פרשת בשלח - המן וקרבן פסח

  • פרופ' יונתן גרוסמן

המן וקרבן פסח

פרשת בשלח

פרשת השבוע - פרשת בשלח - היא פרשת "הדרך". כוונתי שבפרשה זו אנו קוראים על הדרך שעשו ישראל ממצרים להר סיני. בהר סיני עתידים ישראל לחנות זמן ארוך, ותיאור עזיבתם את ההר יתואר רק בספר במדבר (פרק י'). בסיום הפרשה הקודמת, פרשת בא, יצאו ישראל ממצרים, ובתחילת הפרשה הבאה (יתרו) יגיעו ישראל להר סיני - "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות י"ט, א). כך שפרשת השבוע שלנו כונסת בתוכה את מסלול ההליכה כולו: תחילתו ביציאה ממצרים וסופו, ההגעה להר סיני.

א. מבנה הפרשה

לפרשה, כלומר לדרך, ישנו מבנה ספרותי מובהק:

1. אויב חיצוני - היחידה הראשונה עוסקת בשחרור הסופי של ישראל מהעם המצרי. בקריעת ים סוף ישנם מוטיבים רבים המהווים המשך ישיר לספור המכות, ובמובן מסוים ניתן להתייחס אל טביעת המצרים בים כאל המכה האחרונה והניצחת. מעניין הדבר, שמכה אחרונה זו נעשית דווקא כמדומני, מחוץ לגבולות ארץ מצרים, כשישראל כבר בדרכם לארץ כנען.

2. תלונה על מים - במרה מתלוננים ישראל על כי אין להם מים לשתות (משום שהמים אליהם הגיעו הנם מרים). הבעיה נפתרת, ובסכום חניה זו אומר הכתוב: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו".

3. תלונה על לחם ובשר - בחניה במדבר סין מתלוננים ישראל על שהם מתגעגעים לאוכל שהיה להם במצרים, ואילו במדבר נעדרת מהם הנאת אכילה זו. בתלונה זו יצטוו ישראל על השבת, יינתן להם המן והשלו, וחשוב מכל, זו הפעם הראשונה בה כבוד ה' מתגלה לעיני כל ישראל - "ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן" (ט"ז, י). כסיבה נלווית למן יאמר הכתוב:"למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (ט"ז, ד). [מעניין הדבר כי גם בספר דברים המינוח "ניסיון" מוצמד תמיד לירידת המן].

2א. תלונה על מים - ברפידים שוב מתלוננים ישראל על שאין להם מים לשתות. כאן משה יכה בצור, ויצאו ממנו מים. בסיום תלונה זו יאמר: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה... ועל נסתם את ה'" (י"ז, ז).

1א. אויב חיצוני - התמונה האחרונה המתוארת בכתוב, במסע ישראל להר סיני, היא תמונת המלחמה עם עמלק. כאן יהושע יצא בראש הנלחמים, ויגבר על עמלק.

כך אם כן מתואר מסע ישראל באופן כיאסטי: במסגרת הדרך ישנה בעיה של אויב חיצוני המאיים על ישראל (מצרים ועמלק), במעגל הפנימי יותר ישנן שתי תלונות על מים (מרה ורפידים), והציר המרכזי, שגם ארוך ביותר מבחינת תיאור הכתוב והשתלשלות התלונה, הוא התלונה במדבר סין על הבשר. כפי שכבר אמרתי, בתלונה זו ישנם מאפיינים מיוחדים על פני שתי התלונות האחרות, כבראש כולם ניצבת התגלות השכינה לעיני כל ישראל.

במובנים רבים, מזכירה דרך זו - ממצרים להר סיני - את הדרך השניה שמתוארת בכתוב - מהר סיני לערבות מואב. ישנה תקבולת מעניינת בין התלונות והמלחמות המתוארות בפרשתנו לבין התלונות והמלחמות המתוארות בפרשות בהעלותך-חוקת, והערנו על הדבר בשיעורנו בשנה שעברה על חטאו של משה בהכאת הסלע.

ב. המן כקרבן פסח:

משום מה, הציר המרכזי בכל הפרשה הוא תלונת מדבר סין, ועלינו להבין מדוע נותן הכתוב לתלונה זו משקל כה רב.

