פרשת בשלח - איפה ואיפה

  • הרב יעקב מדן

עיון בפרשיות נדודי ישראל במדבר

פתיחה

עיון במקומות רבים במקרא (דברים פ"ח; ירמיהו ב', ב; הושע ב', טז-כב ועוד) מצביע על כך שלנדודי בני ישראל במדבר הייתה משמעות נוספת, מלבד הצורך לעקוף את ארץ פלישתים (י"ג, יג-יד) ומלבד ריצוי העונש שנגזר על העם בעקבות חטא המרגלים (במדבר י"ד, כח-לה). ממקורות אלו עולה בעיקר מסר אחד נוסף: המדבר הוא מקום ללא אמצעי מחיה, ושם למד עם ישראל שהקב"ה זן ומפרנס אותו - אם במן, אם בשליו ואם במים. משמעותו המדוייקת של מסר זה שונה בכתובים השונים: יש כתובים המדגישים שמזונותינו מאת הקב"ה, ואל ירום לבבנו ואל נשכח אותו בעת שפרנסתנו תהיה ברווח, בארץ ישראל (דברים ח', יד-יח); במקומות אחרים ההדגשה היא שלא יפתה לבבנו להאמין שאלוֹהי נכר הארץ הם המפרנסים אותנו (הושע פ"ב); ואילו במקום אחר הכתובים עומדים דווקא על נאמנותו של העם שהאמין בה' בארץ לא זרועה וללא מחיה (ירמיהו ב', ב).

מכל אלו, בחרנו לעסוק בהליכה במדבר מנקודת מבטה של נבואת עמוס (ב', ט-יב; ה', כה). ההליכה במדבר הנזכרת בנבואתו של עמוס - כל כולה עוסקת בצד החברתי, במשפט הצדק.

"ויַגֵל כמים משפט וצדקה כנחל איתן: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל".  (עמוס ה', כד-כה)

ההליכה במדבר מתוך מצוקת הרעב באה לגבש את אספסוף העבדים שיצא ממצרים לעם הנושא את דגל הצדקה, המשפט והשוויון החברתי. עליו עתידים הגויים לומר:

"ומי גוי גדול אשר לו חֻקים ומשפטים צדיקִם ככל התורה הזאת אשר אנֹכי נתן לפניכם היום". (דברים ד', ח)

א. חוק ומשפט

עיון בפרשת מי מרה (ט"ו, כב-כו) מגלה שמטרת המים שהמתיק משה לא הייתה רק לרוות את צימאון שלושת הימים:

"ויצעק אל ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים וימתקו המים; שׁם שׂם לו חֹק ומשפט ושם נִסהו". (ט"ו, כה)

התורה לא פירשה מהו הניסיון, אך מהקשרם של הדברים עולה שהוא קשור בחוק ובמשפט שהוזכרו עמו[1]. ממילא, עלינו לברר מה היו החוק והמשפט שניתנו במרה.

במדרשי חז"ל מצאנו דעות שונות על מהות החוק והמשפט שניתנו במרה. הגמרא בסנהדרין (נו ע"ב) מזכירה דינים, שבת וכיבוד אב ואם[2], ומסבירה: דינים - כמשמעו של "משפט"; שבת וכיבוד אב ואם - שהרי בעשרת הדברות שבמשנה התורה נאמר על שתי מצוות אלו "כאשר צוך ה' אלהיך"[3] (דברים ה', יא; טו), ומכאן שבני ישראל צֻווּ עליהן עוד לפני מעמד הר סיני.

ועדיין לא נתבאר עניינו של ה"חוק" שניתן במרה. להבנתנו, המלה "חוק" - עניינה כאן הוא מידה קצובה, ובעיקר מנת מזון קצובה[4]. בעת שהומתקו מי הבאר, קבע ה' חוק - מכסה ומידה - כמה מים זכאי כל אדם לשאוב עבור עצמו, עבור משפחתו ועבור מקנהו. בלא קביעת מנת חוקו של כל אחד ממי הבאר, קשה לתאר את שעלול היה לקרות כאשר שישים ריבוא אנשים צמאי מים, לאחר שלושה ימי הליכה במדבר, היו מתנפלים על המים, הם ומשפחותיהם ומקניהם. ה"חוק" (= המכסה) חייב "משפט" - היינו, קביעה בפועל של מכסת כל משפחה. במרה הועמד לראשונה אספסוף העבדים, שיצאו זה עתה לחירות ואשר לא הכירו איש את רעהו, במבחן של כבוד הדדי, של התחשבות בזולת, ובעיקר - של משמעת. כל אלו הם מושגים ראשוניים ויסודיים בדרך לבניין חברה מתוקנת, עַם ולאום; מושגים ראשוניים בדרך לחירות. מבחנה של החירות אינו ביכולתו של אדם לעשות ככל העולה על רוחו, אלא ביכולתו לפעול כרצונו ומתוך בחירה חופשית, ויחד עם זאת - להישאר אדם במובן המוסרי, האנושי והתרבותי. לכן, זהו גם מבחנם של חברה בת-חורין ושל עם בן-חורין.

החוק והמשפט במים הם הם הניסיון של "שם נִסהו", כפי שמוכח מהמשך הסיפור. משהגיעו בני ישראל למדבר סין, כלה הלחם מכליהם, וברעבונם - התלוננו על משה ועל אהרן. כשם שהמתיק להם ה' את המים במרה, כך המטיר להם במדבר סין לחם מן השמים - את המן. ושוב, המן ניתן במחיר הניסיון:

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (ט"ז, ד)

בפרשת המן נאמרה מצווה מפורשת, ומסתבר שהיא היא הניסיון[5]:

"זה הדבר אשר צִוה ה' - לקטו ממנו איש לפי אכלו, עֹמֶר לגֻלגֹלת מספר נפשֹתיכם, איש לאשר באהלו תִקחו". (ט"ז, טז)

ובני ישראל עמדו בניסיון:

"וילקטו המרבה והממעיט[6]. וימֹדו בעֹמֶר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אָכלו לקטו". (ט"ז, יז-יח)

אין אנו יודעים כמה מן ירד בכל יום, אך גם אם ירד מן בשפע - אין אדם יכול לאמוד מראש מהי הכמות הדרושה למיליוני הפיות הרעבים שניזונו מן המן. היה ברור שהמן צריך להספיק לכולם. אנשים שיקחו יותר מכדי מחייתם - עלולים לגרום לכך שלשכנם יחסר. שוב, יש כאן מבחן של כבוד לבני חורין, שאינם מקבלים את מנת מזונם הקצובה מאדוניהם אלא רשאים ללקוט אותה, ויכולים היו - לולא המצווה ואילו רצו בכך - ליטול לעצמם יותר.

