנות והמסע אל הארץ
 
לאור הבנה זו, מובן מדוע ספר במדבר פותח במפקד הצבאי, ובסידור המחנות לקראת המסע.
 
בפרק הראשון מתואר המפקד לצבא ישראל, והעיקרון החוזר בו (2 + 12 פעמים בפרק) הוא "במספר שמות". דהיינו, לא לספור בני אדם, כדי לעשותם חיילים 'יוצאי צבא' (כמקובל בצבאות העולם עד היום), אלא לספור 'שמות': כל חייל עם שמו הפרטי וייחודו האישי.
 
'מספר' ו'שם' הם שני רעיונות הפוכים לחלוטין. שם מייחד את האדם מכל אדם אחר, ואילו המספר האישי עם המדים מפקיעים את הפרטיות והופכים את החייל לחלק מצבא, מסה של לוחמים. ריכוז הפרטים יוצר כוח גדול לשם הכרעה במלחמה, תוך סכנת חיים אישית לאחדים מהם.
 
איך מקימים צבא שבו המספרים, הפרופיל הצבאי הקובע התאמות לתפקידים צבאיים וליחידות ("כל יוצא צבא") לא מוחקים בו את השמות?
 
תשובת התורה לכך היא, שכל חייל מביא איתו את שייכותו למשפחה ולשבט: "תולדֹתם למשפחֹתם לבית אבֹתם". הצבא בישראל הוא צבא העם, והוא בנוי על השבטים למשפחותם.
 
בשום בית מדרש, תורני או צה"לי, אין לימוד מסודר בנושא זה, ודבר זה אינו מופיע בספר המצוות. בכל זאת, מכונני צה"ל הבינו עיקרון זה בתחושת עומק, וצה"ל שומר מכל משמר על הקשר של כל חייל למשפחתו. צה"ל הוא צבא (למיטב ידיעתי, יחיד בעולם) שחי על חופשותיו, על הקשר עם הבית, אפילו בזמן מלחמה.
 
הייתי בעיר סואץ במלחמת יום הכיפורים כארבעה חודשים. חיל האוויר הנחית מטוסים מעבר לתעלת סואץ, בסיכון רב, רק כדי להוציא חיילים לסבבי חופשות לשמירת הקשר עם הבית.
 
הגיוס לצה"ל לא מפקיע את החייל ממשפחתו, אלא מביא לצבא גם את המשפחה.
 
ג. "איש על דגלו... סביב לאהל מועד יחנו"!
 
בני ישראל כבר חוו מלחמות מיד בצאתם ממצרים. הם ראו את צבא פרעה רודף אחריהם וטובע בים סוף, והשתתפו במלחמה פעילה בעמלק ברפידים, בה בחר יהושע "אנשים" למערכה. המלחמות ההן היו חלק מעיצוב החֵרות של העם היוצא ממצרים, עוד לפני שהוקם צבא מסודר.
 
גם בימינו, מלחמת העצמאות פרצה לפני שהוקם צה"ל, ובעול הקרבות הקשים ביותר נשאו לוחמי ההגנה והפלמ"ח, המתנדבים.
 
המשימה הראשונה של הצבא המסודר במדבר לא הייתה קרבות ומלחמות, אלא ארגון המחנה לקראת המסע במדבר אל הארץ, לפי שבטים ודגלים. ארגון זה נועד לשים סוף לאנרכיה שככל הנראה שררה מיציאת מצרים, אנרכיה שבאה לשיאה-שברה, בחטא העגל. המשימה החשובה של סדר וארגון במחנה עמדה במרכז ההתארגנות במדבר מסביב לאהל מועד. חשיבותה עולה ככל שאנו מבינים את הפער העמוק בין עם ישראל לשבטיו, לבין סדר וארגון.
 
המסע מים סוף לחורב עם המלחמה בעמלק התנהלו כנראה "בחִפָּזוֹן" (דברים ט"ז, ג') ובארגון מאולתר. מענין, שעד היום אנו נראים כך: מאלתרים פתרונות יצירתיים תוך כדי תנועה. ככל הנראה, עם לא משתנה גם אחרי אלפי שנות נדודים.
 
בהובלת הארגון מחדש של המחנה במדבר לפי דגלים נתכבד שבט יהודה, שבט של מנהיגות טבעית. יהודה היה מנהיג טבעי בימי יעקב ובניו, ובהמשך, חז"ל ייחסו לנחשון בן עמינדב, מנהיג השבט ביציאת מצרים ובמדבר, את הובלת בני ישראל אל תוך ים סוף, נוכח האיום החמור של מרכבות פרעה.
 
המפקד התנהל לפי סדר השבטים 'כתולדותם', עם ראובן בראש ושמעון אחריו. רק גד (בכור שפחת לאה) נכנס במקום לוי. אולם, בארגון המחנות והדגלים הוביל שבט יהודה ועמו שבטי יששכר וזבולון, ומכאן שינוי הסדר מפרק א' לפרק ב'.
 
