פרשת דברים - פסוקי הפתיחה לספר דברים ומבנה הספר

  • הרב מרדכי סבתו

 

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

(ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.

(ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם. (ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי.

(ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר (א', א-ה).

בפסוקים אלה פותחת התורה את ספר דברים. מהקדמה זו נמצאנו למדים שאנו עומדים לקרוא את הדברים שאמר משה לישראל בארץ מואב לקראת סוף שנת הארבעים. הקדמה זו, לא מצאנו כדוגמתה בפתיחת אחד הספרים האחרים, והיא המלמדת על ייחודו של ספר דברים: ספר דברים, רובו ככולו, הוא ציטוט של נאומים שנשא משה לפני ישראל בסוף שנת הארבעים, נאומים המשתרעים, כפי שנראה בהמשך, על פני פרקים רבים. הספר כמעט שאינו מספר על מאורעות שאירעו לעם ישראל או על ציוויים של הקב"ה לישראל, ובכך שונה הוא משאר חומשי התורה.

בעיוננו זה ננסה לעמוד על משמעותם של פסוקי הקדמה אלו ועל זיקתם למבנהו ולתוכנו של ספר דברים.

א

נפתח בסקירה קצרה של מבנה הספר.

נאומו של משה מתחיל בא', ו, "ה' א-להינו דִבר אלינו בחֹרב לאמר...", ונמשך ברצף עד ד', מ. אז חוזר הכתוב לסגנון הרגיל, המכונה על ידי רמב"ן בהקדמתו לתורה 'שלישי הַמְדַבֵּר', היינו: דברי הכתוב עצמו. בד', מא-מג מספר הכתוב על הבדלת ערי מקלט על ידי משה, ושם, מד-מט באה הקדמה לנאום נוסף של משה, נאום המתחיל בפרק ה' ונמשך ברצף עד סוף פרק כ"ו. פרקים כ"ז-ל' מהווים מעין השלמה לנאומו השני של משה: תיאור מעמד הברכה והקללה (פרק כ"ז) שנזכרו בנאומו, פירוט הברכה והקללה (כ"ח), כריתת הברית בעקבות הנאום (כ"ט) ואפשרות התשובה והגאולה לאחר התממשותה של הקללה (ל'). פרקים ל"א-ל"ד מתארים את פרֵדתו של משה מהעם וכוללים גם את השירה אשר שם משה לפני בני ישראל (ל"ב) ואת הברכה אשר בירך משה איש הא-לוהים את בני ישראל לפני מותו (ל"ג).

ניתן אפוא לראות בספר דברים שלושה חלקים: 1. הנאום ההיסטורי (א', א - ד', מ); 2. נאום המצוות ונספחיו (ד', מ - ל'); 3. פרֵדת משה מהעם (ל"א-ל"ד).

נמצא שרובו של הספר מורכב משני נאומים של משה: הראשון בא', ו - ד', מ; והשני בפרקים ה'-כ"ו. לכל נאום ייחד הכתוב כמה פסוקי הקדמה: לנאום הראשון פס' א', א-ה; ולנאום השני פס' ד', מד-מט. ההבדל שבין שני הנאומים בולט לעין. הנאום הראשון כולל סקירה היסטורית (פרקים א'-ג') ומסקנה הבאה בעקבותיה (פרק ד'), ואין בו מצוות; הנאום השני, הארוך פי כמה וכמה מן הראשון, הוא רובו ככולו נאום של מצוות.

לעת עתה נסתפק בסקירה קצרה זו, שהיא כללית ביותר, ומטבע הדברים בא קיצורה על חשבון דיוקה. בהמשך עיוננו נשוב לבירור פרטים נוספים הקשורים למבנה הספר.

ב

נשוב כעת אל פסוקי ההקדמה לספר. בפסוקים אלה יש מספר קשיים:

1. בחציו השני של פס' א ("במדבר... ודי זהב") נזכרים שמותיהם של מקומות רבים; תפקידם התחבירי והתוכני של שמות מקומות אלו אינו מחוור כל צרכו.

2. פס' ב אינו משתלב לכאורה בפסוקי ההקדמה. אין הוא מציין כל פרט הקשור לזמן או למקום שבהם נאמרו דבריו של משה. את הדרך מחורב לקדש ברנע עשו ישראל בשנה השנייה, ואילו עתה הם נמצאים בשנת הארבעים בערבות מואב. מהו אפוא תפקידו של הפסוק המתאר את אורכה של הדרך מחורב, דרך הר שעיר, עד קדש ברנע?

3. פס' ג חוזר ומציין שהדברים שאנו עתידים לקרוא נאמרו על ידי משה לישראל; דבר זה כבר נאמר בפס' א, והחזרה עליו טעונה הסבר.

4. פס' ה חוזר בשלישית על העובדה שאנו עומדים לקרוא את דברי משה שנאמרו בעבר הירדן. ריבוין של חזרות אלו דורש ביאור.

לא נוכל במסגרת זו לסקור את מגוון ההצעות הרחב שהציעו המפרשים בפתרון שאלות אלו. נסקור כאן רק את חלקן, נצביע על יתרונותיהן ועל חסרונותיהן, וננסה להציע בעקבותיהן הצעה נוספת.

