דילוג לתוכן העיקרי

בשלח | מצוות ומידות, יחיד וחברה

הרב שלמה ברין
23.01.2018
קובץ טקסט

בין מצוות למידות - בין ציבור ליחידים

'בהתבונן בדרכי התורה', נראה לבהמש"ח[1] כי התורה מבחינה בין שני סוגים של חיובי מצוות, הן ביחס לאופיים והן ביחס לרמת החומרה שלהם. הסוג הראשון נקרא 'מצוות מעשיות' והוא כולל מצוות ואיסורים שבין אדם למקום, עריות ושפיכות דמים. עונשיהם של אלה חמורים בדרך כלל: כרת, סקילה, ושאר מיתות ומלקות. לעומת זאת, קיימת מערכת חיובים שנייה שבעיקרה היא מדות שבין אדם לחברו וחוקים חברתיים, 'נימוסים', כמו מחלוקת ופלגנות, גזל, לשון הרע ורכילות. עונשיהם של אלה קלים בדרך כלל[2].

קלותם היחסית של חיובי המידות והנימוסים היא בנוגע לעברת היחיד, 'ביחיד העושה'. אולם התמונה מתהפכת ביחס לרבים: 'אבל אם הציבור נשחתין, בזה מצאנו לחיפך.' כלומר, אם מדובר על חברה הנגועה בשחיתות מוסרית שבאה לידי ביטוי ביחס פגום בין אנשיה, חומרת המעשים האסורים גדולה יותר והעונשים כבדים יותר.[3] המש"ח טוען כאן טענה מחודשת ומעניינת, המציעה שתי נקודות מבט שיפוטיות שונות זו מזו ביחס לאותם ערכים. המבט החברתי שונה מן המבט האישי. מעמדה המוסרי של חברה נקבע בראש ובראשונה על פי המידות האנושיות והיחס שבין אנשיה. לא כן בנוגע ליחיד. לגביו, דווקא המצוות הדתיות, שאינן תלויות בחברה, הן אלה שקובעות את מעמדו האישי וחורצות את גורלו. לכן שונה חומרת העונש על היחיד מחומרת העונש על הציבור, בנוגע לכל אחד משני סוגי המצוות[4] .

על מנת להוכיח ולבאר את חידושו העקרוני, מביא בהמש"ח חמש דוגמאות וראיות היסטוריות על פי המקראות ועל פי חז"ל. האחרונה שבהן לקוחה מפרשתנו. ההוכחות בנויות על דיאלקטיקה של הנגדה בין שתי סיטואציות, ואנו נביאן כאן לפי סדר הבאתן במש"ח. לבסוף נתבונן דרך חלון שפותח בהמש"ח אל עבר המצב הדתי המורכב של בני דורו. ייתכן שאף נבחין במשהו מפתיחת סגור ליבו ומחשבותיו.

בין דורו של דוד לדורו של אחאב

בירושלמי[5] מבואר כי בדורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהי בהם 'דילטורים', (מלשינים ומספרי לשון הרע) היו נופלים במלחמה. אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורים, היו יורדים למלחמה ומנצחים. 'שאם הציבור נשחת בעבודה זרה ועריות על זה נאמר: "השוכן איתם בתוך טומאתם."[6] אבל בנימוסיות ומידות, לשון הרע ומחלוקת נאמר: "אמר דוד לפני הקב"ה ריבון העולמים, מה שכינתך לירד בארץ, סלק שכינתך מביניהם."[7] דברי דוד המלך בירושלמי חריפים ומדברים בעד עצמם, השכינה 'סובלת' עבודה זרה אך לא תוכל לסבול לשון הרע ומתחים פנימיים.[8]

בין בית ראשון לבית שני

ידועים דברי הגמרא במסכת יומא ט ע"ב, כי מקדש ראשון חרב מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ואילו מקדש שני, אע"פ שהיו עוסקים בו בתורה, במצוות ובגמילות חסדים, חרב מפני שהייתה בו שנאת חינם. הגמרא מוסיפה ומפרשת את הלקח: "ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים." בפשטות עולה מתוך דברי הגמרא חידוש גמור: יחס של שוויון ('שקולה') בין חומרת עברת שנאת חינם לחומרת שלוש העברות החמורות ביחד. אלא שבכך לא די. הגמרא ממשיכה לדון בשאלה מפתיעה: מי גדולים יותר, ראשונים (אנשי בית ראשון) או אחרונים (אנשי בית שני)? בשאלה זו נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש, אולם מסקנת הגמרא היא שראשונים גדולים יותר, שהרי "בירה (בית המקדש) תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים", דהיינו, שבעים שנות חורבן הבית הראשון הסתיימו בבניית הבית השני, ואילו שנות החורבן השני עדיין לא הסתיימו. הווה אומר, דור הבית הראשון גדול יותר מן השני. מכאן מסיק המש"ח מסקנה מרחיקת לכת, המערערת את האיזון והשוויון בין חומרתן של שלוש העברות לחטא שנאת חינם. ולא היא, שנאת חינם חמורה יותר משלוש העברות החמורות! זאת בדיוק ההוכחה לשיטת המש"ח: 'הרי דאם הציבור נשחתים במידות, גרוע יותר מאם נשחתים במצוות.'

