דילוג לתוכן העיקרי

החודש | חידוש הברית ושאלת הנשיאות

הרב משה ליכטנשטיין
07.02.2016
קובץ טקסט

 

יחזקאל מ"ה,טז-מ"ו,יז

הנשיא והקרבנות

פתיחתה של הפטרת פרשת החדש כהרבה הפטרות אחרות, תלויה בחילוקי מנהג שבין אשכנזים לספרדים. מנהג ספרד (יחזקאל מ"ה,יח - מ"ו,טו) פותח באופן ישיר בפסוק המדבר על הקרבת קרבן בראש חדש ניסן ומסיים בקרבנות החגים והמועדים, ואילו מנהג אשכנז מקדים לכך שני פסוקים המתייחסים לתפקידיו של הנשיא ומסיים בעוד כמה פסוקים הדנים בחובותיו וזכויותיו של הנשיא בענייני נחלה.

בדומה למה שמצינו גם במקרים נוספים (למשל, הפטרת פרשת זכור), נראה שישנו מקום לטעון שהבדלי הפתיחה והסיום משקפים אף הבדלי דגש מסוימים בין שני הנושאים מרכזיים נמצאים בהפטרת פרשת החדש והם הנשיא והקרבנות. ברם, לבחינת טענה זו, עלינו לנתח את ההפטרה, וכך נפנה עתה.

מערכת הקרבנות של יחזקאל

נפתח בקרבנות. כידוע, עצם הקרבנות המפורטים בהפטרה הינם בעייתיים מאד, שהרי אין הם תואמים כלל ועיקר את הנאמר בדיני הקרבנות שבתורה. בעיה זו נדונה ע"י חז"ל (מנחות מה ע"א) שהציעו שתי גישות לענין[1]:

"בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש". חטאת, עולה היא?!
א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה.
רב אשי אמר מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה.
תניא נמי הכי: רבי יהודה אומר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. אמר לו ר' יוסי, מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. אמר לו: תנוח דעתך שהנחת דעתי".

ואולם, אין בכוונתנו להתמקד בשאלה זו, בניסיון ליישב בין דברי יחזקאל לספרי ויקרא ובמדבר, אלא להבין את עצם המערכת שיחזקאל פורש בפנינו באשר היא וכפי שהיא מוצגת בנביא. עיקרי הקרבנות שבהפטרה סובבים מסביב לשלשה מועדים: א' ניסן, ז' ניסן וי"ד בו שהוא מועד הקרבת הפסח. כמובן, שהזיקה הישירה שבין ההפטרה ופרשת החדש היא הקרבן הקרב בראש חדש ניסן, המפורט בתחילת ההפטרה.

כשם שהקריבו בימי משה

והנה, בהתבוננות במודל הקרבן הנזכר פה, נוכל להבחין בו במודל המילואים המוכר לנו מספר במדבר[2]. כמו בקרבן המוזכר כאן, מדובר שם על קרבנות המובאים ע"י הנשיאים החל מראש חדש ניסן. נוסף על כך, בשני המקומות מדובר על קרבנות מחודשים שאינם תואמים את המוכר לנו מפרשיות הקרבנות אלא חורגים מסוגי הקרבנות הללו. גם הזיקה שבין היום הראשון לשביעי מזכירה את מערכת המילואים (את מילואי ספר ויקרא שהקריב משה ולא את קרבנות הנשיאים). לאור זאת, נוכל להבין שקביעת ר' יוחנן ש"מילואים הקריבו בימי עזרא כשם שהקריבו בימי משה" איננו תירוץ שבא לעולם רק כהצעה לפתרון בעיית הסתירה שבין יחזקאל לספר במדבר אלא היא טיעון פרשני המעורה היטב בפשט הכתובים.

כפי שהדגשנו לעיל, המודל הניתן כאן הוא קרבנות הנשיאים של חנוכת המשכן, ולא קרבנות המילואים שבספר ויקרא, ועל כן הנשיא עומד במוקד. ברם, אף קרבנות המילואים של ספר ויקרא מופיעים ביחזקאל בפרק הקודם (מג,יח-כז), תוך כדי שמוש בביטוי מילואים:

"אלה חוקות המזבח ביום העשותו להעלות עליו עולה ולזרוק עליו דם... פר בן בקר לחטאת...שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אתו ומלאו (כתיב - ידו) ידיו".