ג

רש"י כתב:

אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל: במדבר - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר, שאמרו 'מי יתן מותנו' וגו' (שמות ט"ז, ג): בערבה - בשביל הערבה, שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו 'המבלי אין קברים במצרים' (שם י"ד, יא), וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר 'וימרו על ים בים סוף' (תהילים ק"ו, ז), כדאיתא בערכין (דף טו ע"א): בין פארן ובין תפל ולבן - אמר רבי יוחנן [רשב"י]: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (במדבר כ"א, ה), ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים: וחצרות - במחלוקתו של קרח. דבר אחר, אמר להם: היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום: ודי זהב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר 'וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל' (הושע ב', י): (ב) אחד עשר יום מחורב - אמר להם משה: ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב, שנאמר 'ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש' וגו' (במדבר י', יא), ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלושים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה:

לדעת רש"י, כל השמות בחלקו השני של פס' א, "במדבר... ודי זהב", אינם אלא רמזים לתוכחות שהוכיח משה את ישראל על חטאים שונים שחטאו עד כה. פירוש זה משתקף כבר בתרגום אונקלוס. גם את פס' ב רואה רש"י כרמז לתוכחה של משה לישראל, כפי שמפורט בפירושו. מפירושו לפס' ג-ד נראה שרש"י ראה בהם הערה המתייחסת לנאום התוכחות הנ"ל וקובעת את זמנו של נאום זה. ומפירושו לפס' ה עולה שהוא ראה בפסוק זה פתיחה חדשה, שאינה מתייחסת לנאום התוכחה כי אם לפירוש התורה שיבוא בהמשך.

מקור פירושו, כפי שציין רמב"ן בפירושו כאן, הוא בדרשת הספרי לדברים. ואולם, על דרך הפשט קשה לראות ברשימת המקומות המצוינים בפס' א רמז לתוכחות שאינן מפורשות בכתוב. משום כך נטה רשב"ם, נכדו של רש"י, מפירושו של סבו, ופירש שהסיפא של פס' א ממשיכה לתאר את המקום שבו דיבר משה את הדברים האלה אל כל ישראל, וכל תיאור מצמצם ומגדיר יותר את התיאור הקודם. וזו לשונו:

אלה הדברים - לפי פשוטו, כל הנזכרים בפסוק זה מקומות הן, כמו שמצינו שרגילים הפסוקים לתת סימן בתוך סימן אל המקומות שהוא רוצה לפרש היכן: בלך לך - 'מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם' (בראשית י"ב, ח); בפרשת בשלח - 'וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון' (שמות י"ד, ב); בסוף שופטים - 'הנה חג לה' בשִלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העֹלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה' (שופטים כ"א, יט). וכל שכן שצריך לפרש היכן נאמרו המצות, כמו שכתוב 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' (במדבר ט', א), 'בארץ מצרים... החדש הזה' (שמות י"ב, א-ב), 'וידבר ה' אל משה בהר סיני' (ויקרא כ"ה, א), 'בערבות מואב' (במדבר ל"ג, ג). אף כאן עושה סימן בתוך סימן. וכן הוא אומר וחוזר ושונה דבר זה כשבא משה לפרש את המצות: 'אלה העדות החֻקים והמשפטים אשר דבר משה וגו' בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחֹן מלך האמֹרי' (דברים ד', מה-מו). וכן בפרשה זו לפנינו כתוב 'בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה' וגו': בעבר הירדן - ובאיזה עבר הירדן? במדבר - באותו עבר הירדן שהוא לצד מדבר שהיו בו ישראל מ' שנה, שהוא קרוי עבר הירדן ליושבים בארץ ישראל, ולא בעבר הירדן שהוא לצד ירושלם, שגם הוא קרוי עבר הירדן להולכי מדבר שהיו בו ישראל: בערבה - כלומר, באיזה מקום במדבר? באותו מדבר שבערבות מואב: מול סוף - שים סוף מתחיל ממזרח ארץ ישראל, שנאמר 'ושתי את גבֻלך מים סוף ועד ים פלשתים' וגו' (שמות כ"ג, לא), כלומר ממזרח ועד מערב, והוא ים המלח, שכתוב בגבול קרן מזרחית דרומית באלה מסעי (במדבר ל"ד, ג), וגם בפרשת ואתחנן 'וכל הערבה עבר הירדן מזרחה ועד ים הערבה' (דברים ד', מט), וזהו ים סוף שאצל ערבות מואב: בין פארן ובין תפל - כמו 'בין בית אל ובין העי' (בראשית י"ג, ג): ולבן וחצרות ודי זהב - הכל מקומות לפי פשוטו: ודי זהב - כמו 'בת מי זהב' (שם ל"ו, לט), שהוא שם לפי פשוטו:

נמצא שלפי רשב"ם פס' א כולו מתאר את המקום המדויק שבו אמר משה לישראל את נאומו. ונראה לנו שזהו אכן פשוטו של מקרא.[1] אמנם את פירושו של רשב"ם למילים "מול סוף" ("שים סוף מתחיל ממזרח ארץ ישראל... והוא ים המלח") לא נוכל לקבל, ועדיף בעינינו לומר ששם מקום הוא, סמוך לישיבתם של ישראל בערבות מואב.[2] ואולם, לעצם פירושו לפסוק זה היטיב רשב"ם להביא דוגמות נוספות מן המקרא שבהן טורח הכתוב לתאר היטב מקום מסוים באמצעות סדרת מקומות המצמצמים ומגדירים אותו. אמנם בדוגמות מפרשיות לך-לך ובשלח ומספר שופטים מוגדר המקום המבוקש באמצעות ציוני מקומות הנמצאים מצדדיו השונים, ואילו כאן הולך הכתוב ומצמצם את ציון המקום מן הכלל אל הפרט. ואולי משום כך הביא רשב"ם לבסוף גם את המקבילה מן ההמשך - "אלה העדֹת... אשר דבר משה... בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחֹן..." וכו' (ד', מה-מט).