הסדר של בני יוסף נותר בעינו: אפרים מנהיג ומוביל את בני יוסף (כברכת יעקב אליו בבראשית מ"ח, י"ד-כ'), ואחריו מנשה, ובנימין חותם את בני רחל.
 
אחרי שגד עלה למלא את מקום לוי, נותר אשר אחיו לבד, ונכנס באמצע בין בני בלהה, דן ונפתלי.
 
 
ד. הבכורות > הלויים  
 
בתקופה הקדומה של עם ישראל, עבודת הקודש הייתה נתונה בידי הבכורות, שקדושתם מבטן ייעדה אותם. נס הצלת הבכורות ביציאת מצרים חתם את בחירת:
 
"קַדֶש לי כל בכור פֶּטֶר כל רֶחֶם בבני ישראל ... לי הוא"  (שמות י"ג, ב')
 
למערכת כהונת הבכורה יש שני יתרונות גדולים:
 
  1. לכל משפחה בישראל היה 'כוהן', כך שבכל בית יכלו לעבוד את ה' - ממש כפי שהקריבו קרבן פסח במצרים בכל בית, כשהמשקוף והמזוזות בפתח הבית הם מעין 'מזבח'. זו עבודת ה' עממית, משפחתית, ולא ריכוזית.
  2. בתוך המשפחה, אי אפשר היה לריב על 'הכהונה', שהרי הבכור נבחר משמים בלידתו, "פֶּטֶר רֶחֶם". נכון שלפעמים דווקא בן צעיר מתאים יותר ל'כהונה', אבל אז צפויים סכסוכים אין קץ.
והנה עברה (רק) שנה מיציאת מצרים, וכבר ה' הפך את הכל, והחליף את הבכורות בשבט לוי, כחלק ממשכן מרכזי אחד. מה המקור לשינוי?
 
הסברנו לעיל, שהארגון המסודר והמדוקדק בא בניגוד חריף לאנרכיה ששררה, ככל הנראה, בשנה של יציאת מצרים. לכך, צריך לצרף את חטא העגל שבו הגיעה האנרכיה לשיאים – הנהגה שהתפרקה בלי משה ויהושע ששהו בהר סיני. לדעת חז"ל המנהיג השני במחנה, חוּר משבט יהודה, לא סתם נעלם מן התיאור.[4] לדבריהם, חור נרצח, וממילא חטא העגל היה גם מלחמת אחים! אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום", בכל מאודו, ניסה לעצור את מלחמת האחים, על ידי כך שנתן יד ליציקת עגל הזהב, ולחגיגה סביבו. שלושת אלפי איש נהרגו במלחמה ההיא, ואי אפשר היה להמשיך בלי ארגון מחדש.
 
הפתרון ההכרחי היה משכן אחד ריכוזי, ששבט לוי שמר עליו מסביב. כל מי שקרב אל אוהל מועד, היה צריך לעבור דרך המחנות של משפחות הלויים.
 
ה. תפקידי הלויים – שמירה כפולה
 
משפחות הלויים נחשבו חגורת הגנה דו-צדדית. הגנה על המשכן וכליו מפני ניסיונות חילול מבחוץ, ולא פחות מזה גם הגנה על בני ישראל מפני חרון אף ה'. חרון ה' התפרץ לא רק בחטא העגל, אלא גם במותם של נדב ואביהוא בהקריבם "אש זרה".
ההגנה הכפולה מפני חילול ולצורך מניעת אסון, הייתה נחוצה במיוחד בהתארגנות למסעות. המשכן בתור 'הר סיני נודד' עם האש הטעונה בו, מחייב שמירה יוצאת דופן בכל פירוק והקמה מחדש. אהרן ובניו יכסו בפרוכת את ארון העדות, "קדש הקדשים", מבלי שייחשף כלל, ובני קהת ישאו את הכלים בכתף בזהירות ובכבוד הראויים. כיסויי הכלים איפשר לזהות את ארון העדות מרחוק, בגלל בגד התכלת הפרוש רק עליו מלמעלה.
 
אחריות הפיקוד ניתנה בידי בני אהרן, אלעזר ואיתמר, שהמוות של אחיהם ניצב לפניהם תמיד, כתמרור אזהרה מהבהב.
 
בצבא ישראל שרתו מגיל 20 ועד גיל 60, ואילו בצבא העבודה של הלויים נדרשה סיבולת וכושר עבודה מיוחדים, ובו שֵרתו "מבן שְלֹשים שנה ומעלה ועד בן חֲמִשים שנה" (במדבר ד', ג', כ"ג, ל', ל"ה, ל"ט, מ"ז); בהמשך (ח', כ"ד) נאמר, שהלויים יבואו "לִצבֹא צבא בעבֹדת אהל מועד" כבר בגיל 25, והסבירו חז"ל (רש"י שם), ש-5 שנים נמשכו ההכשרה והאימונים של הלויים לתפקידיהם המסוכנים והמפרכים.
 