לפני שנענה על שאלה זו ברצוני להסב את תשומת הלב להשוואה ספרותית מעניינת שעורך הכתוב בין תלונה זו, או באופן ספציפי יותר - בין נתינת המן לישראל ובין קרבן פסח, עליו קראנו בשבוע שעבר. ההשוואות מתבססות על ביטויים דומים המשובצים בשתי הפרשיות, מה שקרוי בעברית: ארמזים, (ובאנגלית: אלוזיות). נפרט את עיקרי ההשוואות:

1. "ויבאו כל עדת בני ישראל... בחמשה עשר יום לחדש השני" (ט"ז, א). שני דגשים מעניינם בפסוק:

ראשית, המונח "עדת בני ישראל" לא נזכר בשאר התלונות אלא דווקא בתלונה זו. מונח זה ("עדה") מחזיר אותנו לפעם הקודמת (והיחידה בינתיים) שבה הופיע הגדרה זו לעם -בקרבן פסח: "דברו אל כל עדת בני ישראל" (י"ב, ג) [מינוח זה יחזור שוב ושוב לאורך תלונה זו: "אמר אל כל עדת בני ישראל... ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל...", דבר שמחדד עוד יותר את העובדה כי דווקא בתלונה זו מופיע מינוח זה].

שנית, התאריך המודגש כאן, ושאינו מופיע בשום חניה אחרת בדרך להר סיני, ודאי מבקש לרמוז דבר מה. לא ניתן להתעלם מתאריך מיוחד זה - "חמשה עשר יום לחדש השני", כלומר עבר בדיוק חודש מאז אותו לילה מופלא בו ישראל עשו את קרבן הפסח ויצאו ממצרים.

2. "דבר אליהם לאמר: בין הערבים תאכלו בשר" (ט"ז, יב). תיאור הזמן -בין הערבים, מזכיר לנו שוב את תיאור הזמן בקרבן פסח: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (י"ב, ו).

3. "זה הדבר אשר צוה ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשתיכם, איש לאשר באהלו תקחו" (ט"ז, טו). ציווי זה - לבל יקח איש מן המן יותר מאשר הוא צריך בשבילו ובשביל בני משפחתו, מזכיר מאד ציווי זהה שנאמר לגבי קרבן פסח. גם שם יש לקחת כבש שיספיק לבני הבית, ולא יותר. גם הביטויים אשר מופיעים בשני איסורים אלו מזכירים מאד זה את זה, שהרי בקרבן פסח קראנו: "ויקחו להם איששה לבית אבת שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשות, איש לפי אכלו תכסו על השה" (י"ב, ד).

4. "ויאמר משה אליהם: איש אל יותר ממנו עד בקר" (ט"ז, יט). איסור זה מזכיר עד מאד את איסור הנותר שנאמר לישראל בהקשר קרבן הפסח: "ולא תותירו ממנו עד בקר" (י"ב, י). הנותר במן יימס, והנותר בקרבן פסח ישרף.

5. גם האיסור המופיע בתלונה זו בקשר לשבת: "אל יצא איש ממקמו ביום השביעי" (ט"ז, כט), מזכיר את שאמר משה לעם בציווי על הקרבן: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (י"ב, כב).

6. כתוספת נלווית להשוואות אלו ראוי לציין כי גיבור נוסף מופיע על הבמה בתלונה זו, גיבור שכמעט ונשכח מלבנו - אהרן. לאורך ספור קריעת ים סוף, ובתלונה במרה אהרן אינו נזכר, ורק כעת נזכר אהרן בצמוד למשה. הפעם הקודמת של אהרן היה תפקיד מנהיגותי היה בציווי על קרבן פסח.

ג. האם ה' משגיח גם במדבר?

על מנת להבין מה פשר ההשוואה שעורכת לנגד עיננו התורה, בין תלונה זו וירידת המן, ובין קרבן פסח, ברצוני לנסות ולקרוא בדקדקנות את עצם תלונת העם על משה ואהרן:

"וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר.
ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים,
בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע,
כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה
להמית את כל הקהל הזה ברעב" (ט"ז, ב-ג).