עיקרון נוסף שמדגיש רשב"ם הוא שדרכה של התורה לציין מקום שבו ניתנו מצוות לישראל. מדבריו משמע שהוא רואה את פס' א כהקדמה לנאום המצוות, ולא לסקירה ההיסטורית. מסתבר שרשב"ם פירש כך על סמך פס' ה: "...הואיל משה באר את התורה הזאת" - ואין תורה אלא מצוות. נציין כי בניגוד לרש"י, שניתק בין פס' א לפס' ה, רואה רשב"ם את פס' א-ה כולם כיחידה אחת.

כיצד אפוא ראה רשב"ם את היחס בין שני הנאומים, ומדוע כתבה התורה, על פי דרכו, את ההקדמה לנאום המצוות כבר לפני הנאום ההיסטורי?

את דעתו של רשב"ם בשאלה זו ניתן ללמוד בעקיפין מתוך פירושו לד', מא: "...שהאריך בדברים עד עכשיו ועתה מתחיל לפרש המצות היאך ביאר את התורה הזאת". מניסוח זה ניתן להבין כי לדעת רשב"ם, עיקר מטרתו של משה מלכתחילה לא היה אלא לומר את נאום המצוות, אלא שפתח תחילה בסקירה היסטורית, המשמשת מעין הכנה לנאום המצוות. הסקירה ההיסטורית, כמו גם המסקנה שמסיק משה בעקבותיה, אינן עומדות אפוא בפני עצמן, וכל עצמן לא באו אלא לשמש מעין פתיחה לנאום המצוות. מקצת סיוע לפירוש זה ניתן להביא מהשוואת הלשון בפתיחת המסקנה (ד', א) ללשון הפתיחה של נאום המצוות (ה', א):

ועתה ישראל שמע אל החֻקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות (ד', א).

שמע ישראל את החֻקים ואת המשפטים אשר אנכי דֹבֵר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשֹתם (ה', א).

הדמיון הברור בין שני פסוקים אלו מלמד על זיקה ברורה בין סוף הנאום הראשון לבין תחילת הנאום השני.

נשים לבנו לשינוי הדק שבין "שמע אל" בד', א ובין "שמע את" בה', א. ונראה שכך יש לפרש שינוי זה: בפרק ד' מבקש משה מישראל להסיק מן הסקירה ההיסטורית את המסקנה בדבר הצורך לשמוע אל החוקים ואל המשפטים, היינו לציית להם; בפרק ה', הפותח את נאום המצוות גופו, מבקש משה מישראל לשמוע את החוקים ואת המשפטים, היינו, להאזין לחוקים ולמשפטים שהוא עומד לדבר באוזניהם כעת. הווה אומר: לפני שמשה פותח בנאום המצוות גופו, הוא מבקש לשכנע את ישראל בנחיצות הציות למצוות אלו.

פתיחת הספר בפסוקי הקדמה לנאום המצוות היא אפוא טבעית ומתבקשת לאור תפיסתו זו של רשב"ם. אלא שכעת מתעוררת שאלה אחרת: לשם מה חזרה התורה וכתבה הקדמה דומה גם לפני נאום המצוות, בד', מד-מט?

לשאלה זו לא מצאתי התייחסות מפורשת של רשב"ם. ניתן אולי ללמוד על דעתו מלשונו בפירושו לפס' א, שהובא לעיל: "וכן הוא אומר וחוזר ושונה דבר זה כשבא משה לפרש את המצות". כלומר: הכתוב אכן חוזר ושונה את פסוקי ההקדמה לפני תחילת ביאור המצוות. ונראה שלדעת רשב"ם טעם החזרה הוא אריכות הדברים של הסקירה ההיסטורית והתרחקותו של נאום המצוות מפסוקי ההקדמה, על דרך הכלל שקבע רש"י בפירושו לשמות ו', כט-ל (והסכים לו רשב"ם בפירושו שם): " 'וידבר ה' ' - הוא הדבור עצמו האמור למעלה... אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם חזר הענין עליו להתחיל בו... 'ויאמר משה לפני ה' ' - היא אמירה שאמר למעלה... ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק הענין, וכך היא השיטה, כאדם האומר 'נחזור על הראשונות' ".

דברים אלו שאנו משערים בדעתו של רשב"ם, מפורשים הם בדברי רמב"ן. וכך כתב רמב"ן בפירושו לפס' א:

אמר 'אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל' - על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות שבפרשת ואתחנן, כמו שאמר 'הואיל משה בֵּאֵר את התורה הזאת לאמר' (א', ה), כי על התורה ידבר... והטעם, כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות, אמר להם בתחלת דבריו: ה' א-להינו דִבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק 'ושמרת את חֻקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצַוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך כל הימים' (ד', מ). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר 'שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום' (ה', א), והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה, ואחרי כן הודיעם יחוד השם 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' (ו', ד), וכל המצות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן 'אשר דבר משה אל כל ישראל' (א', א) ושם 'ויקרא משה אל כל ישראל' (ה', א), כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה. ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים' (ד', מד-מה).

