פרשת דברים - ספר דברים כ'סיפור'

  • הרב תמיר גרנות

פרשת דברים - ספר דברים כ'סיפור'

א. מבוא - ייחודו של הספר

מאפייני הספר

השבוע אנו מתחילים לקרוא וללמוד את ספר דברים. קולמוסים רבים כבר נשפכו בניסיון להבין את מעמדו ותפקידו המיוחדים של הספר ביחס לספרי התורה האחרים. אנחנו עסקנו בכך באריכות בשיעור בשנה שעברה[1], ונחזור כאן בקצרה על עיקרי הדברים.

נמנה תחילה כמה תכונות המאפיינות את הספר, ומייחדות אותו משאר ספרי התורה:

1. הנאום. ספר דברים ברובו הוא נאום של משה רבנו, ולא פרוזה, ספר חוקים או כרוניקה, כשאר ספרי התורה. בשל תכונתו המיוחדת הזו, נקרא הוא ספר "דברים".

2. החזרה. הספר חוזר לעסוק בנושאים שנדונו בספרים הקודמים, ולכן הוא מכונה 'משנה תורה', בהוראת 'לשנן'.

3. תורת ה' מפי משה. המאפיין השלישי המייחד את הספר משאר ספרי התורה הוא היותו מוצג כדבריו של אדם - אמנם מופלא שבבני אדם, משה רבנו - ולא כדברי אלוקים, כשאר ספרי התורה. לא נמצא בספר[2] לשון 'וידבר ה'' או 'ויאמר ה'', המצויה בשאר ספרי התורה לפני ציטוט דבר ה'. סגנונו האופייני הוא דיבור בגוף ראשון של משה רבנו - הנואם, המתאר והמצווה. מבחינה זו, ראוי ספר דברים במיוחד להיקרא ספר 'תורת משה'[3].

מעמד הספר

את המבוכה ביחס למעמדו ולתפקידו של ספר דברים ביטא אברבנאל בבהירות[4]. ממה נפשך, הוא שואל: אם דברי ה' לפנינו, מדוע אנו זקוקים לספר נוסף החוזר ברובו על עניינים שניתן להם מקום מכובד בספרים הקודמים? ואם תאמר כי נוספו בספר כמה פרטים, ולפעמים גם נשמט ממה שנאמר בספרים האחרים - הרי הקושיה רק מחמירה: מדוע לא נזכר כל עניין במקומו - בספר שמות, ויקרא או במדבר - במלואו, על כל פרטיו וללא חסרון ויתרון? איזה מחבר יותיר בספרו פרקים רבים כשהם פתוחים, ויחזור אליהם רק לקראת סוף חיבורו, כדי להשלים את מה ששכח בשוגג או חיסר בזדון? ואם נפשך לומר: דברי משה לפנינו, כפי שעולה מסגנון הספר, וכפי שהסברנו לעיל, - אזי מה לשפחה בבית גבירתה? מה מקומם של דברי אדם בתוך ספר תורת ה'? והרי עיקר מעלתה של נבואת משה - שהיא כאספקלריה המאירה, מוסרת את דברי ה' ללא שום שינוי ועיבוד; והנה פתאום - ספר תורת משה, ולא ה'? מה לבן תמותה, ואפילו למי שלא קם כמותו, להוסיף אחרי דבר המלך - מלכו של עולם?

אברבנאל, בתשובתו, מחלק בין שאלת המקור לבין שאלת הסמכות: מקורו של ספר דברים - משה; סמכותו - מאת ה'. וכך הוא מסביר: משה אכן נאם בפני ישראל לפני מותו מדעתו ומלבו - הזכיר והוכיח, ביאר וציווה, והקב"ה הסכים לדבריו וציווה אותו לכתוב בדיוק כפי שאמר. לאמור: יצירת תוכנו של הספר - מדעתו של משה ומרצונו, אך כתיבתו של הספר כאחד מספרי התורה - על פי מצוַת ה'. בנוסף לכך, ה' ציווה את משה שישמור על האופי המקורי של מסירת הדברים, כלומר: בגוף ראשון, בסדר ובנוסח שאמרם משה, מפני שדברי משה ראויים להיות דברי תורה.

אלא, שעדיין צריך להתמודד עם שתי בעיות עיקריות:

א. מדוע ראה משה צורך להוסיף לנאום ולחזור על התורה שכבר ניתנה על ידו לעם?

ב. מדוע כל מה שנאמר בספר דברים, ובמיוחד פרקי המצוות ופרטי המצוות המחודשים, לא נאמר לפני כן על ידי הקב"ה בחומשי התורה הקודמים?

לשאלות אלה הצענו בשנה שעברה שלוש תשובות, ונביא אותן בתמצית:

1. עד לספר דברים התגלה ה' אל האדם מבחוץ, אבל טרם התגלה בתוככי האדם וממנו. לכן, תכניו של ספר דברים, מצוותיו, רעיונותיו וסיפוריו, מבליטים פרספקטיבה אנושית אודות האמונה והתורה[5].

2. עד לספר דברים נכתב ספר תורת ה' - הכתב; בספר דברים הונצח הדיבור - הקול - בעל פה[6].

3. עד לספר דברים הונצח העבר של התגלות ה' ושל התורה, ובספר דברים הוא הופך להווה מתמיד, ל"היום"[7].

בכל ההיבטים הללו הרחבנו בשנה שעברה, והפעם אנו רוצים להוסיף נופך אחר על ייחודו ומשמעותו של ספר דברים. כמו ההסברים שהצענו עד כאן, שהתייחסו כולם למסגרת הריאלית של הספר - נאום, דברי משה, "היום" וכך הלאה - כך גם הצעתנו להלן תתייחס לעובדה מרכזית במסגרת של ספר דברים, ומתוכה ננסה לדון בתכני פרשת דברים. את טענתנו נברר ונדגים תוך עיון במה שקרוי 'הנאום הראשון' של משה, שראשיתו בתחילת הספר ואחריתו בסוף פרק ד', עת מפסיקה התורה את הנאום בסיפור הבדלת ערי המקלט - "אז יבדיל משה שלוש ערים" (ד, מ"א), אשר חוצץ בבירור בין הנאום הראשון לבין הנאום שאחריו, שהוא הנאום העיקרי בספר. בעוד שלנאום השני יש תפקיד ברור - להכין את עם ישראל לכניסה לארץ, בעיקר על ידי לימודם חוקים ומשפטים, ומרכזו בפרשיות ההלכתיות שבמרכז הספר, תפקידו של הנאום הראשון אינו ברור. אין בו כמעט הוראה לעם ישראל - לא כללית ולא ספציפית, ולכן קשה יותר לעמוד על תכליתו. ננסה להציע נקודת מבט חדשה, שיש בה, לעניות דעתי, הארה על כלל הספר.