אמור מעתה, מערכת המילואים של ספר ויקרא קיימת ביחזקאל, ועל כן סביר למדי להניח שגם מערך חנוכת המזבח של הנשיאים ימצא אף הוא בספר.

קרבן המילואים וקרבן הפסח

כמדומה שעצם ראיית הקרבנות המפורטים כאן כקרבנות מילואים הינו בעל משמעות בפני עצמו ויש בו כדי לשפוך אור על היחס שבין המילואים למשכן. ואולם, נראה שיותר מזה טמון בהפטרה, שכן היא מצרפת את קרבן המילואים של ראש חדש וז' ניסן יחד עם קרבן הפסח. אמור מעתה, אף קרבן הפסח שותף למערכת המילואים ואף זה ייעודו. קביעה זו מתחזקת ביותר לנוכח האמור בקרבן ראש החדש:

"ולקח הכהן מדם החטאת ונתן אל מזוזת הבית ואל ארבע פנות העזרה למזבח ועל מזוזת שער החצר הפנימית".[3]

זריקת הדם על המזוזות היא סימן ההיכר הייחודי של קרבן הפסח; השימוש הנעשה בו בקרבן ראש חדש מהווה הוכחה לקשר שבין קרבן המילואים של ראש חדש לבין קרבן הפסח. עוד נראה, שבכך יש להסביר את שבעת הימים הקשורים בפסח בהפטרה: "בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבעות ימים מצות יאכל". הצורך בשבעת הימים איננו מפאת זכר ליציאת מצרים שבפסח, שהרי זה היה רק יום אחד אלא משום פן המילואים שבפסח.

העקרון של המילואים הוא החלת קדושה ותחילת פעולתה של מערכת ואו מקום קדוש. חנוכת המשכן קידשה את המשכן והתחילה את העבודה בה, ואילו קרבן הפסח הוא תחילת קדושתו של עם ישראל. התובנה המסתתרת מאחרי זה היא שקרבן פסח איננו רק זכר לנס ההצלה אלא שגלום בתוכו ביטוי לתחילת קדושת ישראל. ראשית, עיקר החג כולל בתוכו הן את עניין בחירת ישראל ("ולקחתי אתכם לי לעם"[4]) והן את עניין ההצלה מן השעבוד ("והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם"[5]), ועל כן הקרבן כולל בתוכו את כריתת הברית שבין ישראל לקב"ה[6], ובכך דומה לקרבנות המשכן. יתר מכן, היותו הקרבן הראשון שישראל מצווים בו נותן לו משמעות של מילואים עבור מוסד הקרבנות. זהו תחילת סדר הקרבנות ועל כן יש בו משום מילואים.

מעמדו של הנשיא

מכאן, נעבור לנושא השני שבהפטרה והוא מעמדו של הנשיא[7]. שלא כבספר במדבר, בהם הנשיאים רק מייצגים את העם ומביאים את הקרבנות מטעמו, הרי שכאן מוטלת על הנשיא האחריות להבאתם. משמעות הפסוק:

"ועל הנשיא יהיה העולות והמנחה והנסך בחגים ובחדשים ובשבתות בכל מועדי בית ישראל הוא יעשה את החטאת ואת המנחה ואת העולה ואת השלמים לכפר בעד בית ישראל".[8]

איננה שהנשיא אמור להקריב בעצמו אלא שהדאגה להבאת הקרבנות מוטלת עליו. בהמשך, בחציה השני של ההפטרה, הנשיא מקבל יחס מיוחד במקדש והופך להיות דמות משמעותית בפני עצמה בעולם המקדש.

ניתן להסביר את מעמדו של הנשיא במקדש משתי זוויות: א. האחריות להבאת הקרבנות מוטלת על הנשיא, מכוח תפקידו כמנהיג. על המנהיג לדאוג לצרכי העם, וזה כולל אף את צרכיהם הרוחניים. הקרבן מובא מסיבות של עבודת ד' ועמידה לפניו, אך בהיותו עבודה הנעשית בגוף ובידיים ולא רק בלב, אזי קיימת מחויבות של הנשיא לסייע בכל, וליטול על עצמו את האחריות לכך. מנהיגות פירושה הדאגה לצרכי העם, ואף הצרכים של הבאת קרבנות כלולים בכך.