אף רמב"ן סבור אפוא שההקדמה בפס' א היא הקדמה לנאום המצוות, וראייתו היא מלשונו של פס' ה - "באר את התורה", ואין תורה אלא מצוות. אף הוא סבור שהסקירה ההיסטורית אינה אלא הקדמה של משה לעיקר, שהוא נאום המצוות. ומפורש ברמב"ן שפסוקי ההקדמה חוזרים בפרק ד' מפני שמשה האריך בדברי הפתיחה הזאת.[3] ועוד הביא רמב"ן דיוק נוסף להוכיח שפסוקים אלו הם הקדמה לנאום המצוות: בפס' א כתוב "אשר דבר משה אל כל ישראל", ובה', א נאמר "ויקרא משה אל כל ישראל" - "כי ביאור התורה ותשלום מצותיה צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן תורה".

ד

נעבור עתה לדון בתפקידו של פס' ב לדעת רשב"ם:

(ב) אחד עשר יום מחורב[4] - מי חכם ויבן את זאת, כי פסוק זה לא נכתב אלא לפי שכתוב לפנינו 'ונִסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדֹל והנורא... דרך הר האמורי... ונבא עד קדש ברנע' (א', יט), סמוך לארץ ישראל, שמקדש ברנע שלחו מרגלים ונשתהו שם ארבעים שנה. לכך הוא מפרש כן [= כאן], כשנסעו מחורב ללכת דרך הר שעיר, דרך ישרה היו יכולים ליכנס לארץ ישראל באחד עשר יום עד קדש ברנע, אבל לפי שחטאו - 'ונסב את הר שעיר ימים רבים' (ב', א), עד ארבעים שנה וגו'. וזהו שאמר לפנינו 'ונסע מחרב [וגו'] ונבא עד קדש ברנע', בימים מועטים שאין בהם כי אם מהלך אחד עשר יום, אבל מקדש ברנע שלחתי מרגלים ונשתהיתם ארבעים שנה בחטאתיכם.

כדי להבין דיבור זה של רשב"ם צריכים אנו לעיין בקצרה בתוכן הנאום ההיסטורי. אחת ממטרותיו העיקריות של הנאום היא להראות לעם את העיכוב הגדול שנגרם כתוצאה מחטא המרגלים: "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה" (ב', יד). משמעותו של עיכוב זה צריכה להימדד יחסית לזמן שלקח לעם להגיע מחורב עד קדש ברנע. בדברי משה בגוף הנאום נזכר אמנם המסע מחורב עד קדש ברנע (א', יט), אך אין נזכר משך המסע הזה - מן הסתם מפני שהעם שאתו מדבר משה יודע זאת, ומשה אינו צריך אלא להדגיש את גודל העיכוב שנגרם בעקבות החטא. ואולם, הקורא המאוחר, שאינו יודע את משך זמן ההגעה מחורב לקדש ברנע, אינו יכול להעריך כראוי את גודל העיכוב בן שלושים ושמונה השנה מקדש ברנע עד אשר עברו את נחל זרד. משום כך הוסיפה התורה בפסוקי ההקדמה פרט זה - "אחד עשר יום מחֹרֵב... עד קדש ברנע" - ומעתה יכול הקורא להעריך את העיכוב של ארבעים שנה כראוי: כנגד אחד עשר יום מחורב לקדש ברנע, נאלצו כעת ללכת כארבעים שנה עד שהגיעו מקדש ברנע אל הכניסה לארץ ישראל.[5]

לא מצאתי ברשב"ם התייחסות לשאלת הכפילות בפס' ג,ה. התייחסות עקיפה לכך מצאתי בפירושו של רמב"ן. בתוך פירושו לפס' א, שהובא לעיל, כותב רמב"ן:

...ושיעור הכתובים האלה: אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר, ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג. בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר.

ניכר הדבר שבניסוח זה מבקש רמב"ן לכלול את כל פסוקי הפתיחה (למעט פס' ב) ולהפכם למשפט אחד, שבו פס' ג מוסיף את זמן הנאום, ופס' ה מדגיש שמדובר בביאור התורה. אלא שניסוח זה של רמב"ן אינו פותר את השאלה, ואדרבה, הוא מחדדה יותר: עובדה היא שהתורה לא נקטה בסגנון זה של רמב"ן ולא צירפה את הפסוקים למשפט אחד; פס' ג אמנם מוסיף את אלמנט הזמן, אבל פרט זה אינו מצדיק לכאורה חזרה על פרטים שכבר נאמרו בפס' א; והוא הדין לפס' ה.

ה

כיוון השונה עקרונית מדברי המפרשים הקלסיים ניתן למצוא בדברי הגר"א המובאים בספר אדרת אליהו, וזו לשונו:

דע כי מן 'אלה הדברים' עד 'ה' א-להינו' הם הקדמה של הספר. לכן יש בפסוקים האלו ג' פעמים דיבורו של משה, דהיינו: 'אלה הדברים אשר דבר משה' וגו', 'דבר משה אל בני' וגו', 'הואיל משה' וגו'. מפני שיש בספר הזה ג' חלקים, דהיינו מתחלת הספר עד 'ויקרא' (ה', א) שקודם עשרת הדברות מדבר בעניני מוסר, ומן 'ויקרא' עד הברכות וקללות שבפרשת כי תבא מדבר מהמצות, ומשם ואילך מדבר מהברכות וקללות ושארי ענינים. לכן קודם 'ויקרא' כתיב 'אלה העדֹת והחֻקים' (ד', מה) וגו', ואחר כך התחיל 'ויקרא משה' שהוא ענין אחד. וכן לפני הברכות דכתיב 'באר היטב' (כ"ז, ח), ואחר כך 'וידבר משה' (שם, ט).