בתיאור ישראל את מצרים - אליה הם מתגעגעים - ישנם שני מוקדים שונים. ראשית מתוארת מצרים כמקום בו מתים "ביד ה'", שנית מתוארת ארץ זו כארץ שיש בה אוכל לרוב ("סיר הבשר", "לחם לשבע"). המוקד השני הוא ברור, שהרי התלונה היא על חסרון האוכל הרובץ כעת בקיבות בני ישראל. אולם מה פשר תיאור ארץ מצרים כארץ בה מתים ביד ה'? אדרבא, המתלוננים היו צריכים להדגיש את אפשרות החיים הנמצאת במצרים, אל מול המוות המאיים במדבר. יתירה על זאת, לאור שני האפיונים של מצרים, ניתן לקרוא את המשך תלונת המתלוננים כמתבססים על שני האפיונים השונים: ראשית - "כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה". כאן ניצב "המדבר הזה" בניגוד לארץ מצרים שתוארה קודם לכן. וממילא, "כי הוצאתם" - אתם משה ואהרן, בניגוד ליד ה' המצויה במצרים. ושנית - "להמית את כל הקהל הזה ברעב". כאן ניצב הרעב המאיים על "הקהל הזה", בניגוד לשפע הגסטרונומי המצוי במצרים.

לפני הסבר התלונה המיוחדת הקיימת כאן, ברצוני להדגיש פרט נוסף המובא בכתובים כרקע לתלונה, פרט שחסר בשתי התלונות האחרות.

בתלונת מרה הניסוח הוא: "וילנו העם על משה לאמר: "מה נשתה" (ט"ו, כד).

בתלונת רפידים הניסוח הוא: "וירב העם עם משה ויאמרו: תנו לנו מים ונשתה" (י"ז, ב).

ואילו בתלונה שלנו הניסוח הוא: "וילנו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר

ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו...".

בשתי התלונות האופפות את התלונה המרכזית, הכתוב מביא את תוכן התלונה בסמוך לכותרת: "וילנו/וירב העם על/עם". אין תיאור מקום מיוחד לאחר הכותרת, שהרי כבר קודם לכן ספר לנו הכתוב היכן הם נמצאים. לעומת זאת, באופן מפתיע בתלונת מדבר סין, בתלונה שאנו עוסקים בה, ישנו אזכור מיוחד של המקום בו נמצאים המתלוננים. זאת, למרות שגם כאן ישנו תיאור מקדים של המקום אליו הגיעו בני ישראל: "ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני" (ט"ז, א). למרות תיאור מדוקדק זה חוזר הכתוב ומדגיש את מיקום המתלוננים. זאת ועוד, תיאור המקום הינו תיאור כולל ביותר, ואינו מוסיף מאומה: "במדבר". וכי לא ידענו שישראל מצויים במדבר? הפסוק הקודם נתן תיאור מקום מדויק הרבה יותר והנה כעת חוזר הכתוב ונותן בשנית תיאור מקום, שאינו מוסיף מאומה ונראה כחסר כל חשיבות.

ככל הנראה, הכתוב מבקש לרמוז לנו שיש לשים דגש בתלונה זו על עצם היותם במדבר. עובדת המקום כאן היא חלק מהותי בתלונה, ועל כן, כשם שבתלונות האחרות מופיע כאן תוכן התלונה, בתלונתנו מופיע "במדבר", זהו חלק מהותי מתוכן התלונה.

כעת לא נותר אלא לצרף את הדברים שראינו עד כאן. למדבר ישנו תפקיד מרכזי בתלונה משום שהעם מעמת את המדבר עם ארץ מצרים. לא רק ברובד הגסטרונומי, אלא גם, ובעיקר כמדומני ברובד רוחני, ושמא נאמר ברובד תיאולוגי. "יד ה'" בדברי המתלוננים מופיעה בארץ מצרים, ובניגוד לזה מופיעים משה ואהרן כמי שהוציאו את ישראל אל "המדבר הזה". האם יד ה'נמצאת גם במדבר, או שמא ה' שולט רק במקום יישוב, כמצרים? העם מקשר את בעיית הרעב עם תפיסתם הדתית, שבגלל שמשה ואהרן, הם אלו שהוציאו את ישראל אל המדבר (שהרי ה' אינו שולט במקום זה), ממילא אין ביכולתם לתת אוכל לכל העם. ועל כן, "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים", ולא בידכם - משה ואהרן.

יש לזכור את הרקע הדתי של תקופה זו. האמונה שישנו אל אשר שולט במקומות מסוימים (או בעמים מסוימים) ושאיננו שולט במקומות (או בעמים) אחרים, הנה תפיסה מקובלת, ובהחלט ייתכן שעם ישראל נשבה בתפיסה מוטעית זו. גם המדבר נתפס אצל תרבויות קדם כמקום בו נמצאים שדים ושאר מזיקים, וההולך למדבר יוצא מתחת ידו של האל הטוב המגן עליו ונכנס לתחום אחר, אפל ומפחיד. זוהי כנראה, ההנחה לתלונה בה אנו עוסקים.