עוד נוסיף: הניסיון שבלקיטת המן במידה - לא היה קל. פעמיים משבחת התורה את טעמו של המן: "וטעמו כצפיחִִת בדבש" (ט"ז, לא), "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר ל"א, ח)[7]. עם זאת, התורה מעידה על מזון זה: "ויענך וירעִבך ויאכִלך את המן אשר לא ידעת" (דברים ח', ג). השוואת הכתובים מביאה למסקנה, שאף שהאוכל היה טוב וטעים - הוא ניתן במידה מצומצמת, שהספיקה לקיום אך לא מילאה את הקיבה ולא העניקה לאוכליה תחושת שובע. אם נוסיף לתחושת הרעב, שהייתה אף נחלת זקנים, ילדים וחולים, את העובדה שאסור היה להותיר מן המן אף למקרה חירום - נוכל לעמוד על גודל הניסיון שבלקיטה במידה. מטרת המידה הזו הייתה חוק ומשפט: לאפשר לכולם ללקוט ולאכול במידה שווה, בלא חוקי 'כל דאלים גבר'.

ב. שבת[8]

כפי שהזכרנו לעיל, נאמרו במרה שתי מצוות נוספות - שבת וכיבוד אב ואם, ולכן מצוות אלו נזכרו בעשרת הדברות שבמשנה התורה בלשון "כאשר צוך". נייחד כמה משפטים למצוַת השבת בהקשר זה.

שני טעמים עיקריים נאמרו למצוַת השבת: הטעם האחד - השבת היא אות לכך שה' ברא את השמיים ואת הארץ בזמן קצוב (כ', י)[9]; והטעם השני - "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה', יג; שמות כ"ג, יב). ניתן לראות את שני הטעמים כמתייחסים לשני מוקדי האמונה - בריאת העולם ויציאת מצרים[10], אך כאן ברצוננו להדגיש את בריאת העולם יש מאין ואת קיומו המתמשך מכוח הצדק והמשפט[11].

הגמרא שהוזכרה לעיל (סנהדרין נו ע"ב) וכן רש"י בדברים (ה', יא) מניחים כי השבת שנצטוו עליה במעמד הר סיני היא אות לבריאת העולם, ואילו השבת שנצטוו עליה במרה (והיא זו שנזכרה בעשרת הדברות שבמשנה תורה) היא זכר ליציאת מצרים ו"למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". הנחה זו עולה בקנה אחד עם דברינו, שעיקר הציווי במרה היה על חוק ומשפט, ובמשפט - הדגש הוא על השוויון; על "כמוך": כמוך במנוחת השבת, כמוך במנת מי הבאר, ואחר כך - כמוך במנת המן מלוא העומר.

ונבאר עוד את דברינו. הגמרא אינה מפרטת באילו מהלכות השבת נצטוו בני ישראל במרה. קשה להניח שהם נצטוו על כל ל"ט המלאכות כבר במרה, שהרי אלו נלמדו ממלאכות המשכן[12], ובאותה שעה - עדיין לא נצטוו ישראל על מעשה המשכן. זאת ועוד: לימוד איסורי שבת ממלאכת המשכן נובע מסמיכות הפרשיות בין המשכן לשבת, בשמות ל"א ול"ה. הואיל והלימוד הוא מסמיכות פרשיות מאוחרת - לא ייתכן שישראל נצטוו על כך כבר במרה[13]. נראה, אפוא, שישראל נצטוו על ל"ט המלאכות כביאור למצוַת השבת שניתנה במעמד הר סיני. מלאכות יצירת המשכן הן זכר למלאכת הבריאה[14], והשביתה בשבת ממלאכות אלו היא זכר לשבת בראשית, כמבואר בעשרת הדברות שבספר שמות ובציווי השבת שבפרשת המשכן: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (ל"א, יז).

מצוַת השבת שבמרה כללה להבנתנו מלאכה אחת בלבד, מלאכה שהקשר שלה אל מלאכת המשכן הוא רופף: מלאכת הוצאה מרשות לרשות[15]. מלאכה זו נזכרה בפרשת השבת שבמדבר סין[16], ומהתוכחה על אי-שמירת השבת נראה שמלאכה זו לא נתחדשה שם, אלא הייתה כבר ידועה להם. מסתבר, אפוא, שבני ישראל נצטוו בה במרה.

עלה בידינו על-פי שיטת רש"י[17], ששבת שנצטוו בה במרה היא השבת שנזכרה בעשרת הדברות שבמשנה תורה; שבת שעיקרה זכר ליציאת מצרים, הצדק החברתי, השוויון בין האדון לבין העבד במנוחה, במכסת המים ובמנת המן; שבת שעיקר הציווי בה היה על מלאכת ההוצאה מרשות לרשות. לעומת זאת, השבת שנצטוו בה בהר סיני ושנזכרה בעשרת הדברות שבספר שמות באה להזכיר את חידוש העולם ואת בריאתו בזמן קצוב; היא השבת שנזכרה בקשר למלאכת המשכן[18], וממילא עיקר הציווי בה הוא ל"ט המלאכות.

עתה נרחיב מעט את הדיון על טענתנו, שבמרה לא נצטוו ישראל אלא על מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, ואילו בסיני נצטוו על המלאכות כולן. נראה לנו, שיש לקשור שינוי זה לשינוי אחר שעם ישראל עבר למרגלות הר סיני - שינוי מחבורת נודדים חסרת בית קבוע ומקום קבוע, חברה שכל עיסוקה בנסיעה או בהמתנה לנסיעה, לאומה היושבת במקום קבוע, למרגלות הר סיני[19], ובמרכז חייה והווייתה נמצאות הבנייה והיצירה - הקמת משכן ה'. הקמת המשכן דרשה מן העם עיסוק בכל ל"ט המלאכות, מעבודות החקלאות לצורך סממני המשכן ועד לעבודות הבגד, הציד, העור, חרושת העץ, זיקוק הזהב והכסף ויציקתם, הבניין, ההרכבה והפירוק. אף אם לא כל העם התעסקו בעבודת המשכן, אין ספק שהקמת המשכן הייתה במוקד תשומת הלב ועמדה במרכז חייה של האומה.

שם, בהר סיני - דווקא בשל חדוות היצירה ובשל התחושה שבני אנוש מקימים בית לא-לוהי השמים, נצטוו ישראל במצווה השמה גבולות לתחושת העשייה. שם הם נצטוו לשבות ביום השבת מכל מלאכה בכלל וממלאכת המשכן בפרט; לזכור שהקב"ה ברא את היקום כולו והאדם דר בנחלתו של בורא העולם, ולא להיפך.

במרה ובמדבר סין, עד שלא נגלה עליהם הקב"ה בכבודו ועד שלא נצטוו בעיקר מצוַת האמונה, הייתה הבעיה שונה. שם, כפי שאמרנו, בני ישראל לא עסקו בבניין וביצירה, ומזונם ניתן להם ללא מאמץ רב: אם בנאות מדבר דוגמת העיינות והתמרים באילים, ואם בדרך נס - כמן וכשליו במדבר סין וכבארות במרה וברפידים.