ואלו הג' הם כולל של כל התורה, והתורה גם כן ג' ספרים שהם שמות ויקרא במדבר. ובראשית הוא שורש של כל התורה. ולכן נחלק המדרש גם כן לג': ספרא וספרי ומכילתא. וזהו שאמרו 'דיהיב אוריין תליתאה' (שבת פח ע"א), שהם ג' ספרים. והג' ספרים של דברים הם כנגד ג' של תורה, דהיינו: כנגד אלה שמות הוא אלה הדברים, וכנגד ויקרא הוא ויקרא, וכנגד במדבר הוא וידבר...

בדברים אלו משלב הגר"א, כדרכו בספר זה, דברים על דרך הפשט עם דברים על דרך הרמז והסוד. אנו כאן אין לנו עסק בנסתרות. נדגיש אפוא את נקודות הפשט הכלולות בדברים אלו. חידושו העיקרי של הגר"א הוא שאין לראות בפסוקים אלו הקדמה אחת (כפי שפירש למשל רמב"ן) כי אם שלוש הקדמות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. ההקדמה הראשונה היא פס' א; השנייה - פס' ג-ד; והשלישית - פס' ה. לדעת הגר"א, שלוש הקדמות אלו מקבילות לשלושת חלקי הספר:

· החלק הראשון זהה למה שכינינו לעיל 'הנאום ההיסטורי', ובלשון הגר"א הוא "מדבר בעניני מוסר". כנגד חלק זה באה ההקדמה הראשונה, זו שבפס' א.

· החלק השני זהה לחלק שהגדרנו לעיל כ'נאום המצוות', לרבות פסוקי ההקדמה לנאום זה. חלק זה מוגדר גם בפי הגר"א כ"מדבר מהמצות", אלא שהגר"א אינו כולל בו את פרקי הברכה והקללה. כנגד חלק זה באה ההקדמה השנייה - פס' ג-ד.

· החלק השלישי פותח בברכה ובקללה שבפרקים כ"ז-כ"ח, וכולל גם את הפרקים עד סוף הספר. חלק זה עוסק, לפי הגדרת הגר"א, ב"ברכות וקללות ושארי ענינים", וכנגדו באה ההקדמה השלישית שבפס' ה. רמז לדבר מוצא הגר"א בעובדה שבפס' ה נזכרת המילה "בֵּאֵר", החוזרת ונזכרת בכ"ז, ח - "בַּאֵר היטב".

הנקודה הראשונה שבדברי הגר"א - היינו: שלפנינו שלוש הקדמות עצמאיות - נראית לנו מכוונת בלא ספק לפשוטו של מקרא: פתיחת פס' ג מורה בבירור על התחלה חדשה, וכן הדבר גם ביחס לפס' ה.[6] אלא שאת הנקודה השנייה שבדבריו - ששלוש פתיחות אלו מכוונות כנגד שלושת חלקי הספר - קשה לנו לקבל כפשט, וזאת בעיקר משלושה טעמים:

א. כבר אמרנו לעיל כי אף על פי שנאום המצוות מסתיים בפרק כ"ו, מכל מקום נראים לנו פרקים כ"ז-ל' כנספחים לנאום זה, ולדעתנו החלק השלישי מתחיל רק בפרק ל"א. קשה לראות קשר בין פרקים כ"ז-ל' לפרקים ל"א-ל"ד, ואף הגר"א לא נתן להם שם כולל אלא "ברכות וקללות ושארי עניינים".

ב. קשה לקבל את הקביעה שפס' ה מקביל לחלקו השלישי של הספר. פס' ה אומר במפורש "הואיל משה באר את התורה הזאת", ואין תורה אלא מצוות. על כורחנו מכוון פסוק זה כנגד החלק השני, שאף לדעת הגר"א מדבר בענייני מצוות, ולא לחלק השלישי, המדבר, לדעת הגר"א, על ברכות וקללות ושארי עניינים. את השימוש החוזר במילה "באר" הן בא', ה הן בכ"ז, ח, שעליו עמד הגר"א, יש לבאר אפוא בדרך אחרת.

ג. עצם ההנחה שהתורה תביא בפתיחת הספר שלוש הקדמות המכוונות כנגד שלושת חלקיו נראית לנו תמוהה במקצת.

ו

ננסה אפוא להציע הצעה חדשה להבנת פסוקים אלו, הצעה שתתבסס על הנחתו של הגר"א כי אכן לפנינו שלוש פתיחות עצמאיות, אבל תבאר את תפקידן באופן שונה מזה שביאר הגר"א.