ב. מהי מטרת הנאום הראשון של משה?

ראשיתו של הנאום הראשון בכותרת: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור" (א', ה'), אך גוף הספר אינו מקיים את ההבטחה שבכותרת. אנו מצפים לתורה במשמעות של הוראה (חוקים ומצוות או מוסר), ובמקום זאת - זוכים בסיפור. עד סוף פרק ד' (אמצע פרשת ואתחנן), משה עדיין מספר, ואין כמעט 'הוראה'. רק "השמר" אחד (פרק ד', פסוק ט') "לא תוסיפו" (שם, פסוק ב') - ותו לא. מכאן, שהנאום הראשון הוא מעין מבוא לחלק העיקרי, שהוא ה"תורה"[8]; אלא, שעלינו לברר מה יש בו, במבוא, ומה תכליתו.

באופן כללי, מכיל המבוא - הנאום הראשון - את התכנים הבאים:

* סיפור פרשת מינוי השופטים (א', ט'-י"ח).

* סיפור המרגלים ואחריו - המעפילים (כ-מ"ה).

* תיאור המסע בעבר הירדן וכיבושו (פרקים ב'-ג').

* תפילת משה להיכנס לארץ וסירוב ה' לבקשה (ג', כ"ג-כ"ט).

* סיפור פרטים ממעמד הר סיני והלקח דתי הנלמד ממנו (פרק ד').

החלק החמישי שונה מקודמיו, שכן, כאמור, יש בו הוראה של מצוות עשה ולא תעשה, הגם שהן כלליות; ללא ספק, הוא מהווה הכנה לנאום השני, הפותח במעמד הר סיני ובעשרת הדברות, וממשיך במצוות.

רבים מכנים את הנאום הראשון 'הסקירה ההיסטורית', וכינוי זה מספיק כדי לתאר את תכניו במבט חיצוני. אכן, משה רבנו מספר על מה שהיה, ומבחינה זו ניתן לכנות אותו נאום היסטורי. אלא, שמכמה סיבות אין די בתפיסה של הנאום הראשון כ'סקירה היסטורית':

א. אחדים מפרקיו של הנאום הראשון רחוקים מאוד, הן מצד הסגנון והן מצד התוכן, מלמלא תפקיד של סקירה היסטורית; הם אינם כתובים בצורה מסודרת, הם מדלגים על עובדות, הם מניחים שחלק מהעובדות כבר ידועות וכו'. למשל, השוואה פשוטה בין פרשת מינוי השופטים או המרגלים בספרים שמות (י"ח, י"ג-כ"ו) ובמדבר (י"א, ט"ז-י"ז), אל הגרסה בדברים, תלמד שהמקור כתוב בצורה היסטורית, כלומר - יש כרוניקה ברורה, הכתיבה אינפורמטיבית, תאריכים ומספרים מופיעים וכך הלאה, אך הנאום בדברים חסר את המאפיינים האלה.

ב. משה רבנו בוחר לדבר כאן על ארבעה אירועים בודדים ממהלך ישראל במדבר, ולאו דווקא החשובים או המשמעותיים שבהם: יציאת מצרים והאירועים שבעקבותיה, חטא העגל, בניית משכן, חטא קורח והתלונות האחרות - כל אלה אינם מוזכרים כאן, וכן מושמטים אירועים רבים אחרים. אם כן, יש לפקפק בהנחה שהנאום שלפנינו כאן הוא נאום שתכליתו היסטורית.

ג. ולבסוף, לשם מה צריך משה ללמד את ישראל היסטוריה לפני מותו? מה תכלית הנאום אם הוא באמת היסטורי? ויותר מכך - איזו משמעות יש לנאום עבורנו, כמי שמקבלים אותו כחלק מספר התורה?

יש רבים, ישנים וחדשים, שהציעו לראות את הנאום הראשון כנאום תוכחה או כמעין מבוא חינוכי-מוסרי, שהיסודות ההיסטוריים שבו מהווים חומר לתוכחה או להעברת המסרים החינוכיים. לעניות דעתי, אף שייתכן שבאופן עקיף או משני משה רבנו מנצל את הנאום גם למטרה זו, אין זו הכוונה העיקרית של הנאום, מפני שסגנונו אינו תוכחתי כלל. ביטויים כגון: ראה, שמע, זכור, אל תשכח, השמר לך וכדומה, המצויים למכביר בהמשך הספר - בפרקי הנאום שהם באמת תוכחתיים - חסרים כאן לגמרי. ייתכן שיש הבדל בין חלקו הראשון והגדול של הנאום הראשון אשר מסתיים בתפילת משה בתחילת 'ואתחנן', לבין החלק האחרון, העוסק במעמד הר סיני, אשר באמת יש לו מאפיינים של נאום תוכחה ומוסר. אולם, בחלק הראשון - בסיפור מינוי השופטים, המרגלים והמעפילים, ובתיאור המסע בעבר הירדן ותפילת משה שאחריו - אין כמעט ביטויים אופיניים לנאום שבו יש כוונה ללמד לקח, להזהיר, לתבוע את זכרון האירועים וכדומה.