בין גזל לעריות בדור המבול

בגמרא, סנהדרין, קח ע"א אומר ר' יוחנן: "בוא וראה כמה גדול כוחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל. שנאמר:[9] ...''כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ'.'' דור המבול חטא גם בעריות[10] מדוע נחתם גזר דינם דווקא על הגזל? בהמש"ח, לשיטתו, בוחן את שתי נקודות המבט: 'על גזל לבד היה דנם כיחידים, (ולא היה נגזר עליהם כליון המבול). אבל כיון "שהשחית כל בשר את דרכו,"[11] אם היה דן אותו (כיחיד), כל יחיד לעצמו היה נכרת, ועל כורחך שדן אותם בהצטרפם כציבור. ולכן היו נכרתים עבור הגזל'.[12]

בין העגל למרגלים

בהמש"ח מיישם את שיטתו גם בנוגע לחטא המרגלים שלא נמחל.[13] לעומת זאת: 'מצאנו שעל העגל, שהיה החטא בעבודה זרה, מחל הקב"ה להם ונתרצה להם.[14] על חטא המרגלים לא נמחל משום 'שהיה לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם.'[15]

בין חמה לחומה- בין יציאת מצרים לכניסה למים

במדרש המובא בילקוט שמעוני[16] כתוב: "והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר: ריבונו של עולם, לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם ניסים? והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטובען."[לכן כתוב 'חמה' חסר וו.]

בהמש"ח מסביר מדוע התעורר סמאל לקטרג על ישראל בכניסתם לים, ולא לפני כן ביציאתם ממצרים: 'דעל הניסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען, משום שהגם שהיו נשחתין כמו שעבדו עבודה זרה והפרו ברית מילה, אבל מאושרין היו במידות. שלא היה בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה,[17] ולכן בציבור עושה להם הקב"ה ניסים. אבל במים, כשנחלקו לארבע כיתות[18], ויש שאמרו נשוב מצרימה, הלשין (סמאל) שצריך לדון אותם כיחידים. והן נכרתין על עבודה זרה ואיך אתה עושה להן ניסים?"

בין חילול שבת להשחתת המידות- לימוד סנגוריה?

ראינו את חמש הראיות שהביא המש"ח להוכחת שיטתו. אולם, בין הפרשות ההיסטוריות שבהן עסק ובתוך מסגרת הדיון, מבליע בהמש"ח סיטואציה אקטואלית. בקטע נדיר, המצרף סגנון של עבר הווה ועתיד למקשה אחת, מבטא בהמש"ח את כאבו על חילול שבת רחב של יהודי דורו. בד בבד 'מתנחם' המש"ח בקלות העברות של חילול השבת (והדומות לה במצוות), ומזהיר על המידות הנימוסיות: 'ולכן על חילול שבת שנתפשט בעוונותינו הרבים יאחר להם כי הם ציבור... אבל כיון שפרצו בנימוסיות, הולכים בחרבות וחיצים לחמוס ולגזול, ונשחתו במידות כחייתו טרף, אז נקום ינקום ה' ולא יאחר. כי איך נחשוב להם? אם כיחידים, הלא על מצוות הן נכרתים, ואם כציבור, הלא על נימוסיות הן ייתמו!'

האם בהמש"ח משלים לעת עתה עם עוון חילול שבת וחילול מצוות נוספות, אך מזהה לכידות חברתית, רמה מוסרית ומידות טובות שעליהן הוא מבקש לשמור ומפני התערערותן הוא חרד ומזהיר?


 

[1] מש"ח שמות יד כט

[2] המש"ח מעיר כי בגזל אין מלקות משום שהוא לאו הניתן לתשלומים, ועל איסורי מדות אחרים לא לוקים, משום לאו שאין בו מעשה.

[3] יש יחס ישיר בין חומרת העונש לחומרת העברה והאיסורים, חומרת העונש אף מגלה את חומרת העברה.

[4] ראה במש"ח ויקרא יח ד על הבחנה בין יחיד לציבור בנוגע לשני סוגי החיובים: הדתיים, והחברתיים. כמו כן, מבחין שם המש"ח בין יחיד לציבור בנוגע לשכר המצוות. בפרשתנו, כאמור, עורך המש"ח את הבחנתו בין יחיד לציבור ביחס לעונש.

[5] פאה פרק א א

[6] ויקרא טז טז. דרשו על כך חז"ל במסכת יומא נו ע"ב: "אפילו בשעה שהן טמאים שכינה עמהם."

[7] ירושלמי פאה שם

[8]הקשר בין ניצחון במלחמה להשראת שכינה במחנה עומד בבסיס הדרשה בירושלמי, ומבואר בפשטי המקראות לרוב.

[9] בראשית ו יג

[10] בראשית ו יא: "ותשחת הארץ לפני הא-להים ותמלא הארץ חמס". פרש"י: 'ותשחת, לשון ערווה ועבודה זרה.'

[11] שם, ו יב

[12] כדין ציבור הנענש על המידות והנימוסיות שביו אדם לחברו.

[13] במדבר יד לה: .."במדבר הזה יתמו ושם ימותו."

[14] שמות לב יד: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשול לעמו."

[15] כאן מחדש המש"ח ומרחיב את פגם המידות של לשון הרע וכפיות טובה גם כלפי הקב"ה וארצו.

[16] ילקוט שמעוני ס"ס רל"ד

[17] המש"ח מציין למכילתא בא פרשה ה

[18] מכילתא לבשלח יד יג. המש"ח מניח שעקב הצורך להיכנס לים כשמצרים רודף אחריהם מאחור, הייתה פלגנות ומריבה בין חלקי העם ולא ניתן היה לדונם כציבור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)