הבאנו לעיל את הדיוקים שמהם למדו רשב"ם ורמב"ן כי פסוקים אלו הם הקדמה לנאום המצוות. כעת, משקיבלנו את ההנחה שלפנינו שלוש הקדמות עצמאיות, צריכים אנו לשים אל לבנו מאילו פסוקים בדיוק דייקו המפרשים את מסקנתם זו. הדיוק העיקרי הוא מהמילה "תורה", המצויה בפס' ה. לכך יש להוסיף את טיעונו של רשב"ם שבכל מקום שהתורה מביאה פרשיית מצוות היא מציינת היכן נאמרו מצוות אלו; תיאור מקום מצוי הן בפס' א הן בפס' ה. רמב"ן ציין גם את הלשון "אל כל ישראל", המצויה בפס' א. מכל מקום, אף לא אחד מדיוקים אלו כלול בהקדמה שבפס' ג-ד. מכאן אנו מגיעים לכלל מסקנה שהפתיחה הראשונה שבפס' א והפתיחה השלישית שבפס' ה מכוונות שתיהן כנגד נאום המצוות, ומאידך מבקשים אנו לטעון שהפתיחה השנייה, שבפס' ג-ד, אינה מכוונת כנגד נאום המצוות אלא כנגד הנאום ההיסטורי.

נבאר דברינו. כבר אמרנו שהנאום העיקרי הוא נאום המצוות, והנאום ההיסטורי משמש כהכנה לו. משום כך הציבה התורה את שתי ההקדמות לנאום המצוות בפתיחת פסוקי ההקדמה (פס' א) ובסופם (פס' ה) (בהמשך דברינו נבאר מדוע יש צורך בשתי הקדמות לנאום המצוות). בתווך, בין שתי הקדמות אלו, שילבה התורה הקדמה נוספת, המתייחסת בעיקר לנאום ההיסטורי. טעם הדבר הוא שנאום זה, עם היותו הכנה לנאום המצוות, מכל מקום יש לו עמידה גם בזכות עצמו, הן מצד אורכו הן מצד תוכנו ומשמעותו. גם לולא התכוון משה לשאת נאום מצוות, גם אז היה מקום לסקור את העבר ולהסיק ממנו מסקנות ביחס לשמירת המצוות בעתיד.

סיוע להנחה שלנאום ההיסטורי יש גם עמידה עצמאית ניתן להביא מסיומו של נאום זה: הנאום אינו מסיים רק במסקנה "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים" - מסקנה המתפרשת בחלקו הראשון של פרק ד', ומשמשת כהכנה לנאום המצוות - אלא כולל חלק נוסף, ד', כה-מ, הנושא אופי ברור של סיום בעל תוכן רעיוני עצמאי. לא נוכל להאריך כאן בניתוח תוכנו של חלק זה, ונזכיר כאן רק שני רעיונות משמעותיים הכלולים בו: האחד - שגם לאחר ישיבה ממושכת בארץ תיתכן גלות כעונש על השחתה (ד', כה-כח); והשני - שמכל גלות תיתכנה תשובה וגאולה (שם, כט-לא). שתי נקודות אלה אינן קשורות להכנה לנאום המצוות, והן נושאות אופי ברור של סיום בעל חשיבות רעיונית מהותית. יש לתת את הדעת גם לכך ששני רעיונות אלו חוזרים בסוף החלק השני של הספר, בפרקים כ"ח (גלות) ול' (תשובה וגאולה), והחזרה באה בלשונות דומים ללשונות שבפרק ד'.

סיוע נוסף להנחה זו ניתן להביא מהפתיחה לנאום המצוות: "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלֵהם" (ה', א). אילו היה הנאום ההיסטורי רק הכנה לנאום המצוות, מה מקום לקרוא כעת לכל ישראל? והלוא הם עומדים לפניו מלכתחילה לצורך נאום זה! רמב"ן, שחש בקושי זה, כתב בפירושו שהובא לעיל (על א', א) - "אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו"; הדגיש רמב"ן שמשה קורא לישראל שהיו לפניו, שהרי מלכתחילה לא נאספו אלא למטרה זו. דברים מפורשים יותר כתב רמב"ן בפירושו לפסוקי ההקדמה לנאום המצוות (ד', מא):

...ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם, ואמר אליהם 'שמע ישראל את החקים ואת המשפטים' וגו' (ה', א), כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים.

הדגיש הרמב"ן שמשה קרא בקול גדול, ללמדך שאין פירושה של קריאה זו איסוף העם, כי אם הרמת קול. אלא שפירוש זה נראה דחוק מעט בלשון הכתובים: הלשון "ויקרא משה אל כל ישראל" מלמדת, על פי פשוטה, שאכן לפנינו כינוס מיוחד והתחלה חדשה. על פי דברינו לעיל נוכל לומר שבלשון זו מבקש הכתוב להדגיש שאכן התחלה חדשה לפנינו, שהרי לנאום ההיסטורי יש גם מעמד מצד עצמו, וכבר ראינו שיש לו אף סיום ברור שאינו קשור להיותו הכנה לנאום המצוות.

כללו של דבר, לנאום ההיסטורי יש אופי כפול: מחד הוא משמש כהכנה לנאום המצוות, ומאידך הוא עומד גם בפני עצמו. אופי כפול זה ניכר בפסוקי ההקדמה לספר. אף שהנאום ההיסטורי הוא הנאום הראשון בספר, פתחה התורה את פסוקי ההקדמה ואף סיימה אותם בהקדמות לנאום המצוות, ללמדך שנאום זה הוא העיקר, והנאום הראשון טפל לו. מאידך, התורה לא ויתרה כליל על הקדמה לנאום ההיסטורי אלא שילבה אותה בין שתי ההקדמות האחרות, ללמדך שגם לנאום ההיסטורי יש זכות קיום בפני עצמו.