מעת לעת אנו חוזרים ושומעים (גם לפי הרמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל), שבני הישיבות המקדישים את עצמם ללימוד התורה דומים לבני לוי, שלא שרתו בצבא ישראל כי הוקדשו לעבודת אהל מועד. לאור תפקיד שבט לוי, הייתי קורא לבני הישיבות הקדושות להתנדב למשימות של חילוץ והצלת חיים במיוחד בשעת חרום, ובזה לזכות ולהתקרב למעלתם של בני לוי באמת.  
 
 

[1] בסדר עולם (פרק ז') הקדימו את שבעת ימי המילואים לסוף החודש ה-12 (כ"ג באדר), כך שהיום השמיני יחול בראש חודש הראשון (ניסן). כך גם נאמר במסכת שבת (דף פז ע"ב), ברש"י (לויקרא ט', א'), ובאריכות ברמב"ן (לשמות מ', א').
אבל, כבר הקשה האבן עזרא (בפירושו הארוך לשמות מ', א) על שיטה זו קושיות רבות (ותירוצי רמב"ן שם דחוקים מאד), וגם רמז ראב"ע, שרבי עקיבא חלק על דעה זו בזהותו את הטמאים לנפש אדם בפסח מדבר עם אליצפן ועוזיאל שהוציאו את גופות נדב ואביהוא ביום השמיני (ספרי בהעלותך סח).לאור זאת, קרא את הכל על רצף זמנים פשוט. אז נצטרך לומר, ששבעת ימי המילואים עם היום השמיני (ויקרא ח' וט') חלו במקביל לימי חנוכת המזבח של הנשיאים (במדבר ז', עד השמיני). קריאה זו קשה לעיכול אלא אם מבינים לעומק את ההקבלה העקרונית בין ויקרא לבין במדבר, ובין כהנים ועבודתם בפנים, לבין שבטים ונשיאים ולויים – מסביב.
[2] הפסוקים בספר במדבר, "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן,,, ולפי העלות הענן מעל האהל, ואחרי כן יסעו בני ישראל ..." (במדבר י', ט"ו-כ"ג) הם הרחבה ברורה של פסוקי סוף שמות.
[3] אחד מחידושיו החשובים של הראי"ה קוק הוא הארתו את היחס בין פנימיות הקדושה ב'כנסת ישראל', ובין לבושה החיצוני, זה שמתגלה גם באימונים צבאיים. ראו למשל דבריו על 'ההתעמלות' (אורות התחיה לג-לד, אורות עמ' פ'), שעל מנת להבינם חשוב לזכור שמועדוני הספורט בימיו היו כיסוי חיוני לאימונים צבאיים. דברים אלו עוררו בשעתו פולמוס נוקב והתנגדות עזה בעיקר מול הרעיון, שיש ל'כנסת ישראל' גם 'לבוש חיצוני', 'קדושה שבטבע', ולא רק 'קדושה פנימית'. והנה, עיון מעמיק בתורה מגלה בבהירות את גדלות הבנתו של הראי"ה, שהרי היחס בין ויקרא ובמדבר הוא בדיוק היחס בין קדושה פנימית לבין קדושה חיצונית המתבטאת במפקד, בצבא, ובמסעות אל הארץ ובמלחמה עליה. 
[4] בעליית משה עם יהושע להר סיני אמר משה אל הזקנים "והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים יגש אלֵהם" (שמות כ"ד, י"ד), אך בפרשת חטא העגל חור לא נזכר. אפשר לחשוב שזקן היה ונפטר, שהרי בצלאל נכדו בנה את המשכן, אבל חז"ל הבינו אחרת:
"בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, בתחילה הלכו אצל חור... כיון שלא שמע להם עמדו עליו והרגוהו... [וזהו שכתוב]: 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו' (שמות ל"ב, ה) – נתיירא מהזבוח לפניו [כאילו כתוב: ויירא אהרן ויבין מִזָבוּחַ לפניו]"  (ויקרא רבה י', ג')
וראו רש"י לשמות שם.
לזה צריך להוסיף את קרבת המשפחה בין אהרן לבין הנהגת שבט יהודה (שמות ו', כ"ג) וחור בתוכם, ואת החלל הריק בהנהגת שבט אפרים ובני יוסף עם עליית יהושע עם משה להר. כמובן, יש לקחת בחשבון גם את העגלים שעשה ירבעם בן נבט משבט אפרים בעת פילוג המלוכה, וההידרדרות למלחמת אחים מתמשכת בין שתי הממלכות; כאשר אמר הלל הזקן (אבות פרק א', י"ב) – "הווה מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום ...", בוודאי התכוון להסבר זה על בחירת אהרן לכהונה הגדולה אחרי חטא העגל, מפני שכניעתו לעם בעגל נועדה לעצור מלחמת אחים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)