בהקשר זה, מן הראוי לציין שיחזקאל, כנביאים האחרים, הטיל הרבה מאד מן האשמה למצב הרוחני הקשה שהוביל לחורבן, על הנהגת העם והנשיא בתוכם[9]. אם בחורבן, ההנהגה כשלה ואף הובילה את תהליכי הניצול והרשע, אזי חלק מן התיקון המצופה בעת גאולה הוא היפוך העניין וייסוד הנהגה שתוביל את העם מבחינה רוחנית. נשיאת הנשיא בעול הקרבנות מתחייבת מתפקידו כמנהיג האחראי לטובת העם.

ב. ישנה נקודה שניה העומדת בבסיס העניין והיא מעמדו המיוחד של המלך במקדש. הלכות שונות נאמרו המעידות שהמלך איננו רק מנהיג פוליטי אלא שבנוסף על תפקידו כמנהיג הדואג לצרכי העם, יש לו קדושה מפאת היותו משיח ד'. כשם שנציגו של הקב"ה במקדש - הכהן - הוא שלוחא דרחמנא, כן נציגו בארץ - המלך - הוא גם שלוחא דרחמנא ולא רק שלוחא דידן. מלבד עצם משיחתו בשמן המשחה, שהיא תופעה מיוחדת לכהן ולמלך, כדאי להזכיר ש"אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" והעובדה שמלך וכהן הנמשחים בשמן המשחה ללא צורך פטורים מן הכרת האמור בתורה היות ואינם נחשבים כזר[10]. בהקשר זה כדאי גם להזכיר את דברי הרמב"ם בספר המצוות המשווה דין זרות במלכות ("לא תוכל לתת עליך איש נכרי"[11]) לזרות בכהונה.

מעמדו המטאפיזי של הנשיא

סיכומו של עניין, מלכות בית דוד איננה רק הנהגה פוליטית אלא יש לה גם מעמד מטאפיזי. לא בכדי אנו כוללים את הצפייה להשבתה בתפילותינו שלש פעמים ביום ולא בכדי כרך הרמב"ם[12] את כתר כהונה וכתר מלכות יחדיו. ואכן, כבר הזכיר יחזקאל את השבת מלכות בית דוד כמלווה את השראת השכינה לעתיד לבא, וקראנו על כך בהפטרת פרשת ויגש:

"והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים. ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחוקתי ישמרו ועשו אותם. וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם, ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם. והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם. וידעו הגויים כי אני ד' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם".[13]

לאור זאת, יש לראות את המעמד המיוחד הניתן לנשיא במקדש כמשקף את שייכותו לעולם של קדושה והיותו נציג הקב"ה, בדומה לכהן. כשם שהמילואים הם התחלה חדשה ותחילת השראת השכינה בעקבות בנין המקדש מחדש, כן חידוש המלוכה מלווה בהקרבת קרבנות מיוחדים. הקרבת הקרבנות המיוחדים של הנשיא בשבת וראש חדש ועמידתו כנגד העם הם מפאת היות הנשיא עומד לפני ד' בדומה לכהן ובשונה מן העם. לעומת זאת, בחגים ובמועדים כשאף העם מגיעים לדרגת עמידה לפני ד', אזי אין הנשיא עומד כנגדם אלא "בתוכם בבואם יבוא ובצאתם יצאו"[14].

זכויות וחובות הנשיא

בנקודה זו של הנשיא המקריב את קרבנותיו (מו,טו) מסתיימת ההפטרה הספרדית. מוקדה היא הקרבת קרבנות המילואים לסוגיהם, כשהקרבנות הללו מקיפים את כלל הקדושות המתחדשות. אלה כוללים את המקדש עצמו, כמובן, את חידוש הברית שבין ישראל לקב"ה הבא לידי ביטוי בקרבן פסח ואת קרבנות הנשיא. כל ההתחלות הללו מתאימות מאד לפרשת החדש, שהרי העיקרון של ראש חדש ניסן הוא התחלה חדשה לחלוטין ויצירת הקשר שבין העם לקב"ה ע"י התחלה זו.