סיוע להנחה שפס' ג-ד משמשים כהקדמה לנאום ההיסטורי ניתן להביא מתוכנם של פסוקים אלו. פסוקים אלו, בניגוד לשתי ההקדמות האחרות, אינם כוללים ציון מקום, שהרי אין הם הקדמה לנאום מצוות, אבל הם כוללים ציון זמן כפול: האחד - "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש", והשני - "אחרי הכֹּתו את סיחון... ואת עוג". לשני ציוני זמן אלו יש זיקה ברורה לתוכנו של הנאום ההיסטורי. כבר אמרנו שהנקודה העיקרית בנאום זה היא ההדגשה כי חטא המרגלים גרם להארכת ההליכה לארץ מאחד עשר יום לארבעים שנה; משום כך היה צורך לציין בהקדמה שנאום זה נאמר בשנת הארבעים. כמו כן, בנאום זה מדגיש משה את הכאת סיחון ועוג וכיבוש ארצם (ב', לא - ג', יא); משום כך ציינה התורה בהקדמתה שנאום זה נאמר לאחר הכאת סיחון ועוג.

נזכיר את שהבאנו לעיל בשם רשב"ם, שפס' ב משמש כפרט מקדים לצורך הבנת הנאום ההיסטורי. על פי דרכנו נאמר שהתורה סמכה את פס' ב, המשמש כפרט מקדים לצורך הבנת הנאום ההיסטורי, לפס' ג-ד, המשמשים כהקדמה לנאום זה. נוסיף עוד ונאמר שסמיכות פס' ב, "אחד עשר יום מחֹרב... עד קדש ברנע", לפס' ג, "ויהי בארבעים שנה...", היא עצמה יוצרת את המתח והניגוד שבין הזמן שצריך היה המסע לארץ להימשך לבין הזמן שנמשך בפועל - מתח המהווה, כאמור, את נושאו העיקרי של הנאום ההיסטורי.

ז

נעבור כעת לבאר מדוע יש צורך בשתי הקדמות נפרדות לנאום המצוות. כדי לבאר פרט זה צריכים אנו להתבונן בפסוקי ההקדמה החוזרת שוב לפני נאום המצוות (ד', מד-מט). נביא כאן את לשון הפסוקים:

(מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

(מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

(מז) וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ.

(מח) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן.

(מט) וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה.

עיון בפסוקים אלו מלמד שאף כאן יש שתי פתיחות שונות: האחת בפס' מד, והשנייה בפס' מה-מט. פס' מד מקביל בכל מילותיו לפס' מה: "וזאת" כנגד "אלה"; "התורה" כנגד "העדֹת והחֻקים והמשפטים"; "אשר שם משה" כנגד "אשר דִבר משה"; "לפני בני ישראל" כנגד "אל בני ישראל". מה טעמה של כפילות זו?

מכל השינויים שציינו עולה מסקנה ברורה. פס' מד מתאר את נאום המצוות לא כנאום הגוי אלא כתורה כתובה, שאותה מניח משה לפני העם: הלשון 'תורה' לעומת 'עדות חוקים ומשפטים' מורה על יצירה אחת מגובשת, והצירוף 'שם לפני' מלמד על הנחת דבר פיזי; מכאן המסקנה שפסוק זה מתאר את קובץ החוקים הכתוב שמניח משה לפני ישראל. לעומת זאת, פס' מה-מט מתייחסים לנאום כאל נאום הגוי, שנאמר לישראל במקום מסוים ובזמן מסוים: משום כך נאמר שם 'דיבר אל' ולא 'שם לפני'; משום כך אין הכתוב מתייחס אליו כאל יצירה אחת, 'תורה', אלא מתייחס למרכיבים השונים של הנאום; ומשום כך גם מציין הכתוב את הזמן והמקום שבהם נאמר הנאום.

עיון בנאום המצוות מורה ללא ספק שאכן יש לנאום מצוות זה שני פנים: גם נאום על פה וגם תורה כתובה. עובדת היותו נאום שנאמר על פה מוכחת מן הפתיחה ונלמדת גם מסגנונו של הנאום, ודבר זה אינו צריך לפנים. ואולם, במספר מקומות בספר ניתן לראות שיש לנאום המצוות גם מעמד של 'תורה' כתובה ומונחת. כך למשל נאמר בפרשת המלך: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" (י"ז, יח). ופירש ראב"ע ש"משנה" פירושו 'נוסחה שנית', היינו, העתק של תורה זו - ומכאן שתורה זו אף היא תורה כתובה ומונחת. גם בפרשת הקללות נאמר "אם לא תשמֹר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתֻבים בספר הזה" (כ"ח, נח), ונראה שהכוונה לנאום המצוות, שהוגדר בפתיחתו "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".[7]

מעתה נוכל לבאר גם את הכפילות שבפסוקי ההקדמה שבתחילת הספר. פס' א, "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", מתייחס, בלא ספק, אל הנאום כאל נאום הגוי. בשורות הבאות ננסה להוכיח שפס' ה, "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת", מתייחס אל הנאום כאל תורה כתובה; ואף שלכאורה מורה הפועל "באר" על הסבר ופירוש של התורה, ננסה להראות שבאמת אין הדבר כן.

