"פרשת הקורבנות"

  • הרב עזרא ביק

היחידה הבאה בה נדון היא החלק המכונה בדרך כלל בשם "פרשת הקורבנות". חוסר בזמן או בסבלנות הוביל לנוהג נפוץ של דילוג על חלק זה, על אף ששורשיו מגיעים אחורה עד לסידורי הגאונים. הייתי רוצה לבחון את הבסיס לחלק זה ואת משמעותו, ובכך אולי להשיב אותו לחשיבותו הקדומה.

פרשת הקורבנות כוללת גם פסקה העוסקת בקטורת, פסקאות מהמשנה העוסקות בקורבנות, ופסקה אחת מהגמרא, אך החלק החשוב ביותר הוא הפרשיה בתורה המצווה על קורבן התמיד.

אמירת הקורבנות מוזכרת בטור בפסקת הפתיחה של אורח חיים. פסקה זו אינה עוסקת ממש בתפילה, אלא בעבודת ה'. הפסקה פותחת במילים: "יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". הטור מסביר כי האדם צריך לנער מעליו את חבלי השינה ולהעיר עצמו לעבודת הבורא. בהקשר זה, הוא ממשיך: "וטוב לומר פרשת העקידה, ופרשת המן, ועשרת הדברות, ופרשת הקרבנות, כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם."

הבית יוסף (שם) מביא גמרא בתענית (כ"ז:), כפי הנראה כמקור לטור:

אמר אברהם לפני הקב"ה: שמא יחטאו ישראל לפניך, ותעשה להם כאנשי דור המבול? אמר לו: לאו. אמר לו: "במה אדע כי אירשנה" (בראשית, ט"ו ח)? אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת" (שם, ט). אמר לפניו: ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר הקרבנות, שכל זמן שהן קורין בהן, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפניי קרבן, ואני מוחל להם כל עוונותיהם.

מדרש זה, המתייחס לברית בין הבתרים, אינו מדבר רק על קורבן התמיד, כיוון שהוא בבירור מבוסס על פירוש בעלי החיים שה' אמר לאברהם לקחת כמייצגים את כל הקורבנות. מכאן, הטור מציע כי האדם יקרא את פרשיות התורה המתאימות העוסקות בכל הקורבנות. מצד שני, לשונו של הטור נראית כמציעה את קריאת פרשיות אלו כהמלצה, רעיון טוב, ולא כחיוב.

הטור חוזר לחלק זה של הסידור הרבה יותר מאוחר, כאשר הוא דן בסדר התפילה היומית (מ"ח):

"וקבעו לקרות פרשת התמיד, כדאיתא במדרש: "בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר הקדמתי להם סדר הקרבנות; כל זמן שעוסקין בהן, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני".

במיוחד בנוגע לפרשת התמיד, לשונו של הטור נראית כנוטה הרבה יותר לחיוב ("קבעו לקרות"). זוהי למעשה דעתו של רבנו יונה מגרונה, מחבר שערי תשובה, אשר בפירושו למסכת ברכות (ה.) קובע כי אמירת התמיד היא חובה. רבינו יונה שואל כיצד יתכן כי אנו אומרים לעיתים פרשיות מקרא בעל פה, נגד הכלל התלמודי כי פרשיות מהתורה שבכתב אין לומר בעל פה. תשובתו היא כי כל פרשיה שאמירתה היא חובה - לדוגמה, קריאת שמע - אינה נכללת באיסור זה. הוא מוסיף שם כי זוהי הסיבה לכך שניתן לומר את פרשת התמיד בעל פה, כיוון שגם היא חובה, ואז ממשיך ומצטט את המדרש שהביאו הטור ובית יוסף.

אך מדוע קריאת פרשה זו היא חובה? יתכן שזהו רעיון טוב כיוון שהוא מסייע להגן עלינו מפני נטישתו של ה' אותנו, אך רבינו יונה חשב על מעמד הלכתי מסוים כאשר הוא כינה את אמירת הפרשה חובה, מעמד לו הוא זקוק בכדי להתיר את אמירתה בעל פה. התשובה הברורה מאליה היא כי החיוב נגזר מהברית בין אברהם וה'. ברית היא הסכם מחייב, והשתתפותו של אברהם בה מחייבת גם אותנו, כיוון שברור כי הוא מייצג את עם ישראל. כך, למעשה, לפי רבינו יונה, זהו חיוב מיוחד מאד, שנגזר לא ממצווה בתורה או תקנת חכמים, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהברית המקורית בין ה' לבין אברהם. זהו מרכיב מהותי בעצם מעמדו של עם ישראל כבעל בריתו של ה'.