ברצוני להציע שני מבטים אחרים על הנאום הראשון, ובמיוחד על החלק שמסתיים בתפילת משה. דומני, שיש לראות את הנאום הראשון כמבוא, ואגדיר את המונח מבוא בהקשר זה. לעניות דעתי, הנאום הראשון איננו מכוון למסירת תוכן כלשהו - היסטורי, מצוותי או מוסרי. מטרתו היא להניח את היסודות עליהם יוכל משה בהמשך, בנאומים הבאים, להעביר את כל התכנים הללו. משל למה דבר דומה: מנהל חדש מגיע למפעל, והוא מכנס את כל העובדים לשיחת פתיחה. בשיחה הזו הוא לא מוסר את תוכניותיו, לא מדבר על המאזן ועל התביעות שלו מהעובדים; במקום זאת, הוא מחלק את שיחתו לשני חלקים: בחלק הראשון הוא סוקר סקירה סלקטיבית של תולדות המפעל ומצבו כיום, כפי שהם נראים בעיניו, ובחלק השני הוא מספר על עצמו ועל מה שהביא אותו למפעל. כעבור שבוע הוא מכנס את העובדים שוב, ואז הוא מוסר להם את תוכניות העבודה שלו, את הכללים וכו'. מהי מטרת השיחה הראשונה? ליצור בסיס של אמון, שפה משותפת והבנה של סיטואציית הבסיס, שעל גביהם אפשר להעלות תביעות, לתכנן תוכניות וכך הלאה. נראה כי זו גם תכליתו של הנאום הראשון של משה. אולם, משה נמצא עם העם ארבעים שנה, ועלינו להבין למה צריך שיחת היכרות כזו אחרי ארבעים שנה ביחד. את התשובה נחפש באחד משני כיוונים, שהוצעו במשל: או שיש כאן בירור כללי של עובדות מרכזיות המגדירות את בסיס הסיטואציה שעם ישראל נמצא בה בערבות מואב, או שהמוקד הוא בהיבט האישי של משה רבנו.

ג. הנאום הראשון כמבוא כללי

לפני שמשה רבנו מציג בפני עם ישראל את התביעות, הכללים, האיסורים וכל מה שנמצא בהמשך ספר דברים, הוא מתאר את היסודות של הסיטואציה בתוכה נאמר הנאום. מהם היסודות הללו?

א. תחילה הוא מתאר את המערכת המנהיגותית-משפטית. תיאור הממסד המשפטי הוא משמעותי ביותר מפני שהחוקים והמשפטים בהם מדובר בהמשך יופעלו ויאכפו על ידי הממסד הזה, ולכן זהו מבוא הכרחי.

ב. חטא המרגלים והמעפילים מתואר, לפי סברה זו, כדי להבין את הסיטואציה הלאומית: מדוע אין כאן אף אחד מעל גיל שישים? איפה כל האבות? מדוע אחרי ארבעים שנה עוד לא נכנסנו לארץ, ועתה אנו מאמינים שבעוד כמה שבועות נכנס בהצלחה? וכמובן - מי עתיד להנהיג את העם לקראת כניסתם?

בנוסף לכך, חטא המרגלים וחטא המעפילים חשובים גם להבנת הסכנות הרוחניות בפניהן עומד העם ערב הכניסה לארץ: סכנת אובדן הבטחון העצמי והבטחון בה', שאב הטיפוס שלה הוא חטא המרגלים, וסכנת ההתלהבות היתרה, ההעפלה ללא רשות ושלא בזמן, שאב הטיפוס שלה הוא חטא המעפילים.

ג. המסע בערבות מואב מתואר בשביל כמה מטרות:

1. כדי להבין את המיקום האסטרטגי והפוליטי של העם, כלומר - מדוע אנו נמצאים מול יריחו ולא בדרום הארץ, מדוע כבשנו שטחים מסויימים ולא אחרים, ומה מעמדם של המדינות הנמצאות לידינו - אלו מותר לתקוף אלו אסור וכו'.

2. כדי להסביר את מעמד ההתנחלות של שניים וחצי השבטים בעבר הירדן, ואת תפקידם כחלוצים וכל הכרוך בפרשה זו.

3. כדי לחזק את בטחונם של ישראל בעצמם ובה', ולהראות שהם עמדו במסעם גם בנסיון ה'מרגלים' וגם בנסיון ה'מעפילים', כלומר - הם לא נרתעו וגברו על סיחון ועוג המאיימים, ומצד שני סבלו בסבלנות ולא עברו על מצוות ה' שלא להשיג את גבול אדום, מואב ועמון.

ד. ולבסוף, משה מספר על תפילתו כדי שהעם יידע שפרידתו ממשה והעברת שרביט המנהיגות ליהושע היא סופית ומוחלטת, ואין יותר סיכוי, אפילו לא בתפילה, שהגזרה תשתנה.

עם הציוד הנפשי, האידיאולוגי, הפוליטי והאסטרטגי הזה, העם מוכן לקראת הנאום הגדול שיעסוק כבר בפרטי הכניסה לארץ, בכללים, המגבלות ובחוקים המפורטים.

ד. הנאום הראשון כסיפור - המימד האישי של המבוא

הנאום כצוואה של משה

כעת אציע מבט אחר על הנאום הראשון, שהוא חשוב להבנת ספר דברים כולו. כדי להבין את תוכנו של ספר דברים, עלינו להתבונן לרגע במסגרת הספרותית שלו. הספר מציג את עצמו כנאום ("הדברים") שנשא משה רבינו בעבר הירדן, לפני כניסת ארץ ישראל לארץ. בכותרת של הספר לא נמסרו פרטים ספציפיים על מצבו של משה בעת ההיא, אך עיון במבט מקיף יותר יגלה שמותו הקרב של משה הוא המסגרת הספרותית הברורה של הנאום, הממלא את עיקר הספר:

לפני שתי פרשיות, בפרשת פנחס, אחרי מפקד בני ישראל השני, קראנו בתורה על הציווי למשה לעלות להר העברים אל מותו:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ: (במדבר כ"ז, י"ב-י"ד).

לקראת סוף ספר דברים, בפרשת האזינו, חוזרת התורה ומספרת על אותו ציווי בדיוק:

(מח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר:
(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:
(נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (דברים ל"ב, מ"ט).

הדמיון בין שתי הפרשיות הוא גלוי לעין, ומאליה מתעוררת התמיהה: האם מקומו הכרונולוגי של הציווי למשה הוא בפרשת פנחס או בפרשת האזינו? ובין אם כך ובין אם כך - מדוע התורה צריכה לחזור פעמיים על אותו הציווי?

נראה כי מקומו הכרונולוגי של הציווי הוא בפרשת פנחס. ראשית, משום שאין סיבה טובה להקדים ציווי לפני מקומו האמיתי, ויותר קל להסביר חזרה על פרשיה שכבר סופרה. ושנית, וזו ראיה ניצחת, מתיאור משה בתחילת ואתחנן עולה שהוא כבר הצטווה לעלות להר והתפלל לה' על כך, והוא כבר יודע שיהושע עתיד להחליפו. המקור היחיד לכך הוא הפרשייה הנ"ל בפרשת פנחס.

