האזינו | לאן הלך משה?
כבר ממבט שטחי, ברור שפרשיות "האזינו" ו"וילך" קשורות זו לזו באופן הדוק. הציוויים על כתיבת שירת האזינו ועל הוראתה לבני ישראל נכתבו בפרשת וילך, ואף הרקע לשירה זו מפורט בפרשת וילך. למעשה, במקום לקרוא בשבת אחת את פרשיות "ניצבים" ו"וילך" (בשנים מסויימות), מתאים יותר היה לצרף את פרשיות "וילך" ו"האזינו". כנראה, שחז"ל לא עשו כך כיוון שרצו להדגיש את אופייה המיוחד של שירת האזינו, וביקשו שלא להטמיע אותה כחלק מפרשה גדולה יותר. אמנם, כיוון שמבחינה עניינית שתי הפרשיות הללו קשורות זו בזו, נדון השבוע בשתיהן כחטיבה אחת.
"וילך משה"
"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". (ל"א, א)
להיכן הלך משה? התורה פותחת את פרשת "וילך" בקביעה כי משה הלך, אולם אינה מציינת מהיכן הוא יצא ולאן היו מועדות פניו. מצויות במקרא דוגמאות נוספות להליכה מעין זו, ללא תכלית מפורשת, ושלוש מתוכן מתרחשות סמוך לתחילת שליחותו של משה:
"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". (שמות ב', א)
"וילך משה וישב אל יתר חתנו...". (שמות ד', יח)
"וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל". (שם כט)
ניתן, אם כן, להכליל ולומר שחייו של משה ושליחותו פותחים ומסתיימים ב"וילך". ועדיין הליכה זו טוענת בירור, ובמיוחד משום שגם בהמשך הפרק מוזכרת הליכה ללא תכלית (אף כי הליכה זו יותר מובנת):
"וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד". (ל"א, יד)
במקביל להליכה שבתחילת הפרשה, בסיום פרשת האזינו נאמר שמשה בא, ושוב התורה אינה מציינת מהיכן בא:
"ויבֹא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם...". (ל"ב, מד)
אף כאן התורה אינה מציינת מאין בא משה. לכאורה, הוא הקהיל את העם כדי ללמדם את השירה, ואם כן הוא היה באותו מקום שבו היו גם הם, וממילא לא היה לו מהיכן לבוא אל העם.
סידור הפסוקים
נוסף על הבעיה הלשונית שהצבענו עליה, גם סדרה של פרשת "וילך" אינו ברור. ישנם פרטים החוזרים על עצמם, כדוגמת כתיבת התורה ומסירתה ללוויים המופיעות פעמיים, וישנם פסוקים שמקומם אינו ברור.
כך, למשל, בפסוק יד הקב"ה אומר למשה לקרוא ליהושע ולצוותו, וציווי זה מופיע רק בפסוק כג. מתוכן הציווי ברור שהקב"ה - ולא משה - הוא המצווה את יהושע, שהרי הוא מבטיח לו במפורש "ואנֹכי אהיה עמך" (ל"א, כג). נוסף לכך, פסוק זה מקביל לפסוקים ז-ח, כאשר שם הדברים נאמרים במפורש בשם ד'. בתווך, בין הציווי למשה לבין הציווי ליהושע, מופיע ציווי למשה אודות שירת האזינו.
אם לא די בכך, הרי שבפסוקי הפרשה קיימות גם מספר סתירות. בפסוק כח נאמר שמשה ביקש להקהיל את מנהיגי העם ולדבר באזניהם, ואילו בפסוק ל נאמר שמשה דיבר "באזני כל קהל ישראל". בדומה לכך, בפסוק ל נאמר שרק משה דיבר עם העם, ואילו בסוף השירה (ל"ב, מד) נאמר שמשה ויהושע אמרו את השירה ביחד.
לכאורה, ניתן להסביר ששירת האזינו אמנם נאמרה לכל העם, אך היו דברים שנאמרו למנהיגים בלבד, והתורה לא פירטה מהם אותם דברים. מלשון הפסוק - "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" - נראה שהכוונה לשירת האזינו, הפותחת במילים "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"; אולם המונח "עדות" אינו מתאים לתפקידם של השמיים והארץ. "עד" הוא גורם שיזכיר לשותפים בברית את הברית, והעדים לשירה אמורים להסביר לבני ישראל באחרית הימים מדוע באה עליהם הרעה. גם אם השמיים והארץ שומעים את דברי משה - הם ודאי אינם יכולים להגיד אותם לבני ישראל, ולכאורה אין כל משמעות לעדותם[1].
