פרשת האזינו - מצוַת כתיבת ספר תורה

  • הרב יצחק בן-דוד

 

"ועתה כתבו לכם את השירה האת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (ל"א, ט).

המצווה האחרונה מבין תרי"ג המצוות היא בעלת תוכן סמלי כחותמת את רשימת המצוות: מצוַת כתיבת ספר תורה.

למען האמת, ניסוח זה של הגדרת המצווה איננו מדוייק לכל הדעות, והוא שנוי כנראה במחלוקת. הנקודה שנתונה במחלוקת היא האם - כפשט הפסוק - כל אדם ואדם מישראל חייב לכתוב לעצמו ספר תורה (או למנות שליח שיכתוב בעבורו), או שמא המצווה היא שלכל אדם מישראל יהיה ספר תורה בבעלותו. במידה שזוהי המצווה, הרי שכתיבת הספר אינה אלא אחת מהדרכים לקיימה, אך ניתן לקיימה גם באמצעות קבלת ספר תורה בירושה או באמצעות קנייתו. במילים אחרות, ניתן לנסח את השאלה גם כך: האם המצווה היא על פעולת כתיבת הספר, או על המצב שבו יש לאדם ספר תורה.

כאמור, נקודה זו נתונה במחלוקת: סביב לנאמר בסוגיית הגמרא במנחות (ל ע"א), פירש רש"י שניתן לקיים את המצווה גם על ידי קניית ספר תורה מן השוק, ורק מצווה מן המובחר היא שיכתוב כל אדם את הספר בעצמו. לעומתו, מדברי הרמב"ם (הל' תפילין, מזוזה וספר תורה ז', א) והחינוך (מצווה תרי"ג) עולה במפורש שהמצווה היא לכתוב את הספר באופן עצמאי. כדעה זו פסק הרמ"א להלכה (יו"ד ר"ע, ב), שאדם הלוקח ספר תורה מן השוק אינו יוצא בו ידי חובה.

דיון זה מתקשר - ולו על דרך הדרש - לנקודה תמוהה בניסוח המצווה בתורה. בפשט הפסוק, אין מצווה לכתוב את התורה כולה אלא רק לכתוב את "השירה הזאת" - כלומר, את שירת האזינו. זוהי, אגב, גם הסיבה לכך שעיוננו במצווה זו נערך סביב לפרשת האזינו, ולא סביב פרשת וילך, בה מופיע הציווי על המצווה. התורה שבעל פה פירשה שכוונת התורה היא לכתיבת התורה כולה, אך בכל זאת - מדוע ניסחה התורה את המצווה דווקא ביחס לשירה?

לשירה לעומת הפרוזה יש שני מאפיינים עיקריים, שבמובן מסויים עומדים במתח ואולי אף בסתירה זה לזה: מחד, השירה (עד הדורות האחרונים) נתפסה כמחוייבת למבנים קבועים של חריזה ומשקל; ומאידך, השירה עוסקת בעיקר בחוויה אישית חד-פעמית, ומתוך כך היא יותר עמומה ופחות מובנת לקורא חיצוני. לעומתה, הפרוזה אינה מחוייבת למבנים ולסטרוקטורות, וכן היא נועדה בראש ובראשונה לספר סיפור, ובשל כך היא כללית ומובנת יותר.

המאפיין הכפול הזה של השירה מתקשר היטב למצוַת כתיבתה של התורה: מחד, האדם מצווה לכתוב ספר תורה בעל נוסח מוגדר ומדוייק, שאף דרך כתיבתו מודרכת על ידי כללים מפורטים ומדוקדקים. מאידך, וכפי שביארנו לעיל, ההלכה עומדת על כך שכל אדם יכתוב בעצמו את ספר התורה. כך מדגישה התורה את המימד הסובייקטיבי והאינדיבידואלי בזיקת האדם לתורה; מימד שמצטרף ומשתלב - על אף המתח שביניהם - אל המימד הקבוע והמוחלט שבתורה העוברת מדור לדור.