כעת נותרה השאלה השנייה: מדוע התורה חוזרת ומספרת על הציווי בפרשת האזינו - או אולי ה' חוזר בפועל על הציווי למשה? ואם תאמר מפני שבפרשת האזינו חוזרת התורה לעסוק במותו של משה - היה אפשר לדחות את הסיפור כולו לשם, ולציין את זמנו המוקדם ("בעת ההיא").

דומני, שהתשובה לשאלה זו היא מפתח להבנת ספר דברים כולו. התורה מעוניינת להניח את נאומו של משה רבנו בספר דברים בתוך מסגרת ספרותית ברורה: הידיעה של משה רבנו שהנה, בעוד זמן קצר, הוא עתיד להסתלק מן העולם ולהיפרד מעם ישראל. לו הייתה הפרשה כתובה רק בהאזינו, היינו מנתקים בין הנאום ותוכנו, ובין עובדת הסתלקותו הקרבה והמודעת של משה. ובאמת, נאום כזה יכול היה לכאורה להאמר גם על ידי מנהיג שעתיד להמשיך עם העם ושעוד דרך ארוכה לפניו, כנאום הכנה לשלב החדש והמשמעותי מאוד של הכניסה לארץ, וכנאום המסיים את הפרק הקודם; אך לאמיתו של דבר - לא כך הם פני הדברים: את תוכנו של הנאום, סגנונו, אופיו, סיפוריו ובעצם את מהותו, עלינו לקרוא כצוואה של משה הנפרד מחייו, והנפרד מעם ישראל. בצוואה זו כלול מבטו השלם והמסכם של משה על מה שהיה, ועל מה שראוי וצריך שיהיה.

הפרספקטיבה של הימים שלפני המוות

מה יש בה, בנקודת הזמן הזו של סיום החיים והשלמתם, שהוא כל כך משמעותי עד שהוא מוליד את הנאום שהפך להיות ספר מספרי התורה? אפשר, כך נראה לי, להבין את איכותו המיוחדת של הזמן והמעמד מכמה בחינות:

א. זו נקודת זמן נקייה: מעל לחשבונות החיים, מעל למחוייבויות ולחששות הטבעיים; נקודת זמן של גילוי אמת טהורה. בחייו, אדם אינו יכול לומר כל שעל ליבו; הוא חושש לפגוע, חושש לאבד את אהבתם של אנשים, חושש שדבריו יובנו באופן לא ראוי ומצפה לזמן אחר להגיד את הדברים. קרוב למותו, אין יותר למה לחכות, ואין ממה לחשוש. האמת שלא תיאמר עכשיו, לא תוכל להיאמר יותר. מי שחווה קרבה לאדם שידע שהוא קרוב למותו - חולה במחלה סופנית וכדומה - והצליח להגיע אל החרות האמיתית הזו ולפתוח את ליבו, יודע ודאי כלפי מה דברי אמורים. הסיפורים שעד כה לא סופרו, האמיתות שנשמרו בלב, הכעסים, הרגשות שנכבשו, החלקים החסרים - כל אלה יוצאים בעוצמה ובאמת שקשה למצוא במהלך החיים. דומני, שיש לא מעט רגעים בנאומו של משה בהם ניתן לחוש את האיכות המיוחדת של השיחה שלפני המוות, במובן זה.

ב. הרצון למסור את האמת הפרטית לנצח, לדורות הבאים: אדם לפני מותו מעוניין להשאיר את הטוב שרכש, את הידע, את חוכמת החיים ואת ההארות שלו - לבניו, לתלמידיו, לדור הבא ולעולם; ואם סתם אדם כך - משה רבנו בוודאי. נאומו הוא נסיון להעביר את כל מה שהוא צבר ורכש בחייו הלאה, לדור הבא ולכל הדורות.

ג. יש לדברים אלו איכות מיוחדת, שלפני המוות, שאקרא לה 'איכות סיפורית'. זו איכות שניתן להגיע אליה גם לפני הרגעים האחרונים, אבל גם אז היא שואבת מהתודעה הזו של סיום ושל סיכום. מה משמעותה? אדם עובר בחייו - וגם עם עובר בחייו - אירועים וחוויות רבות. בזמן התרחשותם, אין אלה אלא אוסף של פרקים בודדים, ללא משמעות, או לכל היותר בעלי משמעות אפיזודית. כשאני יכול להפוך את מה שעבר עלי לסיפור, כשאפשר 'לספר את זה', החוויות שעברתי מקבלות איכות שונה לגמרי. אדם זקוק לזמן כדי לעכל את מה שעבר עליו, כדי להבין את משמעות הדברים, כדי להבין מה חשוב ומה טפל, מה באמת שינה אותו ומה היה נראה בשעתו כאירוע גדול - אך ממבט מרוחק מתברר כחסר חשיבות. יותר מכך: אדם רואה לפעמים לאחר זמן - אולי הרבה זמן - את החוטים הדקים שנמשכו ממצב למצב, מחוויה לאירוע, מבחירה אחת לחברתה, וכך הלאה. לפתע מתגלים לו סיבה ומסובב. הוא מבין מה גרם למה, ומה היו הסיבות האמיתיות. א' אפלפלד מספר בביוגרפיה שלו[9] ששנים רבות לא יכול היה לספר את שעבר עליו בשואה, ואז בשלב מסויים הוא הצליח להפוך את החוויות לסיפור, ובעצם למד לדבר. ידוע כי רק בחמש עשרה-עשרים השנים האחרונות החלו רוב ניצולי השואה לספר את סיפורם. מעבר לחשש שהכל יישכח, ולפתיחות שגדלה בציבור הישראלי כלפי הניצולים, פעל כאן גורם נפשי ותודעתי: רק אחרי שנים רבות אנשים יכלו להפוך את מה שעבר עליהם לסיפור, למקם אותו נכון במערך החיים הכולל, ולזכור את מה שראוי שייזכר. כשהחיים יכולים להפוך לסיפור הם מקבלים שלמות שללא הסיפור הם חסרים. המעבר מהמציאות לסיפור משפיע גם על התמונה של הדברים. כאשר מספרים סיפור, בוקעת אמת אחרת, שאינה אמת אינפורמטיבית אלא אימפרסיוניסטית; כלומר - סיפור אינו צינור של העברת מידע, אלא מסירה של התרשמות משמעותית של המספר אודות מה שראה או שחווה. העובדות הן בסיס הסיפור, אולם אינן זהות עימו. א' אפלפלד כותב, בספר שהזכרתי למעלה, שכל סיפוריו הם אמיתיים, אף שאף אחת מן הדמויות שהוא מתאר לא חייתה במציאות. ייתכן שתיאור אינפורמטיבי היה מעביר רושם קטוע, חלקי ולא משמעותי של מה שהיה, ורק הסיפור, אף שהוא סלקטיבי, שהסדר בו שונה, וייתכן שחלקו מדומיין - מעביר את ההתרשמות האמיתית מהמציאות.