אם כך, עלינו להסביר שמשה אמר למנהיגי העם חלק מהדברים שנכתבו בתורה, אך לאו דווקא את שירת האזינו. מעתה, ייתכן שיש להסבר זה השפעה על הסדר הכרונולוגי של ספר דברים: בתחילת הספר, משה לא מסביר מדוע הוא נושא את כל הנאומים לבני ישראל. ייתכן שספר דברים מתחיל בפסוק יד של פרקנו - "הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד ואצוונו" - ובהמשך הקב"ה אומר למשה שעם ישראל עתיד לחטוא ולכן הוא נותן לו את שירת האזינו (כדי שיבינו בדיעבד שהייסורים המגיעים אליהם הם עונש על חטאיהם). משה ניסה למנוע מלכתחילה את חטאי ישראל, ולשם כך אמר למנהיגי העם את כל הנאומים של תחילת הספר[2]. בשל חשיבותה של שירת האזינו, היא (ועוד מספר קטן של פרשיות) נאמרה באוזני כל קהל ישראל במעמד מיוחד.
אם אכן הצדק איתנו, ופרשת וילך קודמת בסדר הזמנים לפרשת דברים, הרי שניתן למצוא לכך רמז בכתוב: הפתיחה של ספר דברים - "אלה הדברים" - מזכירה את הפתיחה של פרשת וילך, ומזכירה גם את רצונו של משה לכנס את הזקנים ולדבר באזניהם "את הדברים האלה".
המינוי הכפול של יהושע
הזכרנו לעיל את הציווי הכפול על כתיבת התורה. לאחר שמשה אומר ליהושע "חזק ואמץ" (פס' ז) הוא כותב את התורה ונותן אותה ללוויים (פס' ט), ולבסוף הוא מצווה להקהיל את העם ולהשמיע באזניהם את התורה (י-יג). בהקבלה, גם הקב"ה פותח בציווי ליהושע (כג), אחר כך משה כותב את התורה ונותנה ללוויים (כד-כז), ולבסוף הוא מבקש להקהיל את המנהיגים (כח)[3].
ניתן לראות, אם כן, שיהושע מונה למנהיג בתהליך כפול. בהתחלה - משה מינה אותו לעיני כל העדה וציווה אותו לעיניהם, ואחר כך - הקב"ה מינה את יהושע וציווה אותו. במעמד הראשון, כאשר משה מינה את יהושע לעיני כל העם, ניתנה התורה לכל העדה ונתחדשה מצוַת הקהל - להקהיל את העם למעין "מתן תורה חוזר" פעם בשבע שנים. כאשר הקב"ה מינה את יהושע באופן אישי - גם התורה שנכתבה באותו מעמד לא ניתנה לכל העדה אלא רק ללוויים על מנת שישימו אותה בצד ארון ברית ד - מקום אליו אין גישה לכלל העם. המינוי הראשון הוא פומבי, ואילו המינוי השני (של הקב"ה) הוא אישי ו'פרטי' יותר.
שני תהליכי המינוי של יהושע שונים זה מזה בנקודה נוספת: במינוי הראשון לא מוזכר שעם ישראל עתיד לחטוא ולקבל עונש, ומטרת התורה במינוי זה היא רק ללמד את העם כיצד עליהם להתנהג. במינוי השני, לעומת זאת, הקב"ה מעיד כי עם ישראל עתיד לחטוא, ומטרת התורה והשירה היא להיות לעֵדים בבני ישראל[4]. נראה, שהפסוקים שלאחר השירה מהווים המשך למינוי הראשון, שכן לא נאמר בהם שהשירה תהיה לעֵד בבני ישראל. במסגרת מינוי זה יהושע יכול לומר את השירה.