מסתבר, שהעיסוק העיקרי של יוצאי מצרים בתקופה כזו היה במסחר. המזון הבסיסי אמנם סופק לכולם מגבוה, אך בצרכים אחרים, כמו כלים ובגדים, ודאי התפרנסו זה מזה או משיירות של נכרים שפגשו בדרכם[20]. רבים מהם היו בעלי אמצעים ובעלי רכוש שהובא מהמצרים בעת שאילת הכלים ובעת ביזת ים סוף. אף המים והמן יכלו להיות רכוש נוסף לסחור בו וגורם נוסף לצבירת הון, לולא האיסור המפורש שהוטל עליהם, שלא ללקוט מן יותר מן הנצרך לאוכל נפש.

במרה, ודווקא במקום זה, באה התורה והגבילה את חיי המסחר ואת הניסיונות לצבור הון. היא עשתה זאת בשתי דרכים: א. שימת החוק והמשפט, שעיקרם קביעת מכסות מים לכל משפחה ולכל פרט, כפי שנעשה אחר כך גם במן. אגב כך נקבעו גם שאר כללי החוק והמשפט, מושגי היושר, הנאמנות והצדק בכלל חייה של האומה: "שׁם שׂם לו חֹק ומשפט ושם נסהו"; ב. מצוַת השבת שנאמרה במרה. כאמור, המלאכה שנאסרה באותה שבת היא מלאכת ההוצאה וההכנסה, המלאכה היחידה שהקשר בינה לבין מלאכות היצירה שבמשכן רופף[21].

ייחודם של מלאכת ההוצאה ושל האיסורים הנלווים אליה אינו מודגש רק בפרשת השבת במדבר סין ובמקורה של השבת במרה[22]. נחמיה תיקן את תקנות השבת דווקא על מלאכת ההוצאה:

"בימים ההמה ראיתי ביהודה דֹרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועֹמסים על החמֹרים ואף יין, ענבים ותאנים וכל משא, ומביאים ירושלִַם ביום השבת, ואעיד ביום מִכרם ציד: והצֹרים ישבו בה מביאים דָאג וכל מכר ומֹכרים בשבת לבני יהודה ובירושלִַם:... ויהי כאשר צָלֲלו שערי ירושלִַם לפני השבת, ואֹמרה ויסגרו הדלתות, ואֹמרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת; ומנְּעָרַי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת: וילינו הרֹכלים ומֹכרֵי כל ממכר מחוץ לירושלִַם פעם ושתים: ואעידה בהם ואֹמרה אליהם - מדוע אתם לנים נגד החומה, אם תִשנו - יד אשלח בכם; מן העת ההיא לא באו בשבת: ואֹמרה ללוים אשר יהיו מִטהרים ובאים שֹמרים השערים לקדש את יום השבת...". (נחמיה י"ג, טו-כב)

בדברי נחמיה נזכרות גם שאר מלאכות השבת, אך מלאכת ההוצאה - עיקר. ובהמשך לפסוקים בנחמיה אומרת הגמרא:

"תנו רבנן: בראשונה היו אומרים שלֹשה כלים ניטלין בשבת... התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו, עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה". (שבת קכג ע"ב)

ובהמשך הגמרא שם:

"אמר ר' חנינא, בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו". (שבת קכג ע"ב)

התקנה החמורה של גזירת כלים נשנתה בתקופה זו, ואסור היה לטלטל דבר פרט לכוסות, לצלוחיות ולשלושת כלי הבית שנזכרו בברייתא. רק בתקופות מאוחרות יותר התירו בהדרגה את טלטול חלק מן הכלים. תקנה זו נגזרה כסייג חמור למלאכת ההוצאה[23].

הסיבה של פריצת השבת דווקא במלאכת ההוצאה מפורשת בדברי נחמיה, והיא הייתה קשורה לחיי המסחר בירושלים. מביאי הסחורות לירושלים היו נכרים. רוכלים מצור וכנראה גם משומרון הכתיבו את חיי המסחר בירושלים, וקבעו את ימי המסחר הנוחים להם. יושבי ירושלים יכלו לעסוק מעט מאוד בחקלאות ובתעשייה, והלחץ של גויי הסביבה לא הקל עליהם בכך. היהודים היו מיעוט שישב בערים, ואילו רוב השדות היו בידי נכרים, שישבו בהם עוד לפני שיבת ציון. בלית ברירה פיתחו היהודים אורח חיים עירוני, ואת התוצרת החקלאית קנו מן הגויים. המסחר תפס מקום חשוב בחייהם, וכשהוכתב מועד המסחר בשבת בידי סוחרים גויים - הייתה הפרצה בעיקר במלאכת הוצאה. ירושלים, שהייתה מוקפת חומה ודלתותיה ננעלו בלילה[24], הייתה רשות היחיד, והמסחר בשעריה היה מרשות הרבים שמחוץ לחומותיה אל רשות היחיד שבתוכה. נחמיה נזעק לגדור את הפרץ, גירש את הרוכלים משערי העיר ותיקן את איסורי הטלטול כדי לחזק את בדקה של מלאכת ההוצאה דווקא. מני אז - מלאכת ההוצאה היא מלאכת השבת עם הסייגים הרבים ביותר.

המצב בסוף ימי הבית הראשון, בימי יהויקים בן יאשיהו, שבהם נאמרה נבואת ירמיהו שהובאה לעיל[25], לא היה טוב יותר:

"ערי הנגב סֻגרו ואין פֹּתח". (ירמיהו י"ג, יט)

"נמר שֹקֵד על עריהם כל היוצא מהנה יטָרֵף". (ירמיהו ה', ו)

"ויְשַלַח ה' בו את גדודי כשדים ואת גדודי ארם ואת גדודי מואב ואת גדודי בני עמון...". (מלכים ב' כ"ד, ב)

יותר מכל, מצטיירת תמונת המצב מהסיפור על בני רכב, רועי צאן יושבי אהלים האומרים לירמיהו בימי יהויקים:

"ויהי בעלות נבוכדראצר מלך בבל אל הארץ, ונאמר בֹּאו ונבוא ירושלִַם מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם, וַנשב בירושלִַם". (ירמיהו ל"ה, יא)

במצב זה, לא ייפלא שהתוצרת - עיקרה היה בידי גויים, ובני ירושלים עסקו בעיקר בקנייתה מבני נכר שהכתיבו את ימי המסחר. ההתראה העיקרית על פרצת השבת היא דווקא על נשיאת משאות בשערי העיר, כמו שעומד ירמיהו ומתרה בהם:

"כה אמר ה' אלי - הלֹך ועמדת בשער בני העם אשר יבֹאו בו מלכי יהודה ואשר יֵצאו בו ובכל שערי ירושלִַם: ואמרת אליהם - שמעו דבר ה' מלכי יהודה וכל יהודה וכל ישבי ירושלִַם הבאים בשערים האלה: כה אמר ה' - הִשמרו בנפשותיכם ואל תִשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלִַם: ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו, וקִדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם:... והיה אם שמֹעַ תשמעון אלי נאֻם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בה בו כל מלאכה: ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יֹשבים על כסא דוד רֹכבים ברכב ובסוסים המה ושריהם איש יהודה וישבי ירושלִַם, וישבה העיר הזאת לעולם:... ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלִַם ביום השבת, והִצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלִַם ולא תכבה". (ירמיהו י"ז, יט-כז)

מנבואת ירמיהו ניתן לראות התפתחות נוספת. התמעטות מלאכות היצירה והפיכתם של בני ירושלים לעדה של סוחרים מביאה בעקבותיה מכשול נוסף:

"כה אמר ה' - רד בית מלך יהודה ודברת שם את הדבר הזה: ואמרת - שמע דבר ה' מלך יהודה היֹשב על כסא דוד, אתה ועבדיך ועמך הבאים בשערים האלה: כה אמר ה' - עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגר יתום ואלמנה אל תֹנו אל תחמסו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה: כי אם עשו תעשו את הדבר הזה, ובאו בשערי הבית הזה מלכים יֹשבים לדוד על כסאו רֹכבים ברכב ובסוסים הוא ועבדו ועבדיו ועמו: ואם לא תשמעו את הדברים האלה - בי נשבעתי נאֻם ה' כי לחרבה יהיה הבית הזה". (ירמיהו כ"ב, א-ה)

מבנה הנבואה וסגנונה מצביעים על הקשר בינה לבין הנבואה על נשיאת משאות ביום השבת. שתי המצוות הנאמרות לבאים בשערים - שערי העיר ושערי הבית - הן איסור המשא ביום השבת ושמירת זכויותיהם של הגזול, הגר, היתום והאלמנה[26].

השבת, כמתקשרת אל מקום המסחר, לא באה להעיד על כך שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים. השביתה ממלאכת הוצאה - אין בה שביתה ממלאכות הבריאה והיצירה, שהרי אין יצירה במלאכת ההוצאה. השבת של רחבת המסחר לא באה לעצור את הבניין; היא באה לעצור את ההתעשרות הבלתי-נלאית, את רדיפת הממון הבלתי פוסקת הקשורה במסחר[27]. הגדולה בסכנותיה של רדיפת הממון הזאת היא הרמאות הגלויה והסמויה, הנבלה שלא ברשות התורה והנבלה שברשות התורה. לכולן משותף אחד - קיפוחו של החלש ושל התמים.

יום אחד בשבוע מצווה התורה על האדם לעצור את מלחמת הקיום שלו, את תאוות הבצע. יום אחד בשבוע - על האדם להיזכר במי הבאר במרה ובמן שנתקדשה בו השבת ונתברכה בו[28]. בכך יכיר שמזונותיו מן הקב"ה הם, והוא הקוצב אותם; שאנו לווים והוא פורע; שעיני כל אליו ישברו והוא נותן להם את אכלם בעתו. בארבעים השנים שהחלו בשבת שבמרה[29] ובשבת שבמדבר סין, אכלו כל יוצאי מצרים ובניהם אוכל שווה ובכמויות שוות. יחד ריוו צימאונם ויחד התענו ברעב. הסוחר האומר בלבו "מתי יעבר החֹדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוֵת מאזני מרמה" (עמוס ח', ה) ייזכר בעת שביתת המסחר ביום השביעי שכל בניו של הקב"ה שווים בעיניו ולכולם הוא פותח את ידו ומשביע, ולא תועיל לו לאדם כל השתדלותו אם לא יקצוב לו אביו שבשמים את מזונותיו. מי שפדאו מעבדות מצרים וגם מסיר הבשר שבה - הוא שהתחייב במזונותיו ובמזונות אשתו ובניו, והוא שדרש ממנו רק אחת: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה', יד).

לפני סיום דברינו על השבת, לא נוכל שלא להביא את ההקבלה בין שתי השבתות - שבת שבמרה ובמדבר סין (הנזכרת במשנה תורה) ושבת שבהר סיני (הנזכרת בעשרת הדברות שבשמות) - לבין מצוַת שבת הארץ בשנת השמיטה. מצווה זו, של שבת הארץ, מתחלקת באופן ברור לשתי מצוות שונות. האחת -

"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמֹר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעִת - שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצֹר, שנת שבתון יהיה לארץ". (ויקרא כ"ה, ג-ה)

טעמה של מצווה זו משתקף בטעמה של מצוַת היובל הסמוכה לה: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כג). העם המגיע לארצו ונוחל אותה, עלול לשגות בתחושה שהוא אדוני הארץ, ובזכות בעלותו עליה הוא עובד אותה. בשנה השביעית מצוּוֶה בעל האדמה המדומה לנטוש את עבודת אדמתו ולשבות שבת לה'. להכריז בכך את שאמר לימים ירמיהו הנביא:

"אנכי עשיתי את הארץ... בכֹחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני"[30]. (ירמיהו כ"ז, ה)

לא העם מארח בארצו את השכינה, אלא אדרבה - "כי גרים ותושבים אתם עמדי". מה שנאמר על המשכן ביום השביעי, נאמר על הארץ כולה בשנה השביעית.

מצווה שנייה בפרשה, שאין לה קשר ישיר לאיסור עבודה בשביעית:

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכֹל". (ויקרא כ"ה, ו)

ודרשו חז"ל - "לאכלה ולא לסחורה" (ע"ז סב ע"א). כאן אין מדובר על איסור עבודה, אלא על איסור סחורה. מטרתו של איסור זה - השוויון בין בעל הקרקע לבין הגר והתושב מחוסרי הקרקעות[31]. אחת לשבע שנים עוצר האדם את רדיפתו אחר הממון. יחד עם שכנו הגר והתושב הוא אוכל מעין 'מן', משולחן גבוה:

"וכי תאמרו - מה נאכל בשנה השביעִת הן לא נזרע ולא נאסֹף את תבואתנו: וצויתי את ברכתי לכם בשנה השִשית ועשת את התבואה לשלֹש השנים". (ויקרא כ"ה, כ-כא)

שוב - חיובו של בעל הקרקע, של האדון, במזונות הגר והתושב ובמזונות עבדו, הוא עצמו חיובו של אדון העולם וא-לוהי הארץ במזונות בניו ועבדיו, במזונות עמו היושב בנחלתו כגרים ותושבים. קבלת אדנותו ובעלותו על הארץ היא השבת שנאמרה בעשרת הדברים בספר שמות, היא שבת הארץ ואיסור מלאכה שבה. הביטחון שאדון עולם וא-לוהי הארץ יפרנסנו מידו הפתוחה, והיא שתקבע את פרנסתנו, ולא השתדלותנו הבלתי נלאית - היא שבת שבמרה, שבמדבר סין ושבמשנה תורה, והיא שמיטת הארץ לגר ולתושב - לאוכלה ולא לסחורה.