יש משהו שעדיין מטריד אותי ברעיון זה כי אנו אומרים את פרשת הקורבנות במטרה לשחזר בעקיפין את הקורבנות. ככלות הכל, יש חלק אחר של התפילה היומית שנראה כמשרת את אותה המטרה. החלק המרכזי והבסיסי ביותר של התפילה, אליו מתכוונים חז"ל באמרם "תפילה" סתם, הדוגמה לתפילה 'פר אקסלנס', הוא תפילת שמונה עשרה. הגמרא בברכות (כ"ו:) אומרת כי "תפילות כנגד תמידים תקנום". לאור העובדה כי אנו עומדים לומר את תפילת שמונה עשרה שלוש פעמים ביום - כאשר תפילת שחרית היא במקום קורבן תמיד של שחר, ותפילת מנחה במקום קורבן תמיד של בין הערביים - מדוע יש צורך באמירת הטקסט המקראי העוסק בקורבנות התמיד? בכל מקרה נמלא את החיוב של הבאת קורבנות אלו, כמיטב יכולתנו המוגבלת בימים חסרי-מקדש אלו, דרך תפילת שמונה עשרה. מה מוסיפה קריאת הפרשה עצמה?

הרעיון כי התפילה באופן כללי באה "במקום" הקורבנות הוא יותר מאשר הקבלה של דבר אחד המחליף את השני. מפורסמת אמירתו של רמב"ם כי תפילה היא מצווה מן התורה, הנגזרת מן הפסוק "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹוקֵיכֶם" (שמות, כ"ג, כה):

"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר "ועבדתם את ה' אלוקיכם". מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים, י"א יג): אמרו חכמים "אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה"

(הלכות תפילה, א', א).

"עבודה שבלב" מונגדת כאן עם עבודה שאינה בלב – עבודה שבמעשים. המילה "עבודה" מתייחסת בדרך כלל לעבודה במקדש, עבודת הקורבנות. הרמב"ם רואה בפירוש את התפילה כמקבילה המנטלית של הקורבנות. הקורבנות מתקיימים דרך מעשים חיצוניים, בעוד התפילה מתקיימת דרך כוונה פנימית. שניהם, עם זאת, בעלי אותו אופי מהותי – ביטוי של עבודת ה'. ישנו הגיון, אם כן, בכך שחז"ל יסדרו התפילה כך שתשקף את הקורבנות על ידי קביעת הזמנים והתדירות של התפילה כך שיתאימו לעבודת הקורבנות היומית של המקדש.

לאור הבנה זו, אני חוזר אל אותה השאלה: אם התפילה בכלל, ותפילת שמונה עשרה בפרט, היא ביטוי לעבודת ה' המועבר למודעות פנימית ומבוטא באופן מילולי, מדוע יש צורך לומר בפועל את הפרשיות של הקורבנות בכדי שה' יראה אותנו כאילו הקרבנו אותם בפועל? הקרבה היא עבודת ה' ותפילה היא עבודת ה', והן מקבילות זו לזו. מה עוד צריך להיעשות ומה עוד ניתן להשיג?

חשבתי על שאלה זו שנים רבות, ואני ממשיך לתהות לגביה. היית רוצה להציע אפשרות, אך איני בטוח לחלוטין כי היא נכונה.

ישנם, לדעתי, שני פנים שונים למוסד הקורבנות. אחד הוא המושג של עבודה. ה' הוא מלך, ואנו מחויבים לעבוד אותו כשם שבני אדם עבדו פעם למלכיהם. המילה שעולה בדעתי – בוודאי מילה ארכאית, ימי-ביניימית, אך אני מקווה כי עדיין אנו מסוגלים לחוש את משמעותה - היא הומאז' (כבוד, הוקרה, מחוות הערכה). למונח זה יש שתי צורות, במעשים ובחומר מצד אחד, ובמילים מצד שני, ושתי הצורות שקולות מבחינה תפקודית. ישנם, באופן לא מפתיע, רבים המאמינים כי הן למעשה זהות, ומכיוון שכך תוהים אם חסר משהו כלל בעולם שבו קורבנות אינם מתרחשים. אני נוטה שלא להסכים עם עמדה זו; יש, לדעתי, משהו אמיתי יותר, חוויתי יותר, ובשל כך מבטא מחויבות גדולה ובהירה יותר, בקורבן פיזי מאשר במילים גרידא. כיוון שכך, נזהרתי והשתמשתי במינוח "שקולים תפקודית", באמצעותו אני מתכוון לומר כי שתי הצורות מגלמות את אותה משמעות בסיסית. התפילות עצמן מבטאות שקילות זו כאשר אנו אומרים בתפילת שמונה עשרה, "וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ."

ישנו, עם זאת, פן נוסף לקורבנות. גיליתי פן זה במקרה לפני כמה שנים. בחיפושי בספריה נתקלתי במאמר מודפס על ספר ויקרא בשפה האנגלית. בקריאת הפסקה הראשונה תפס את תשומת ליבי פסוק, מצוטט באנגלית, שלא זיהיתי. כשפתחתי חומש, גיליתי כי הפסוק המדובר היה אחד מוכר, החוזר על עצמו פעמים רבות בספר ויקרא: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'".[1] התרגום הבלתי מוכר של תחילת הפסוק היה:

The priest shall turn all of it into smoke on the altar

כלומר, המילה "להקטיר" תורגמה כ"להפוך לעשן".