על מה שנאמר עד כאן נוסיף עוד מבט אחד. מהי התורה בעצם, בחלקה הסיפורי? החיים מלאים אירועים, הם קורים כל הזמן, ותמיד רבש"ע מעורב. מה חשוב? מה ראוי להיזכר? למה דווקא הסיפורים של יוסף, למשל, צריכים להיכתב? ולמה אלה המסויימים, ולא אחרים? האם בביוגרפיה שכתב יוסף הופיעו רק הסיפורים שכתובים בתורה? אולי היו כתובים אחרים? מה הופיע בעיתונים של אותם ימים? מה רשמו היסטוריונים? לספר סיפור שראוי שיישאר בנצח, פירושו של דבר לבחור מתוך האינסוף של התרחשויות ושל סיפורים שמסתובבים על פני האדמה, את אותו מעט שיכול להחזיק בנצח, שאיננו אופנה, שידבר תמיד. זהו הסיפור בתורה בכלל, ובספר דברים באופן מיוחד. משה רבנו מספר ומניח את הכל בסדר הנכון, רק את מה שראי שיישאר, שיכול לבנות את הזכרון והמשמעות שימשיכו גם הלאה.

סידור ה'סיפור'

כדי לבאר עוד את הדברים אצטט מתוך סיפור מקסים שכתב ידידי, שי גיליס, וזכה בעבר בתחרות סיפורים של העיתון 'מקור ראשון'.

את הסיפור מספר נכד של יהודי שבגיל מבוגר החל לכתוב ביידיש והתפרסם מאוד, עד שזכה בפרס ישראל. כמה שנים לאחר מכן, בעקבות מפגש עם ספר קטן[10], החל לשלוח את סיפוריו כאילו הם סיפורים חדשים, עם שינויים קלים בסדר הדברים, במיקום או בדיאלוגים. מובן שהבקורת תקפה אותו, והקוראים תמהו. בקטע שלפניכם מסביר הסבא לנכדו את פשר מעשיו המשונים, ומתמודד עם הבקורת:

ומה אתה חושב, ירוניל'ה, שאני לא יודע מה כותבים עלי? אומרים שהצמחתי על עץ היצירה שלי צמח טפיל שיונק את לשד החיים מהסיפורים המופלאים שכתבתי, שזקנתי מביישת את זקנתי הקודמת, שאני נובר בכתבים שלי כמו באשפה, שולף את המשפטים שעדיין נקיים וממחזר גם אותם, כתבו שאני ציפור שכולאת את הגוזלים שלה בחזרה בתוך ביצים, ודוגרת עליהן בחולניות עד שבוקעים מהן יצורים טחובים ומעוותים. הוא הפסיק לנשימה ארוכה. ואני לא אומר שהדברים האלה לא דוקרים, ירוני, אבל אני נלחם במלחמה אחרת לגמרי, אז החצים לא פוגעים בכלל. אבל איך זה, סבא, כמעט בכיתי, איך זה מלחמה אחרת, מה מלחמה, איזה מלחמה בראש שלך, ותקשיב ירוניל'ה, עוד מעט כבר האזכרה השבע-עשרה לאמא שלך, ובאזכרה תהיה לי יומולדת שבע, יומולדת ליום ששינה לסבא שלך את העולם, ליום שבכיתי בו אחרי ארבעים שנה, ומאז סבא שלך כמו תינוק שגדל. ואני ניסיתי להבין על מה סבא מדבר, ופתאום הצליף בי זיכרון חד, ולפרק השלישי בחיי סבא לא היו רק שני חלקים, היה גם נספח, ואת הנספח הסודי הזה רק אני מכיר, והוא שפלח את הזיכרון והכאיב פתאום, כי רק אני ראיתי את הרגע שסבא נולד, ולכן יומולדת שבע, כי רק אני ראיתי שאחרי שסבא דיבר באזכרה העשירית, והיה עייף, לא נשאר להקשיב לדיבורים אחריו, והלך לחדר קטן ליד, עמוס ספרים, וכשהכל הסתיים וכבר רצינו ללכת, מצאתי אותו בחדר הקטן, מול ספר קטן, ושתי דמעות קטנות בעיניים הטובות שלו, ואני שאלתי בחשש, ואז לחישה, ירוני, החיים של סבא שלך השתנו, השתנו. ואני נבהלתי עוד יותר, ורציתי לשאול מה, וסבא כבר קם, וליטף אותי שוב, ובנסיעה שתק, וכשנפרד מאתנו בבית ולקח מונית לזיכרון, עדיין נצנצו עיניו. וגם עכשיו, אצלו בסלון, דיבר סבא מתוך החדר ומתוך הספר הקטן ההוא. אני בכיתי אחרי ארבעים שנה, ירוני, כי גיליתי מעיין גדול, כי מצאתי מישהו שנגע במקומות שנעלמו מזמן, שגילף את המילים מתוך הלב של העולם. כי הוא סיפר מעשיות מסיפורים שהיו כבר. ומה החוכמה לכתוב סיפורים שכבר היו ולא להמציא, אז הוא כתב שיש באמת סיפורים גדולים שמסתובבים בעולם, רק שהם התפוררו, ויש בהם בלבול גדול, ומה שצריך להיות בהתחלה מופיע בסוף, ומה שמופיע בסוף צריך להיות באמצע, והוא רק בא לסדר את המעשיות. וכשקראתי את זה סבא שלך הבין שהוא ישן שבעים שנה. לא ישן ממש, כי קודם סבא שלך ידע לכתוב יפה, יפה מאוד, והיה מקבל כסף ופרסים מראש הממשלה וטקסים וראיונות, אבל בעצם רק ישנתי כל הזמן, והכל היה מבחוץ, כמו קישוט. ופתאום הלב אומר שבאמת הכל כתוב יפה, אבל ווערטער זאת מען וועגן און ניט ציילן[11], והאמת היא שצריך סדר, צריך לסדר.