ג. כיבוד אב ואם

עם השבת נצטוו ישראל במרה אף על כיבוד אב ואם[32]. אם עד עתה ביארנו את הקשר שבין השבת לבין החוק והמשפט במרה, מוטל עלינו עתה לבאר אף את מצוַת כיבוד אב ואם ואת זיקתה לחוק ולמשפט שבמרה. מצוַת כיבוד הורים - פנים רבות לה. אנו נתייחס כאן רק לטעם שנראה לנו קשור לענייננו.

מן הפרשיות המובהקות הקשורות למצוַת כיבוד הורים היא פרשת בן סורר ומורה:

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שֹמע בקול אביו ובקול אמו, ויִסרו אֹתו ולא ישמע אליהם: ותפשו בו אביו ואמו, והוציאו אֹתו אל זקני עירו ואל שער מקֹמו: ואמרו אל זקני עירו - בננו זה סורר ומֹרה איננו שמע בקֹלנו, זולל וסֹבא". (דברים כ"א, יח-כ)

העבירה היחידה הנזכרת במפורש בפרשת הבן הסורר היא "זולל וסובא". אף בהלכה, רק עניין זה נידון בפרטות:

"מאימתי חייב? משיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי. ר' יוסי אומר: מנה בשר ולוג יין". (משנה, סנהדרין ע ע"א)

אך כבר תמהה הגמרא על הלכה יחידה זו הקובעת דין בן סורר ומורה:

"ר' יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לִמודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב". (סנהדרין עב ע"א)

מדרשו של ר' יוסי הגלילי מוציא לחלוטין את פרשת בן סורר ומורה מפרשיות כיבוד ההורים, ומעבירה אל תחום הגזל והחמס, ויש קושי ביישוב דבריו עם פשטי המקראות. למעשה, הקשר שבין בן סורר ומורה לבין זולל וסובא נתפרש בספר משלי, בדבריו של עלוקה[33]:

"שתי בנות הב הב, שלוש הנה לא תשבענה, ארבע לא אמרו הון: שאול ועֹצר רָחַם - ארץ לא שבעה, מים ואש לא אמרה הון: עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם - יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר". (משלי ל', טו-יז)

עלוקה (או אגור) מתאר את אלו שלעולם אינם שבעים ולעולם אינם אומרים די לצבירת הונם. שניים מהם אינם שבעים במובן החיובי מבחינה מוסרית: הרחם העצורה החפצה לקלוט את הזרע כדי להרבות חיים, והאדמה היבשה הרוצה במים כדי להוציא צמחה; ושניים - מן הבחינה השלילית: השאול שלעולם אינה שבעה מלבלוע מתים, והאש השורפת והמכלה.

אך גרוע מכולם - האדם, שלעולם אינו ממלא את תאוותו:

"שאול ואבדו לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה". (משלי כ"ז, כ)

במשלו של עלוקה, האדם הוא הבן שאינו יודע שבעה לתאוותו. הוריו מוגבלים ביכולתם לספק את תאוותו הבלתי מרוסנת של בנם, והוא גומל להם ביחסו אליהם: "עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם". הזולל והסובא שאינו יודע שבעה ואינו אומר 'הון' - מגיע ללעג ולזלזול בהוריו, שאינם מספקים לו את מבוקשו. אך בכך לא סיים את חטאו.

"דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך: דור טהור בעיניו ומצֹאתו לא רֻחץ: דור מה רמו עיניו ועפעפיו ינשאו: דור חרבות שיניו ומאכלות מתלעֹתיו, לאכֹל עניים מארץ ואביונים מאדם". (משלי ל', יא-יד)

מזלזול ולעג - לקללה. הוא בז לדור ההורים הזקן המרוויח את לחמו המועט ביושר; הוא טהור בעיניו, ודרכו למלא את בטנו - קלה ופשוטה. שיניו האוכלות ומלתעותיו הטוחנות להביא תאוותו לכרסו אינן אלא חרבות העושקות עניים ואביונים. עמדה תורה על סוף דעתו של בן סורר, שאינו מוצא אצל אביו ועומד ומלסטם את הבריות[34].

נשוב כעת למרה ולמדבר סין. נושא מאמרנו הוא החוק והמשפט, חלוקת המשאבים הצודקת - המזון והמים - בזמן הנדודים במדבר. ונסייג את דברינו: עד כאן לא מצאנו שהתורה הקפידה על כך שכל איש מישראל יטול כחברו. לא הקפידה התורה אלא על החלוקה למשפחות:

"לקטו ממנו איש לפי אכלו, עֹמר לגֻלגלת מספר נפשֹתיכם, איש לאשר באהלו תִקחו". (ט"ז, טז)

כל אדם לקח למספר נפשותיו, וסמכה התורה על החלוקה הטבעית בתוך המשפחה. שהרי בתא המשפחתי ודאי אין לחוש לחלוקה שאינה צודקת, שאי אפשר שבחלוקת המזון יעדיפו ההורים את הבן האחד על פני אחיו.

אך כאשר נמצא במשפחה בן סורר, זולל וסובא; בן הגונב את מזונה של המשפחה לעצמו ואינו מתחשב באחיו; בן שמזונו הוא תרטימר בשר וחצי לוג יין - האמנם תישאר חלוקת המזון של עומר לגולגולת מוצדקת? ובן שאינו יודע מהי חלוקה צודקת אף בינו לבין אחיו - כיצד ינהג כלפי שכניו, כלפי כל אדם? האמנם יעמוד בנטילת עומר ולא יותר? וכיצד ינהג בהוריו, שאינם מספקים לו אלא עומר במקום תרטימר, עומר שנאמר עליו "ויענך וירעבך" (דברים ח', ג)?!

בעת שעמדו יוצאי מצרים בתור ליד הבאר במרה, בעת ששם להם ה' חוק ומשפט - ציוותה התורה גם על כיבוד אב ואם. כיבוד, שבראש ובראשונה משמעותו היא הכרת הבן בזכותם של ההורים לחלק את המזון לילדיהם על-פי מיטב שיפוטם ועל-פי חוש הצדק שלהם.

ד. רפידים

ברפידים היה המשבר הגדול הראשון. שם הונצח חטאם של ישראל בשם המקום, מסה ומריבה, ושם נענשו לראשונה בפורענותו של עמלק.

בפשטות, היה חטאם כפול - מסה ומריבה: "על ריב בני ישראל" - הריב עם משה[35] (וכמו שנאמר - "וירב העם עם משה", "מה תריבון עמדי"); "ועל נסֹתם את ה' לאמֹר היש ה' בקרבנו אם אין" (י"ז, ז) - מסה עם הקב"ה (וכמו שאמר משה: "מה תנסון את ה'"). אנו נוטים לראות בשניהם חטא אחד, והוא אמרם למשה "למה זה העליתנו ממצרים" (י"ז, ג). היה בכך ריב עם משה, שכביכול העלם ביזמתו מארץ היאור למדבר חסר המים; היה בכך ניסוי כלפי הקב"ה בהתעלמם מכך שהוא שהוציאם ממצרים, ובאמירה שמשמעה שאין ה' בקרבם.