ד. פתרון כפול לבעיה כפולה.

פתרון תלונת ישראל אינו יכול להתמקד רק בנתינת אוכל, כשם שנעשה למשל בתלונה הקודמת - הפיכת המים המרים למתוקים. שהרי כאן, מעבר לתלונה הגסטרונומית ישנה בעיה שורשית ומהותית הרבה יותר. כאן יש צורך ללמד ולחנך את העם בדבר היותו של ה' משגיח ושולט בכל העולם כולו, אפילו במדבר!

ועל כן, מי שיעיין בפסוקים באופן מדוקדק ימצא כל העת את ההתייחסות הכפולה הזו - פתרון גסטרונומי לבעיית הקיבה, ופתרון רוחני לבעיה הרוחנית. ברצוני להדגיש פן מסוים בפתרון הכפול, פן אשר בו פתחנו את שעורנו.

אין ספק כי הגעת השלו למחנה מבקשת לפתור את בעיית האוכל. העם התלונן כי הם מתגעגעים ל"סיר הבשר" אשר במצרים, והנה מביא להם ה' בשר למדבר. דומני כי גם ברור שהפתרון המיידי לבעיה הרוחנית, לשאלה האם ה' נמצא ומשגיח גם במדבר, היא התגלות כבוד ה' לעיני כל ישראל. זהו אקט חריג ונדיר שאיננו מצפים כלל ועיקר למצוא אותו רק בשל תלונה על אוכל! (נפגוש אותו שוב למשל, במעמד הר סיני וביום השמיני למילואים, אולם שם ישנה הכנה מיוחדת ושם המעמד הינו מעמד מיוחד שמעצם מהותו דורש את התגלות השכינה).

התגלות השכינה היא כמובן תגובה ישירה לבעיית העם והתלבטותם האם רק במצרים מצויה "יד ה'", וממילא, משה ואהרן, על דעת עצמם מוליכים כעת את העם במדבר, או שמא שכינה נמצאת גם כאן, במדבר. כבוד ה' הנראה במדבר, כפי שמדגיש הכתוב: "ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן", מלמד את העם כי שכינה מצויה אפילו במדבר.

אולם, רעיון בסיסי זה אינו יכול להיאמר פעם אחת בלבד. התהליך החינוכי דורש הזכרת ערכים בסיסים שוב ושוב, עד שיהפכו לטבע שני, להרגל (כדעת אריסטו בקניית מידות) ולהנחת יסוד. לצורך מטרה זו בא המן. הלחם מן השמים, היורד בדרך נס בכל בקר, וביום שישי יורד במנות כפולות, שהרי בשבת אינו יורד, מלמד את העם בכל בקר מחדש כי יש מי שמשגיח, רואה ושולט גם במדבר. האיסור לאסוף מיום אחד למשנהו נועד בדיוק למטרה זו. בכל בקר צריך כל אב משפחה לבטוח בקב"ה שייתן אוכל לו ולבני משפחתו, תלות גמורה בהשגחת ה' עליו, גם במדבר. כך יום יום לאורך ארבעים שנה, עד שהבנה זו ברורה מאליה ואין לתהות עליה עוד.

ההשוואות שעורך הכתוב בין ירידת המן לקרבן פסח משרתים מסר זה. כפי שראינו בשיעור בשבוע שעבר, בקרבן הפסח הבית הישראלי הוגדר כמזבחו של ה', או במילים אחרות, הבית עם האנשים היושבים בתוכו הוקדשו לשם ה'. שם, בבתי העברים שבמצרים ירדה שכינה, ממש כשם שיורדת על המזבח אשר במשכן, או שבבית המקדש. בירידת המן במדבר, רומז הכתוב כי ירידתה' לצורך קידוש עמו, מתרחבת מתחומי הבית במצרים אל עבר המדבר. המן מבקש להזכיר לעם את קרבן הפסח, את ירידת השכינה והשגחתה הברורה במצרים. תזכורת זו נעשית בכל בקר מחדש, עת יורד המן. בכל בקר מחדש צריך אבי המשפחה לאסוף כמות מדויקת שצריכים בני ביתו; בכל בקר מחדש נכנס לתוקפו איסור הנותר של המן שאסף אתמול; בכל בקר מחדש מכיר הישראלי הנודד במדבר, כי ה' משגיח על עולמו ועל עמו, דואג להם ולפרנסתם.