מינוי יהושע
"ויאמר ה' אל משה - הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו, וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד". (ל"א, יד)
מדוע הקב"ה קרא גם למשה כדי למנות את יהושע למנהיג? התשובה הפשוטה לכך היא שהקב"ה ביקש להעביר את המנהיגות ממשה ליהושע בנוכחות שניהם, אולם נראה שיש לכך סיבה נוספת. באותו מעמד שבו יהושע מונה למנהיג, הקב"ה גם ציווה את משה על שירת האזינו. הציווי אינו מיועד ליהושע אלא למשה, ולכן הקב"ה קורא גם לו[5]. קודם שהקב"ה מינה את יהושע, הוא לימד את משה את השירה וציווה עליו ללמדהּ את בני ישראל[6]. לאחר סיום הציווי, משה יצא אל העם ונשא בפניהם את הנאומים של ספר דברים, ואחר כך לימד אותם את השירה וכתב את התורה. לפיכך, ההליכה המתוארת בתחילת פרשת "וילך" היא הליכה מן המשכן, שכן משה דיבר עם הקב"ה במשכן ואחר כך יצא ממנו כדי לצוות את בני ישראל.
ייתכן גם, שהליכתו של משה בתחילת פרשת "וילך" זהה למעשה להליכת משה ויהושע לאוהל מועד בהמשך אותה פרשה[7]. לאחר שהקב"ה זימן את משה ויהושע לאוהל מועד, משה הבין שהגיע קץ מנהיגותו ועתה עליו להעביר את המנהיגות ליהושע. אמנם, למוד ניסיון מהקשיים הרבים שהיו לו בהנהגתו על עם ישראל, הוא מינה את יהושע למחליפו לעיני כל העם, כדי להדגיש שיהושע אינו מנהיג המוצנח מלמעלה (כמו משה עצמו) אלא ראש שבט אפריים, שצמח מתוך העם. לכן, מייד לאחר שהקב"ה קורא למשה וליהושע לאוהל מועד - משה ממנה את יהושע לעיני העם, ורק אחר כך הולך לאוהל מועד כדי לקבל את ברכת הקב"ה למינוי. אף תפקידו של משה כמלמד תורה לעם מועבר ליהושע והוא שצריך לקרוא את התורה במעמד הקהל. התורה, כדרכה, סמכה את הציווי "קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד" לקיום הציווי, למרות שלמעשה מינוי יהושע לעיני העם אירע בין שניהם. כדי לרמוז על הסדר הכרונולוגי של המאורעות, התורה פתחה את פרשת "וילך" במילים "וילך משה" - שכן האירועים המתוארים שם התרחשו בין הציווי לקיומו, במקום שבו נאמר "וילך משה ויהושע".
לתגובות - [email protected]
[1] לעומת זאת, השמיים והארץ יכולים להעיד על בריתות אחרות, שהפרתן כרוכה בעצירת השמיים ממטר ועצירת הארץ מלתת את יבולה.
[2] אף שנאמר שמשה אמר את נאומיו לכל העם, סביר מאוד שהוא אמר אותם רק לנציגי העם, כדי שהם יעבירו אותם לכל העם. וכי יעלה על דעתך שמשה כינס את כל העם, על נשיו, טפיו ותינוקותיו, ואמר להם את כל ספר דברים?! יש בכך גם הגשמה של עצת יתרו: משה מדבר את הנציגים, והם מעבירים את דבריו אל העם כולו.
[3] אפשר שהתורה שינתה מהסדר הכרונולוגי כדי ליצור הקבלה בין שתי הפרשיות, שכן מסתבר שמשה אמר את הדברים למנהיגים לפני שכתב אותם בספר. אמנם, אם משה אמר למנהיגים את שירת האזינו - הבעיה אינה קיימת, שכן השירה היא החלק היחיד של התורה שנכתב לפני שנלמד.
[4] כשם שהשירה היא לעֵד בבני ישראל, כך גם על ספר התורה נאמר "והיה שם בך לעֵד" (ל"א, כו).
[5] נראה שאין זה נבון שהמנהיג שזה עתה מונה יגיד לעם שהוא מצפה שהם יחטאו, ומתאים יותר שהמנהיג הפורש יגיד זאת.
[6] הציווי למשה קדם למינוי יהושע שכן כבודו של משה קודם, וכן "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה", וראוי לסיים את הציוויים למשה קודם שממנים את יהושע למחליפו.
[7] הפסוק "וילך משה" דומה מאוד גם לפסוק שבסוף השירה - "ויכל משה לדבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (ל"ב, מה). המילים "ויכל" ו"וילך" מורכבות מאותן אותיות בשינוי הסדר, ובמגילות קומראן מצאנו שאף בתחילת פרשת וילך נכתב "ויכל" (כנראה כדי להקביל בין שני הפסוקים הללו).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)