אלא שאם זה חטאם ותו לא - כיצד ייתכן שהקב"ה שמע את תלונתם ונתן להם מים בדרך נס ובהתגלות בחורב, ואף העיד את הזקנים על הנס ועל ההתגלות? ומדוע מייד אחר כך הקב"ה העניש אותם בלא חטא נוסף? הדוגמא היחידה שאנו מכירים להשתלשלות אירועים כזו - פרשת השליו בקברות התאווה - אינה אלא מעשה לסתור. שהרי שם, אף שה' סיפק להם שליו ובעודו בין שיניהם נגף את העם (במדבר י"א, לג), עוד קודם לכן הוא נתן להם את הבשר באף ובתוכחה. ובפירוש אמר להם: "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם" וכו' (במדבר י"א, כ).

זאת ועוד: בפרשה המקבילה לרפידים, פרשת מי מריבת קדש (במדבר כ', א-יג), הייתה תלונת העם דומה לתלונתם ברפידים, ולא מצאנו עונש על העם[36].

ההבדל העיקרי הנרמז בפסוקים בין התנהגותם של ישראל ברפידים לבין התנהגותם במי מריבת קדש הוא דבריהם ברפידים - "למה זה העליתנו ממצרים להמית אֹתי ואת בני ואת מקני בצמא" (י"ז, ג). סגנון זה הוא קצת חריג, ומרמז לכך שדאגת העם לא הייתה נתונה לעדה כולה, אלא כל איש לעצמו, למשפחתו ולמקנהו[37].

אנו מניחים, שכאשר נצטווה משה לעבור לפני העם וללכת עם שבעים הזקנים לצור שבחורב, שהיה במקום מרוחק (שהרי מרפידים להר סיני עברו בני ישראל מסע שלם[38]), התנהל המאבק על המים שלא על פי סדרי החוק והמשפט שקבע משה במרה. ונפרט מעט: התגלות ה' הייתה, כאמור, בצור בחורב, במקום שכעבור ימים ניתנו שם עשרת הדברות. משה רבנו משליך את אפרו של עגל הזהב אל "הנחל היורד מן ההר" (דברים ט', כא) וזורהו על פני המים באמצע הקיץ, בי"ז בתמוז[39], ולא ייתכן נחל איתן בתאריך כזה במדבר סיני. עולה, אפוא, כי הנחל נבקע דרך נס, ומשמע - שצור חורב, שבו נבקעו המים, היה בהר סיני ולא ברפידים.

אין צורך להאריך בנימוקים לכך שמקום ההתגלות על המים היה במקום השכינה, במקום שניתנה בו התורה. כך היה במרה, שהחוק והמשפט ניתנו על המים, וכך היה גם בצור חורב[40]. ועדיין - מקום לדון על כך שמעמד בקיעת הצור לא היה לעיני העם, אלא לעיני הזקנים בלבד:

"ויאמר ה' אל משה עבֹר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל". (י"ז, ה)

היה זה בניגוד לאשר אירע במרה במי מריבת קדש. נס בקיעת המים בחורב דמה מבחינה זו למכת בכורות, שהעם נצטווה בה "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר: ועבר ה' לנגֹף את מצרים" (י"ב, כב-כג). הוא לא דמה לקריעת ים סוף, שנאמר בה: "התיצבו וראו את ישועת ה" (י"ד, יג), "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (י"ד, ל), וממילא - "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (י"ד, לא). העובדה שנס המים ניתן בצורה כזו, ושבני ישראל לא ראו את הבקיעה אלא רק את המים שזרמו אליהם במרחק גדול מן הצור, נבעה בוודאי מחטאם, ומכך שלא היו ראויים לנס[41]. את התוצאה - המים הזורמים במחנה כשהשכינה אינה במחנה וכשמשה וכל זקני ישראל אינם במחנה - ניתן רק לנחש. העובדות הידועות לנו על כך הן שתיים: א. לא נאמרה שם שירה, כשם שנאמרה שירת הבאר בשנת הארבעים; ב. לא ניתנו חוק ומשפט מרגע שיצאו המים ועד שבני ישראל באו בתשובה שלמה[42] להר סיני.

את ההתנפלות על המים, את זעקות "אותי", "ואת בני" "ואת מקני" שנשמעו שם - נותיר לדמיונו של הקורא. אנו נעבור למלחמת עמלק.

ה. עמלק

פרשת מלחמת עמלק, מצוַת מחייתו והעימותים בין ישראל לבינו במשך הדורות, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. אנו נעסוק בה, אם גומר ה' עלינו, במאמר נפרד[43]. בפרק זה לא נעסוק אלא בפרטים אחדים של המלחמה, הנוגעים בנקודה המרכזית שבמאמרנו.

לפי פשוטם של המאורעות, נראה לנו שעמלק הגיע לרפידים כששמע על המים הזורמים שם[44]. נזכור, שהמלחמה עמו הייתה בשלהי אייר[45], בימי תחילת הקיץ. כשוכן המדבר, טען עמלק לבעלות על המים, ועל כך פרצה המלחמה. ייתכן שהעזתו לפלוש אל המחנה נבעה מן החלוקה הבלתי מסודרת של המים שהייתה בו, וממלחמת הכל בכל שנתקיימה שם על המים בהיעדר מנהיגות ובקוצר רוחו של העם[46]. המכה הקשה שהכה עמלק את ישראל[47], אף שוודאי היו ישראל רבים ממנו ואף שאהרן וחור תמכו בידיו של משה, מבוארת לדעתנו בכך שביום שתקף עמלק את ישראל - הייתה כל המנהיגות, משה, יהושע נערו[48] ושבעים הזקנים, בצור בחורב. לא היה כל קושי לעמלק לעשות שמות בעם מסוכסך ובלתי מונהג.

משנודע הדבר למשה - שלח מיד את יהושע למחנה, לרפידים, לבחור אנשי מלחמה, ומשה עצמו נשאר בחורב[49], שם הרים את ידו עם מטה הא-לוהים. לכן נדחתה מלחמת הנגד של עם ישראל ביום אחד, כאמור "מחר אנֹכי נצב" (י"ז, ט), והיא שאפשרה את האסון.