וזה רק נראה פשוט, לסדר הכל מחדש, ולכן כולם לועגים, אבל בעצם זו חוכמה הרבה יותר גדולה מאשר לכתוב. כי לכתוב אפשר, ואפשר גם יפה, אבל העולם הזה מבלבל אותנו, ויש בו כוח שמושך הכל לנקודה אחת של בלבול גדול, ומען דרייט מיט יענעמס אזוי לאנג ביז מען פארדרייט זיך אליין[12]. ולהצליח לסדר ככה שהכל יחזיק מעמד ולא יתפורר זה כבר קשה קשה. כי כל דבר צריך להיות בדיוק במקום. ואם היה לי זמן ואומץ, הייתי מסדר את כל הסיפורים שאני מכיר, אבל זה אני חושב שבאמת אנשים לא יהיו מוכנים לקבל. אז אני מסדר רק את הסיפורים שלי, וגם זה קשה, קשה מאוד. אבל צריך. כי אחרת זה לא יחזיק מעמד. ואמרו שטובלים לי את העט במעיין של יוצרים גדולים, אבל מה המעיין הזה, הוא לא יתפור מחדש שום קרעים, ואני כבר שבע שנים טובל אותו במעיין דמעות, כי רק עם דמעות אפשר לכתוב משהו שיחזיק מעמד, ולא יתבלבל בחזרה בעולם, ולכן כתבתי בכרך א' איך וועל שוין אן הייבן מעשיות דערציילין[13], כי באמת רק מעכשיו אלה סיפורי מעשיות, וקודם רק הסעתי אבנים לבניין, ובעצם מה אני, שיפוצניק של סיפורים, מנסה לחזק עם הדמעות את הברגים הרופפים של העולם הרעוע הזה, הכל-כך רעוע.

זה יכול להוות תיאור נפלא של ספר דברים, בו משה רבנו רק חוזר על הסיפורים שכבר סיפר, קצת מוסיף, קצת משנה את הסדר, ובשביל מה כל זה? כדי שהכל יישאר בנצח, שיחזיק מעמד, שיהיה מונח במקום הנכון, לא מבחינה אינפורמטיבית - אלא מהותית.

מן הפרספקטיבה הזאת, של הסיפור, אני רוצה להציע הסבר נוסף לנאום הראשון. דומני, שמשה רבנו מספר כעת את הסיפור שלו, סיפור שבלעדיו הוא אינו יכול להמשיך וללמד את ישראל תורה ומצוות. זהו סיפור שיש בו עומק רטרוספקטיבי, ובעיקר - יש בו השלמה וקבלה של כל מה שהיה, מתוך הסכמה שכך אכן היה צריך להיות. משה רבנו אומר לעם ישראל: רגע לפני מותי, אני מקבל באהבה את כל מה שעבר עליי איתכם, ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שעבר עלינו יחד, מנקודת ראותי, כדי להביא אותו מן הזמן ההיסטורי אל הנצח - כדי שיישמר בליבכם כסיפור 'משמעותי'. אחרי שמשה מספר את הסיפור, כל הספקות, הכעסים, החששות, ההאשמות וכל מה שיצר חציצה בין משה רבנו לבין עם ישראל, איננו קיים יותר; ומהנקודה הנקייה והמזוככת הזו, הוא יכול ללמד אותם תורה ומצוות ותוכחות מוסר, בלי שבדבריו יהיה שמץ של משהו אישי. בספר דברים אנו מוצאים פסוקים כמו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" (ט', כ"ד), וגם "אנכי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון" (ל"א, כ"ט) וכדומה; כדי שדברים כאלו יתקבלו בנפש חפצה ובתחושה נקייה, צריך שהלבבות יהיו פתוחים אהדדי. זו, לעניות דעתי, מטרה מרכזית של הנאום הראשון.

הספורים שבחר משה לספר

על פי עקרון זה עלינו לקרוא את הסיפורים שבחר משה רבנו לספר בנאום הראשון. הוא לא בחר ביציאת מצרים או בקריעת ים סוף, מפני שאין בהם שום עניין שנשאר לא פתור; הוא לא בחר בחטא העגל, לא מפני שאיננו חשוב, אלא מפני שהוא איננו חוצץ בינו לבין העם; רק האירועים שהותירו מרירות, יחסים עכורים וקונפילקטים שאינם פתורים, במימד של היחסים בינו לבין העם, נמצאים בנאום הראשון.

על פי עקרון זה, נדגיש את הפסוקים המרכזיים בכל פרשיה של הנאום הראשון:

א. סיפור מינוי השופטים - "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (א', י"ב).

ב. סיפור המרגלים - "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שמה" (ל"ז).

ג. סיפור כיבוש עבר הירדן - "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ...ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אליי ויאמר ה' אליי רב לך אל תוסף דבר אליי עוד...על ראש הפסגה....כי לא תעבור את הירדן הזה" (ג', כ"ה-כ"ז)[14].

אני טוען שאלו שלושה סיפורי מפתח במימד האישי-לאומי של משה רבנו:

א. סיפור מינוי השופטים קשור באי יכולתו לשאת את משאם, ובויתור לכאורה על סמכויותיו. משמעות אזכורו היא - 'אני מקבל עליי את חלוקת האחריות; אני מבין שכך אמנם היה צריך להיות, אף אם בשעתם עוררו הדברים זעם ואכזבה'.

ב. סיפור המרגלים הוא הגורם העמוק להתרחקותו של משה מהעם, שכן חטא המרגלים הוכיח שה'פרויקט' הגדול של משה, להוביל את העם שהוציא ממצרים אל ארץ ישראל - לא יצליח. האם זהו כשל חינוכי? כשל מנהיגותי? אין לכך תשובה חד-משמעית, אך ברור שאחרי חטא המרגלים משה נשאר בצד אחד, והעם בצד השני. לכן הוא אומר "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור" (א', ל"ז;), כלומר - הדבר תלוי היה בהתנהגותכם אז.