ההפטרה האשכנזית, לעומתה, ממשיכה עוד שלשה פסוקים הדנים בחובותיו וזכויותיו של הנשיא כלפי העם, תוך כדי אזהרה חמורה שלא ינצל את מעמדו להונות את העם. למותר לציין, שאין אזהרה כזו נאמרת בחלל ריק אלא היא תגובה למציאות המוכרת לנו היטב, הן מתולדות העמים והן מתאורי הנביאים. יחזקאל עצמו נזקק לכך וניבא על כך בהרחבה בפרק כב. בכך, סיום ההפטרה (האשכנזית) מתקשרת עם פתיחתה, המרחיבה אף היא בעניין הנשיא וחובתו להקריב את קרבנות העם. בכך מוסט הדגש מן ההקרבה כשלעצמה לחובת הנשיא לדאוג לכך. לאור זאת, יש מקום לטעון שעיקר ההפטרה היא שאלת המנהיגות, כשהקרבנות משובצים בתוכם, ואחריות הנשיא מקביל לתפקידו של משה רבינו בפרשת החדש, ויש מקום לומר שההפטרה פועלת על שני צירים, כשציר אחד הוא ציר הקרבן ואילו האחר הוא עקרון המנהיגות ושניהם מטופלים על ידה.

 
 

[1] כפי שניתן לראות, יש כאן א-סימטריה בין שתי הגישות. אחת מציעה פתרון עניני ואילו השנייה מניחה שיש פתרון אפשרי אך אין הוא ידוע לנו ואין היא באה אלא להניח את דעתנו שאין צריך לגנוז את ספר יחזקאל. דבר זה פתח פתח למפרשים להציע הצעות שונות, שהרי ניתן לטעוןלקוות שזוהי הדרשה שאליהו עתיד לדרוש או לקבל את הפרשנות כלגיטימית באשר היא.

[2] לאמתו של דבר, אין מדובר במילואים, שהם הקרבנות המנויים בפרשיות צו ושמיני שהקריב משה קודם חנוכת המשכן אלא בקרבנות חנוכת המשכן של פרשת נשא, אך כיניתי אותם מילואים לצורך הדיון הנוכחי בעקבות הגמרא במנחות שצוטטה לעיל. עצם שאלת הזיקה שבין שתי המערכות הללו היא שאלה חשובה כשלעצמה אך אינה קשורה כלל לענייננו. דיון מעניין בנוגע לכך ניתן למצוא בספרו של הרב שלמה פישר "בית ישי" סי' ל"ב, ואכמ"ל בכך.

[3] יחזקאל מה, יט.

[4] שמות ו, ז.

[5] שם שם, ו.

[6] משמעות קרבן הפסח כקרבן של ברית היא עקרון בסיסי בהבנת הקרבן, אך אין כאן המקום להרחיב בכך.

[7] אני מניח כדבר פשוט שהנשיא כאן הוא המנהיג הפוליטי, וכמשמעות הביטוי בכל התנ"ך. רש"י אמנם פקפק בכך והביא מחלוקת בינו לבין רבי מנחם (בן סרוק?), "אומר אני שהנשיא הזה בכהן גדול מדבר וכן כל הנשיא שבעניין ושמעתי משמו של רבי מנחם שבמלך מדבר" אך בפשטות נראה שהצדק עם רבי מנחם. הרד"ק כלל לא הוטרד מן העניין וקבע בפשטות שהעניין "מבואר הוא", קביעה שאיננה באה בחשבון אם הוראת המלה נשיא שונה כאן מאשר בכל מקום.

[8] יחזקאל מה, יז.

[9] עיין, למשל, ז,כז, כא,ל, כב,ו.

[10] כריתות ו ע"ב לשיטת ר' יהודה. גם דעת ר' מאיר החולקת איננה מפאת ויכוח על מעמד המלך אלא מפאת תפיסתו שכל משיחה שלא לצורך מחייבת, ואפי' בכהנים.

[11] דברים יז, טו.

[12] הל' תלמוד תורה פ"ג ה"א. אף הרמב"ן טבע מושג דומה והוא "הוד מלכות" המציין את הערך המוסף המטאפיזי שיתר על הסמכות הפוליטית. עיין רמב"ן עה"ת בראשית מט,י.

[13] יחזקאל לז, כג-כח.

[14] שם מו, י.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)