להבנתנו, ייתכן שקשורה לכך גם בחירת הלוחמים למלחמה בעמלק:

"ויאמר משה אל יהושע - בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק". (י"ז, ט)

מי הם הלוחמים שנבחרו למלחמה זו[50]? נשווה מלחמה זו, שהייתה בעמלק ובמדיין שכניהם[51], למלחמת גדעון במדיין ועמלק כעבור דורות. אף שם נצטווה גדעון לבחור אנשים:

"ויאמר ה' אל גדעון - כל אשר ילֹק בלשונו מן המים כאשר ילֹק הכלב, תציג אותו לבד, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות". (שופטים ז', ה)

ההתנפלות הבלתי מרוסנת על המים, המביאה את חיילי גדעון להשלכת נשקם על הארץ[52], היא המביאה את בני ישראל ברפידים לשתייה ללא חישוב כמויות, ללא התחשבות וללא חלוקה צודקת, והיא שהביאה את עמלק אל המחנה. המעטים שלא נהגו כך - הם שיגברו עליו. כשחז"ל ביארו את החטא שעליו באה מלחמת עמלק, הם דרשו פרשיות סמוכות בספר דברים:

"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה: לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה: אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' א-לוהיך נֹתן לך: כי תועבת ה' א-לוהיך כל עשה אלה כל עֹשה עָוֶל: זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". (דברים כ"ה, יג-יז)

וכך אמרו חז"ל:

"אם שיקרת במידות ומשקלות - הווי דואג מגירוי האויב. שנאמר 'מאזני מרמה תועבת ה'', וכתיב בתרה - 'בא זדון ויבא קלון'". (רש"י דברים כ"ה, יז[53])

חלוקת המשאבים הצודקת וכל פרשת המידות והמשקלות - יסודן בחוק ובמשפט שבמרה. בני ישראל עמדו בניסיונות המים במרה והמן במדבר סין, אך נכשלו בהם במי רפידים, ודווקא אז בא עמלק.

אנו נרחיב בעניין זה בשבת הבאה, אם גומר ה' עלינו.

 

[1] בהמשך נוכיח את דברינו גם ממשמעות המלה "ניסיון". אמנם, דעת רש"י, ראב"ע והרמב"ן היא שהניסיון במרה היה מבחן לאמונתם של ישראל קודם שהומתקו המים. ולדעת רש"י - בני ישראל לא עמדו בניסיון. הראב"ע הרגיש בקושי שבשיטת רש"י, וביאר שחלק מן העם עמד בניסיון ולא התלונן, ואף זה דוחק.

[2] מלבד שבע המצוות שנתחייבו בהן ישראל מחמת היותם בני נח. רש"י (ט"ו, כה) מוסיף אף פרה אדומה. יש דפוסים שנדפס בהם שמקורו של רש"י בסדר עולם זוטא פ"ד, אך במהדורת שכטר לסדר עולם זוטא שם לא מופיעה פרה אדומה, ובעל ה"תורה תמימה" כתב שציון זה הוא טעות סופר. המהר"ל בגור אריה מבאר את דעת רש"י בכך שבמרה הושם "חוק", ופרה אדומה היא "חֻקת התורה" (במדבר י"ט, ב). השוואה זו בין "חוק" לבין "חוקה" היא קשה לענ"ד. ייתכן שרש"י למד שבני ישראל נצטוו במרה על פרה אדומה מכך שבמעמד הר סיני הם נצטוו להתקדש ("וקדשתם היום ומחר"), וסתם התקדשות היא היטהרות מטומאה (השווה: "והיא מתקדשת מטמאתה", שנאמר בדוד ובת-שבע). כיוון שהיו בין בני ישראל טמאי מתים, מסתבר שכבר נצטוו על פרה אדומה קודם לכן. במכילתא מופיעה גם דעת ר' אליעזר המודעי, שבני ישראל נצטוו במרה על עריות, אונסין, קנסות וחבלות. אנו נתרכז בדעה העיקרית, שהיא דעת ר' יהושע במכילתא, וכמוה (בערך) סתמה אף הסוגייה בסנהדרין שהובאה בגוף המאמר. בהמשך נתייחס גם לדעת הרמב"ן. ראב"ע, רשב"ם וחזקוני פירשו בדרך נוספת, ואכמ"ל.

[3] רש"י בדברים פירש בדומה לסוגייה בסנהדרין - "כאשר צוך במרה", אך והרמב"ן (דברים ה', ה), חלק עליו, ופירש "כאשר צוך" - בהר סיני. לשיטתו, אמר "כאשר צוך" בגלל השינוי מ"זכור" ל"שמור".

[4] כך מתפרשת המילה "חוק" בפסוקים רבים: "כי חֹק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חֻקם אשר נתן להם פרעה" (בראשית מ"ז,כב); "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חֹק" (ישעיהו ה', יד), והכוונה שהאדמה פתחה פיה ובלעה אנשים רבים שלא במידה (כנראה בעת הרעש בימי עוזיהו); "הטרפני לחם חֻקי" (משלי ל', ח); "ותתן טרף לביתה וחֹק לנערתיה' (משלי ל"א, טו); וכן כל "חוק" שבפרשיות הקרבנות ומתנות הכהונה - משמעו מנת לחם קצובה. עיין: כ"ט, כח; ויקרא ו', יא; טו; ויקרא ז', לד; ויקרא י', יג-טו; ויקרא כ"ד, ט; במדבר י"ח, ח; יא; יט; ועוד רבים מאוד.

הרמב"ן פירש כאן קרוב לדברינו, ש"חוק" הוא לשון מנהג קבוע. כך ביאר במשלי ל', ח, שהובא לעיל, וכך בירמיהו ל"ג, כה. כך נראה גם בשופטים י"א, לט, ועוד. לפירושו, הקב"ה לימד את בני ישראל במרה את מנהגיהם בצורכיהם במדבר. אנו נמשיך על פי דרכנו לעיל, שכאמור אינה רחוקה מדרך הרמב"ן.

[5] מצווה זו אמנם לא נאמרה במפורש מיד לאחר הזכרת הניסיון (בפס' ד), אך למרות זאת - נראה לנו שהיא נאמרה כבר בתחילת הפרשה, ורק הוזכרה לאחר ירידת המן. אם לא כך, פסוק ה' תמוה: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום". דוחק לומר שכאן נצטוו על השבת, שהרי זו לא הוזכרה כלל. לכן, נראה לי שהתורה קיצרה, וכאן נאמר למשה הניסיון - הציווי שלא ללקוט יותר ממידת עומר לאחד, פרט ליום השישי שבו יש ללקוט שני עומרים. ועדיין לא נתפרשה הסיבה לכך - שביתת השבת.

[6] לענ"ד: המרבה - בעל משפחה גדולה, שנטל אוכל רב; הממעיט - בעל משפחה קטנה, שנטל אוכל מועט. היחיד שמצאתי בו רמז לפירוש זה הוא הר"י אברבנאל. רוב המפרשים הלכו בדרכם של רש"י והמלבי"ם, שפירשו: המרבה - מי שלקט יותר מדי; והממעיט - מי שלקט פחות מדי.