הפועל "באר" נזכר במקרא בשני מקומות נוספים בלבד: בדברים כ"ז, ח "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב"; ובחבקוק ב', ב "כְּתֹב חזון וּבָאֵר על הלֻחות למען ירוץ קורא בו". בפסוקים אלו קשה לפרש את הפועל הזה במשמע 'פָּרֵש': וכי איזה עניין יש לכתוב על האבנים את כל דברי התורה מפורשים היטב? אמנם רש"י כתב שם "בשבעים לשון פירשה להם", אך קשה לראות בכך פשוטו של מקרא. פירוש שכזה יקשה גם בפסוק בחבקוק: קשה להניח שהנביא מצטווה לכתוב על הלוחות את החזון ואת פירושו. משום כך פירשו אנשי הלשון שהוראתו הראשונית של פועל זה היא 'חָפוֹר, חָקוֹק', והוא קשור לשם העצם בְּאֵר, הנוצרת על ידי חפירה וחקיקה.[8] חקיקה על האבן הייתה צורת הכתיבה הראשונית, ומכאן שהוראת השורש בא"ר היא כתיבה. שיעור הכתוב בדברים כ"ז, ח הוא אפוא 'וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת חָקוֹק היטב', והנביא חבקוק נצטווה לכתוב את החזון ולחקקו על הלוחות חקיקה ברורה.

לדעתנו, גם את ה', א יש לפרש בצורה דומה: "הואיל משה באר את התורה הזאת", שיעורו 'הואיל משה לחקוק - היינו: לכתוב - את התורה הזאת'.[9] היחס בין פס' ה ופס' א בפרק א מקביל אפוא ליחס שבין פס' מד לפס' מה-מט בפרק ד': "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת" מקביל ל"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", ו"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" מקביל ל"אלה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל". הקבלה זו היא הקבלה כיאסטית, ואף דבר זה מדרכי המקראות הוא.[10]

* * *

כללו של דבר, המבנה המורכב של פסוקי הפתיחה לספר דברים משקף בצורה מדויקת את המבנה המורכב של הספר כולו. פסוקים אלו משקפים הן את היחס המורכב שבין הנאום ההיסטורי לנאום המצוות והן את האופי הכפול של נאום המצוות, המשמש בעת ובעונה אחת גם כתורה שבעל פה וגם כתורה שבכתב.

מכאן ואילך ניתן לצוות לא רק על שמיעה אל המצוות שנאמרו מפי משה לאוזני העם, אלא גם על עיון בתורה שנכתבה על ידי משה והושמה לפני בני ישראל. הלוא כך אומר ה' ליהושע מיד לאחר מות משה:

רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל (יהושע א', ו-ז).

 

[1] מפרשים רבים (ראה למשל פירוש ראב"ע) סבורים שהשמות השונים שבפסוק מתייחסים למקומות שונים שבהם אמר משה את דבריו בזמנים שונים. פירוש זה אינו נראה לנו כפשוטו של מקרא מהטעם הפשוט שנאומיו של משה נראים לנו נאומים מגובשים בעלי מבנה אחיד, ואין לדעתנו אפשרות לפצלם לקטעים קטעים.

[2] ואולי הוא המקום הנזכר בבמדבר כ"א, יד "את והב בסופה", ראה בפירושים השונים כאן ובדעת מקרא.

[3] במספר מקומות בתורה מפרש רמב"ן פירוש הזהה לפירוש רשב"ם. כיוון שלא מצאתי בפירושו של רמב"ן לתורה כל אזכור מפורש של רשב"ם, אני למד שאף על פי שרמב"ן הכיר את מפעלם של בעלי התוספות, ובכללם הרשב"ם, לתלמוד, מכל מקום לא הכיר את פירוש רשב"ם לתורה. וראה מה שציינתי במאמרי "על פירוש רשב"ם לתורה", מחניים 3, כסלו התשנ"ג, עמ' 124.

[4] בדיבור זה נוסף כאן קטע ממעתיק הפירוש, המכנה עצמו 'הצעיר', והוא תלמידו של ר' אליעזר מבלגנצי, ראה במהדורתו של ראזין, ברסלאו תרמ"ב, עמ' 199, ובהערה 1 שם. לדוגמות נוספות ראה דברים ב', ג; דברים ב', יד; בראשית מ"ז, ד, ובהערותיו של ראזין שם.

[5] הסבר זה אופייני לרשב"ם, המפרש פסוקים ומשפטים רבים במקרא כפרטים מקדימים לצורך הבנת הסיפור שיבוא בהמשך. הפרטים המקדימים הללו מובאים בדרך כלל לפני תחילת הסיפור, כדי שלא לקטוע את הרצף הסיפורי. שיטה זו של רשב"ם קרויה "שיטת ההקדמות", וראה על כך במאמרי הנ"ל (לעיל הערה 2) עמ' 114-119 והמצוין בהערות שם.

[6] והשווה לדבריו של ר' יעקב צבי מקלנבורג בפירושו הכתב והקבלה כאן, לאחר הביאו את דברי הגר"א: "והיא הערה נפלאה, ונכון מאוד. ולחִנם נדחקו המפרשים לחבר חמשה הפסוקים האלה לענין אחד'.

[7] וראה גם כ"ח, סא. נדגיש שפעולת כתיבת התורה נזכרת במפורש בל"א, ט, כד.

[8] ראה הערתו של מנדלקרן בקונקורדנציה שלו ערך 'באר', מילונו של בן-יהודה ערך 'באר', ועוד.

[9] כך פירש גם הרב דוד צבי הופמן בפירושו כאן (עמ' כז).

[10] ראה מ' זיידל, חקרי מקרא, ירושלים תשל"ח.