ג. תיאור כיבוש עבר הירדן מוכיח, קודם כל, שמשה לא נטש את אחריותו כלפי העם, והוא מוביל אותם כאילו לא אירע ביניהם דבר. לו כעסו על העם היה משתלט עליו, הוא יכול היה להודיע שהוא נוטש את תפקידו, ש"אינו יכול עוד" - אך לא כך עשה. המסע כולו, ואף המלחמות שבסופו, היו תחת מנהיגותו. מתוך הסיפור נוכח העם לדעת שמשה קיבל על עצמו באהבה את הובלתם, תחת הגזרה עליו, ולמרות הכעס לכאורה שהיה לו כלפיהם. כאן מופיעה התפילה "ואתחנן אל ה'", המתחברת היישר אל המסגרת הסיפורית של הנאום כולו, ואולי מהווה את נקודת המפתח: משה רבנו מסביר כאן, מעט אחרי התחלת הנאום[15], מהי עמדתו היסודית כלפי העם, ומדוע בעצם הוא ניצב כעת לפניהם ומוסר להם 'תורה'. כיבושי עבר הירדן יצרו הוא אמינא מחודשת, שאולי אכנס עימכם לארץ, שהרי "החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה" (ג', כ"ד). התפללתי אל ה', וה' אמר לי 'טול עימם חלק על ידי ראיית הארץ'[16] - אך סָתַם שערי תפילה בעדי. מתוך הנקודה הסופית הזו, אותה אני מקבל בקבלה שלמה ובאהבה, אני מוסר לכם - אומר משה רבנו - את התורה הזאת.

מיד אחר כך משה מתחיל לדבר על החובה לשמוע את מצוות ה', כלומר הוא עובר לחלק השני של הנאום מבחינה תוכנית:

(כו) וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:
(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:
(כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
(כט) וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר:
(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוקי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:
(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: (פרקים ג'-ד').

ה. ההבדלים בין הסיפור בספר דברים לבין שאר התורה

לאור הבנתנו את משמעות הנאום הראשון, ניתן להבין את רוב ההבדלים בין הסיפורים בדברים לבין מסירתם המקורית בספרי התורה האחרים. רוב ההבדלים קשורים בעיקר לשני שינויים בנקודת המבט:

א. מה שהיה נראה בשעתו כתאונה, אילוץ ואירוע שבדיעבד, מובן כעת בסיפורו של משה כ'לכתחילה'. כך אכן היה צריך להיות.

ב. משה רבנו מעביר את האחריות אליו. מה שהיה נראה כקשור בגורמים ובסיבות חיצוניות, מסופר כעת באופן שאין בו הטלה של אחריות על אף אחד אחר חוץ ממנו.

נדגים את דברינו, ואידך זיל גמור.

1. מינוי השופטים סופר בשמות כאילו הוא תוצאה של עצת יתרו ושל חוסר היכולת לעמוד בנטל, ומשה מבצע את עצתו (שמות י"ח, י"ג-כ"ו); מינוי הזקנים בבמדבר הוא תוצאה של מצוות ה' (במדבר י"א, ט"ז-י"ז). בסיפור שלפנינו (דברים, א', י"ב-י"ח) מאוחדים שני הסיפורים, שכן מנקודת ראות של שאלת מנהיגותו של משה והיחלשותה לכאורה, הם קשורים באותה נקודה עצמה. כעת, הכל בינו לבין העם: "הבו לכם אנשים...ואשימם בראשיכם" ותענו ותאמרו: "טוב הדבר אשר דיברת לעשות" ואז "ואצו את שופטיכם"; כלומר: אני הצעתי, אתם הסכמתם, אני מיניתי והנחיתי אותם, וכמו שהדברים התהוו, כך היה צריך להיות. זו לא אפיזודה, עצת יועץ, מרמור של רגע או כפייה חיצונית: כאשר אני מסתכל על כך כיום, אני מקבל את התהליך הנכון של ביזור הסמכות ויצירת היררכיה מנהיגותית. לפני מותו של משה, שנוכחותו הכריזמתית הייתה ודאי בעלת משמעות מרחיקת לכת, יש חשיבות עצומה לאמירת הדברים; 'אני משאיר מאחורי' - הוא אומר להם - 'ארגון משפטי ומנהיגותי, עם כללי עבודה, עם סמכויות'.

2. עניין המרגלים הוצג בבמדבר (פרקים י"ג-י"ד) כך: ה' ציווה, משה שלח במצוותו, המרגלים חטאו והסיתו את העם, וכלב ויהושע לבדם עמדו מולם. בדברים (א, כ'-מ"ה) משה אומר אחרת: אתם ואני יחד הסכמנו לשלוח את המרגלים: "נשלחה אנשים לפנינו"; כולכם חטאתם - לאו דווקא המרגלים, אני התפללתי וניסית לשכנע - ולאו דווקא יהושע וכלב, ובסופו של דבר, התוצאה של חטא המרגלים קשורה אלי באופן ישיר, נקודה שאין לה זכר בספר במדבר. כפי שאמרנו, יש כאן לקיחת אחריות מלאה: לא אנשים בודדים חטאו, לא ה' ציווה, הכל הוא ממני ומאיתכם יחד, ואנו נושאים יחד בתוצאות.

3. כפי שראינו בשיעור לפרשת חוקת, תיאור כיבוש עבר הירדן, שבבמדבר (פרקים כ'-כ"ב) נראה היה כתוצאה של אילוצים פוליטיים ואסטרטגיים, מובן עכשיו, בספר דברים (פרקים ב'-ג') כמהלך שלכתחילה. זו דרך שהיינו צריכים לעבור, כדי שאת ה'טירונות' תעברו יחד איתי, שאביא אתכם מוכנים אל סף הכניסה לארץ ושתנחלו את ארצות עבר הירדן המותרות.