[7] לענ"ד, כוונת משה באומרו "וינִקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (דברים ל'ב, יג) היא למן, שטעמו כצפיחית בדבש ולשד השמן. ייתכן שלכן נתייחדו השמן והדבש לעצמם בשבעת המינים (דברים ח', ח).

[8] נמליץ לפני הקורא לעיין במאמרו של הר"י בן-נון, 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו' (מגדים ט [תשרי תש"ן], עמ' 15-26). אנו הלכנו כאן בכיוון שונה, בעיקר בעניין הסבר הניסיון במן.

[9] התורה מדגישה שהעולם נברא בזמן קצוב על פי תכנית מוגדרת של יחידות שונות הנפרדות זו מזו בימים. השבת ניתנה לזיכרון עובדה זו, ולא לזיכרון עצם הבריאה, שהרי השבת כלל אינה מזכירה את עצם בריאת העולם. דווקא בריאת העולם בששה ימים - היא המורה על כך שהעולם נברא ברצון ובהשגחה, ולא כהתפתחות מקרית או אפילו הגיונית. ייתכן שאין אנו יודעים מה היה אורכם של ימי בראשית, אך נראה לי ברור שהם היו קצובים. המנסים להתאים את המסופר במעשה הבריאה לשנים הגיאולוגיות שהמדע בן ימינו מדבר עליהן, חייבים לענ"ד לקחת דרישה זו בחשבון. אף שלא בהכרח קיימת סתירה בין גישת המדע לזמן הבריאה לבין המסופר במעשה בראשית, מכל מקום - הבדל זה הוא עקרוני וחשוב. הגישה המדעית הקשורה בתורת ההתפתחות שוללת סדר זמנים מוגדר לחלקי הבריאה, ואילו התורה מצווה אותנו במצוַת השבת לזכור שהעולם נברא בסדר זמנים קצוב ומוגדר, כלומר - מכוח רצון ותוכנית ויש מאין. אמנם, נציין שהשיטה הניאו-דרוויניסטית לא קיבלה את שיטת ההתפתחות הרציפה, אלא דיברה על שלבים נפרדים בהתפתחות העולם, והיא קרובה יותר להבנתנו את מצוַת האמונה הקשורה בשבת; אך עדיין רב המרחק.

[10] עיין בעיקר בדברי ריה"ל ב"ספר הכוזרי", מאמר ראשון יא-כה. דומה לכך הרמב"ן (דברים ה', יד), שכתב שנסי יציאת מצרים הם אות לחידוש העולם במעשה בראשית. לדעת הראב"ד, השבת היא זיכרון לחסדו של הקב"ה עמנו ביציאת מצרים, והרמב"ן כבר השיג עליו שם. לדעתנו, כאמור, מצוַת השבת במשנה התורה היא מהמצוות שבין אדם לחבירו. עוד נציין, שזוהי משמעות הזכרת יציאת מצרים בכל המצוות שבספר דברים. עיין למשל דברים ט"ז, יב; דברים כ"ד, יח; כב.

[11] עיין למשל בקהלת פ"ג, הפותח ב"את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג', יא), אך מגיע למסקנה שאין בכך די, שהרי "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת ג', טז), ולכן יש צורך אף ב"את הצדיק ואת הרשע ישפֹּט הא-לוהים" (קהלת ג', יז). מסיבה זו אמרו חז"ל כי "כל דיין שדן דין אמת לאמִתו... כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת י ע"א), ועוד.

[12] לדעה אחת בשבת מט ע"ב, והיא הדעה המקובלת יותר. לרוב הראשונים, אף הדעה השנייה מודה לה.

[13] עיין בגמרא שבת מט ע"ב וברש"י שם ד"ה כנגד עבודות המשכן; תוספות שם, ד"ה כנגד; ועוד ראשונים. ועיין עוד חזקוני, שמות ל"א, יג.

[14] השוואה סגנונית חזקה קיימת בין מלאכת המשכן לבין יצירת גן העדן (בראשית ב'). במדרש תנחומא, פקודי סי' ב' מופיעה השוואה מפורטת בין חלקי המשכן לבין חלקי מעשה הבריאה.

[15] הגמרא בשבת צו ע"ב חיפשה מקור למלאכת הוצאה, והתוס' שם (ד"ה הוצאה) ביארו שאי אפשר ללמדה ממלאכת המשכן כיוון שהיא מלאכה גרועה.

[16] עיין ערובין יז ע"ב, ששם הסיקה הגמרא ש"אל יצא איש ממקומו" נאמר על איסור תחומין, ולא על איסור הוצאה מרשות לרשות. זו אכן מסקנתם של כמה מן הפוסקים, וכן כתב הרמב"ם (הל' שבת כ"ז, כא), אך דעת רוב הפוסקים כרמב"ן ורשב"א שם, ש"אל יצא איש ממקומו - ברשותו עם משאו קאמר" (רשב"א שם). לפי זה, בני ישראל נצטוו במרה (ובעקבותיה במדבר סין) על הוצאה מרשות לרשות, כרבנן ודלא כר' עקיבא.

[17] וכן הגמרא בשבת פז ע"ב ובסנהדרין נו ע"ב.

[18] כמוכח משמות ל"א, יב-יז, ובעיקר מפסוק יז, הקושר את השבת לבריאת העולם. ועיין רש"י שם, פס' יג, שקשראת השבת למלאכת המשכן.

[19] בני ישראל שהו ליד הר סיני כשנה: מתחילת החודש השלישי בשנה הראשונה (י"ט, א - ועיין רש"י) עד לסוף החודש השני בשנה השנייה (במדבר י', יא).

[20] ודאי שאין כוונתנו לומר שלא עסקו במלאכות במחנה, אך אלו לא היו במרכז חייהם, והמסחר תפס לדעתנו את המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה במדבר.

[21] לעיל בהערה 15 הפנינו לתוספות במסכת שבת צו ע"ב ד"ה הוצאה, ועוד.

[22] כבר כתבנו שמתוכחת ה' לבני ישראל במדבר סין, מסתבר שהם נצטוו על מלאכת ההוצאה עוד קודם לכן. זה לדעתנו המקור לדברי הגמרא, שבני ישראל נצטוו על השבת כבר במרה.

[23] עיין ראב"ד בהשגותיו לרמב"ם הל' שבת כ"ד, יג: "עוד אמרו, איסור טלטול לאו צורך הוצאה הוא? ועוד, בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו... נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו, שהוא גדר להוצאה". דבריו מבוססים על הגמרא בשבת קכד ע"ב ובביצה לז ע"ב, ורוב הראשונים כמותו. ואף נימוקו של הרמב"ם שם אינו רחוק מכך.

[24] עיין עירובין ו ע"ב.

[25] מפאת קוצר הגיליון, לא נוכל להביא ראיות לכך שהנבואה היא מימי יהויקים. מכל מקום, גם על-פי סדר הנבואות וגם על-פי תוכנן עולה כי הנבואות מפרק ז' ועד פרק כ' הן אכן מימי יהויקים.