פרשת האזינו - מדוע נצרכה פרשת האזינו לאחר פרשיות התוכחה?

  • הרב יואל בן נון

מדוע נצרכה פרשת האזינו לאחר פרשיות התוכחה?

בפרשת וילך, מבטיחה התורה על שירת האזינו: "כי לא תישכח מפי זרעו". אמנם המדרש דורש זאת על כל התורה, בעקבות ההקבלה העולה מפרשת וילך בין שירת האזינו לבין התורה כולה; אך בדרך הפשט - הבטחה זו נאמרה על השירה דווקא. מכאן המנהג (ששקע ונעלם, וחבל) לומר את שירת האזינו בכל יום.

מכל מקום, אנו למדים מכאן שיש עניין מיוחד ללמוד את שירת האזינו בעל פה, עד שתהיה 'שומה בפיו'. כך שמעתי משמו של הרב שרגא פייגל פרנק מימין משה, בן-אחיו של הרב צבי פסח פרנק, שהיה רבה הראשי של ירושלים. כך הוא אמר לבחורים צעירים שיצאו להילחם במלחמת העולם השנייה במסגרת הבריגדה היהודית - הרי לנו סגולה של רב ירושלמי, לומר בכל יום את שירת האזינו.

*   *   *

בפירושה של שירת האזינו, ישנן שתי שיטות עקרוניות: שיטת רש"י ושיטת רמב"ן. רמב"ן בפירושו מדגיש שהשירה כוללת את כל תולדות ישראל, ובכללן הגלות. כך הוא מפרש את המילים "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולא כעס אויב אגור" - שהקב"ה השליך את עם ישראל לפיאה, לקצה העולם, ולא השבית זכרנו בגלל כעס אויב. לעומתו, רש"י טוען שאין גלות בשירת האזינו, והפסוק "אמרתי אפאיהם" מתפרש כ'הווה אמינא': הקב"ה חשב להשליך אותנו לקצה העולם ולהשמידנו, אך לא עשה זאת בגלל החשש מחילול השם. ראיה גדולה לדרכו של רש"י ניתן להביא מן העובדה ששירת האזינו עוברת היישר מבחירת ישראל שמבראשית ("זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור... בהנחל עליון גויים... כי חלק ה' עמו, יעקב חלק נחלתו") לעם ישראל במדבר ("ימצאהו בארץ מדבר... ה' בדד ינחנו"), ואינה מזכירה את גלות מצרים ואת היציאה משם. מכאן, שהשירה מכילה את הבחירה בישראל, את מתנת שפע הארץ, את "וישמן ישורון ויבעט" ואת עונש המצוקה הגדולה, ולבסוף - את הישועה הסופית. אין בה גלות וגאולה, כי אם מצוקה וישועה.

למחלוקת זו משמעות חשובה לשאלת השאלות הנשאלת על שירת האזינו: מדוע נדרשת שירה זו ביומו האחרון של משה, אחרי שכבר פירט משה לבני ישראל את הברכה, הקללה והתוכחה? לשיטת רמב"ן, התשובה היא ששירת האזינו מביאה מודל של גאולה שאינה תלויה בתשובה: גאולת ניצבים תלויה בתשובה ("ושבת עד ה' אלוקיך... ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך"), ואילו גאולת האזינו באה בכל מקרה, "על כרחם של מינים", כלשונו של הרמב"ן. לשיטת רש"י, החידוש הגדול שבשירת האזינו הוא דווקא בזה שאין בה גלות וגאולה, והיא מציגה מודל אחר של שכר ועונש. מדוע הוצרך מודל זה? ומדוע דווקא לפני הסתלקותו של משה רבנו?

המודל של התוכחה, הברכות והקללות, בנוי על אירועים מגה-היסטוריים ענקיים: חורבנות גדולים וגלויות עצומות בידי מעצמות כדוגמת בבל ורומי - "גוי מרחוק מקצה הארץ אשר לא תשמע לשונו". מה יקרה בימים רגילים, ימים שאינם ימי חורבן או גאולה? בימים כאלו אין מעצמה גדולה המחריבה את העם ואין גם קיבוץ גלויות ללא תקדים; סתם ימים פשוטים ורגילים, של חיי עם בארצו. מה יעמוד לנגד עיני העם בימים אלו, בכל מאות השנים שמן הכניסה לארץ ועד הגלויות הגדולות שבימי אשור ובבל? מה יקרה אז אם ישמן ישורון ויבעט?

לשיטת רש"י, שירת האזינו היא התשובה לשאלה זו: "הם קנאוני בלא-אל, ואני אקניאם בלא-עם". על חטאים קטנים ומעצבנים, חסרי טעם והיגיון ("יזבחו לשדים לא א-לוה"), יבואו עונשים מתאימים: "ואני אקניאם בלא-עם", הקב"ה אינו זקוק למעצמה גדולה כדי לייסר את ישראל, הבועטים מתוך השחתה של שובע ושל שפע יתרים. בהקבלה לזמננו, אפשר להמשיך ולהתווכח אם הפלשתינאים הם עם או לא, אבל הקב"ה יכול להכעיסנו גם ב"לא-עם", כשאנחנו מכעיסים אותו ב"לא א-ל".

אם כך, שירת האזינו נועדה לתקופות שבהן עם ישראל מצוי בארצו, וחורבן גמור או גלות נוספת אינם עומדים על הפרק. בזמנים אלו, המודל ההיסטורי הכביר של כי-תבוא איננו רלוונטי, ונותר המודל של האזינו. כמו בימי השופטים והמלוכה, גם כיום עלינו לחרוט על לוח לבנו את מודל הפורענות של פרשת האזינו, כאשר הקב"ה חס על ישראל ואינו מגלה אותם בגלל החשש לחילול השם. זוהי הסיבה לכך שהוסיפה התורה פרשה זו, וזוהי הסיבה לכך שדווקא אותה בוחר משה ללמד את בני ישראל ביומו האחרון.

סדרת התקליטורים "שירת התורה", מאת הרב יואל בן-נון, מכילה דברי תורה רבים על כל פרשה בספר בראשית. להזמנות: מכללת הרצוג להכשרת מורים, טל' 02-9937333.