4. כפי שאמרנו, נקודת השיא של נאום הפתיחה היא הסיפור על התפילה של משה (ג', כ"ג-כ"ח) - סיפורו על ההשלמה עם מצבו. ומכאן: "ויתעבר ה' בי למענכם", כלומר: לא אשמה אני מטיל עליכם, כנאמר לעיל " גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם" (א', ל"ז), אלא אני מבין שלמענכם גזר עליי ה' כך. כיוון שהשלמתי - ולא בלב מכווץ, אלא בקבלה מלאה של מקומי ותפקידי - רוצה אני לומר לפניכם את דבריי האחרונים, את צוואתי הרוחנית.

זו נקודת הסיום של נאום הפתיחה, שהיא נקודת הפתיחה של הנאום העיקרי, נאות המצוות[17].

 
 

[2] למעט סופו, מפרשת וילך, אחרי סיום נאומו של משה.

[3] בכמה מקומות במקרא, בהם נזכר ספר תורת משה, הכוונה יכולה להיות לספר דברים במיוחד.

[4] בפתיחתו לספר דברים.

[5] והעניין ד"אלה הדברים", דפרשה זו כולל ב' ענינים: אחד, שהם משנה תורה, והוא התחלת התורה של משה רבינו שהוא בחינת תורה שבעל פה, וכמו שאמרו (מגילה לא:) "ומשה מפי עצמו אמרן", וכמו שנאמר: "הואיל משה באר את התורה הזאת" (דברים א', ה'), ופירש רש"י: "בשבעים לשון פירשה להם".

(ר' צדוק מלובלין, פרי צדיק, פתיחה לדברים).

משמעות הדברים היא שיש לקרוא את ספר דברים כהשתקפות של תורת ה' בתוך תורת האדם. בארבעת ספרי התורה הראשונים קיבלנו את תורת ה' דרך פריזמה שקופה לחלוטין. בספר דברים אנו מביטים במראה, ורואים בה את תורת ה'. התורה אינה מועברת באופן ישיר, אלא נצפית במראה שמכוונת אליה; משה רבנו הוא המראה הזכה, הבהירה והצלולה ביותר שיכול בן אנוש להעמיד מול התורה האלוקית.

[6] מסופר על ר' שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל, שלמד בכל יום איזה פסוקים מספר משנה תורה, שאמר שהוא לו לספר מוסר. ומה זה דוקא ספר דברים, הלא יש כמה ספרי מוסר? אך על פי מה שכתב התניא, ההבדל בין תוכחות שלומדים מתוך הספרים ובין מה ששומעים מפי מוכיח חי, שבשעת הדיבור יוצא מהלב ועל ידי זה נכנס ללב. ולשון "אלה הדברים" הוא כמו לשון 'זה הדבר', רק שם בלשון יחיד וכאן בלשון רבים. ואמרנו על מה שאיתא בספרי (פרשת מטות, הובא ברש"י): "מוסיף עליהם משה, שנתנבא ב'זה הדבר'", היינו שבשעת שאמר משה רבינו ע"ה זאת, היה זה הדבר אז היוצא מפי הקדוש ברוך הוא, שהיה שכינה מדברת מתוך גרונו, ולא כנבואת שאר הנביאים שנאמר בלשון 'כה אמר ה'', שמספר מה שאמר השם יתברך. וכן כאן מורה גם כן הלשון "אלה הדברים אשר דיבר משה", שזה הוא הכח בדברי משנה תורה, שמי שקורא בהם הוא כשומע עתה מפי משה, והן הן אלה הדברים אשר משה דובר עתה בפי הקורא. ודברי משה הם "זה הדבר אשר צוה ה'" כנ"ל, וכתיב "כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם", רק נכנס ללב ופועל בטח. וזה מעלת דברי התוכחה של משנה תורה, דכתיב "אלה הדברים", שהקורא בהם שומע עתה אלה הדברים אשר דובר משה עתה בפי הקורא.

[7] אתם נצבים היום כולכם... כל איש ישראל... לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום... כי את אשר ישנו פה עומד עמנו היום ואת אשר איננו פה עמנו היום.

(דברים כ"ט, ט'-י"ד).

פרנץ רוזנצוייג הסביר כי תורתנו אינה ספר חוקים, ומושג החוק בה הוא משני. לעם ישראל יש "מצוות". מה בין מצווה לחוק? החוק, כשמו, חקוק על לוח, רשום בספר החוקים ונדפס ברשומות, ומה שנותן לו את תוקפו הוא הסכמת העם או סמכות השלטון. המצווה איננה חקוקה. כדי שתהיה מִצְוָוה, צריך שיהיה מְצַוָוה. את המצווה מישהו דובר, והיא עצמה דיבור. מצווה איננה סעיף בשולחן ערוך, אלא קריאה ודרישה של הקב"ה בהווה, המופנית אליי ואליך ואל כל יהודי. לכן, החוק יכול להיות עובדה שבעבר, ואנו מקיימים אותו היום; המצווה קיימת רק היום, וממילא - רק במצווה הנאמרת בהווה יש את הסגולה להיות "על לבבך" (דברים ו', ו').

ספר דברים, אם כן, הוא מעבר מן החוק אל המצווה, או, בסגנון אחר - הוא נותן לחוקי התורה איכות של מצוות.

[8] על מושג התורה בספר דברים, נעמוד בעז"ה בשבוע הבא.

[9] א' אפלפלד, סיפור חיים.

[10] סיפורי מעשיות לר' נחמן מברסלב (ת"ג).

[11] אבל אדם צריך לשקול מילים, ולא לספור אותם.

[12] כשאתה מבלבל מישהו כל כך, בסוף אתה מתבלבל בעצמך.

[13] אני כבר אתחיל לספר מעשיות...

[14] אני מאחד את תיאור כיבוש עבר הירדן עם תפילת משה, למרות שלמעלה הפרדתי ביניהם, כפי שאסביר בהמשך.

[15] שלושה פרקים מתוך כעשרים ושבע-עשרים ושמונה, או שלושים ושניים אם מתייחסים גם לפרשות 'כי תבוא' ו'ניצבים'.

[16] כמעשה של כיבוש וקניין, ראה שיעורנו על פרשת פנחס, תשס"ז.

[17] למעשה, מסתיים הנאום הראשון רק בעוד פרק, בסוף פרק ד', אחרי שמשה מזכיר את מעמד הר סיני. התורה קוטעת שם את הנאום בסיפור על ערי המקלט, אך מבחינת הנושאים, כפי שהראינו לעיל, תחילת פרק ד' הוא כבר תחילת נאום המצוות.