לאחר התדהמה הראשונית שלי, הבנתי כי התרגום היה נכון. משמעות המילה "להקטיר" אינה "לשרוף". הפועל "לשרוף" משמש לתיאור הפעולה של היפטרות מבשר "נותר". כאשר אנו מתייחסים לביעור חמץ, אף אחד לא אומר שהוא "מקטיר" אותו! דקת מחשבה תבהיר כי שריפה היא פעולה שלילית, פעולה של הרס ואיבוד. הקטרה היא פעולה חיובית, שאינה מיועדת לאבד את חומר הדלק, אלא להקריב אותו או לעשות בו משהו חיובי אחר. השימוש הנפוץ הנוסף של הפועל להקטיר הוא הקטרת קטורת. משמעות השורש ק.ט.ר בערבית היא עשן, ובעברית מודרנית משמעותו היא קיטור, כך שמשמעות המילה להקטיר היא אכן "להפוך לעשן". הקורבן על המזבח אינו נאבד דרך האש, נשרף, אלא נהפך לעשן תוך שימוש באש - ואז הוא הופך ל"ריח ניחוח לה'".

ישנם שני חלקים לקרבן מן החי. החלק הראשון, בו עוסק עיקר הדיון במסכת זבחים, הוא זריקת הדם על המזבח. חלק זה מוגדר על ידי חכמים כנושא את תפקיד הכפרה. החלק השני, אותו אנו מקשרים באופן טבעי יותר עם הרעיון של קורבן, הוא שריפת הבשר והחלב על המזבח - הקטרה. כשאנו יודעים כעת מהו פירושה האמיתי של המילה, אנו יכולים להבין את משמעותו של פן זה. הקורבנות הופכים בשר לעשן; הם הופכים את החומר לרוח. העשן מייצג - בוודאי בדעת אנשי העת העתיקה, אך גם בדעתנו, למרות החינוך המדעי שקיבלנו - את הלא-גשמי, את הרוח (גם למילה רוח משמעות כפולה). העשן נעלם ונהיה בלתי נראה ועולה מעלה כלפי השמיים. אכן, הפסוק אומר כי זה גורם לריח ניחוח. ריח שווה רוח שווה רוחניות.

הקרבת בעל חיים או רכוש אחר שלנו יוצרת גשר אמיתי בין שני עולמות אשר באופן הגיוני הם בלתי ניתנים לגישור - השמיים הנשגבים, הטוהר הרוחני, והעולם הפיזי, גס וגשמי. המדרש מציין כי השמיים מעולם לא נגעו בארץ, אפילו לא כאשר ה' ירד על הר סיני, והארץ מעולם לא נגעה בשמיים, אפילו לא כאשר משה עלה אל ה'.[2] אך ההקרבה, ההופכת בפועל את רכושנו לעשן, יוצרת חיבור, גשר, באמצעותו הארץ הופכת לשמיים. שני העולמות השונים לחלוטין מחוברים ונשזרים זה בזה, האחד הופך לשני. אין זה מפתיע כי רמב"ם קובע כי הקורבנות יוצרים את הגשר באמצעותו ברכת ה' יורדת אל העולם - באמצעותו הרוח נעשה חומר. גשר הוא, ככלות הכל, דו כיווני.

אנו יכולים כעת להבין כיצד תפילה היא תחליף ראוי לפן העבודה של הקורבנות, לזריקת הדם, להבעת מחויבות והקדשה אישית. תפילה היא עבודה כמו שהקורבנות הם עבודה, אפילו אם היא רק במישור המילולי או המנטלי. אך הרעיון השני, של הפיכת הגשמי לרוחני, אינו יכול להיות מושג על ידי תפילה. לשם כך האדם זקוק לשריפה של חומר ממשי, להפיכתו לרוח, לעלייתו מעלה ועזיבתו את הגשמיות הארצית עד שיהיה לריח ניחוח. הובטח לאברהם כי הקורבנות הם הערובה למתנת הארץ לצאצאיו. איזה פן של הקורבנות נותן ערובה זו, אפילו אם הצאצאים חוטאים? כמובן, זוהי ההקטרה. ארץ ישראל היא הארץ האמיתית והגשמית המהווה את מושב שכינת ה' בעולם. האפשרות שה' ישכון בתוכנו, ואנו נשכון בארצו, תלויה באפשרות של הגשר בין השמיים והארץ, בכך ששני העולמות לא יהיו בלתי ניתנים לגישור. אך אם אין קורבנות, אז אכן אין שום גשר, ואנו מוגלים לאי מנותק, ללא כל דרך להתחבר לממלכת ה'.

הפתרון אינו ברור מאליו. אמירת הפסוקים אינה מעשה של הפיכה החומר לרוח. ה', עם זאת, הבטיח: אמרו פסוקים אלו ואני אראה זאת כאילו באמת הקטרתם את הבשר על המזבח. אני אצור את הגשר אפילו ללא התוכן הגשמי שלו. כיצד זה עובד, אינני יודע. יש באופן מסוים בכוח מילות התורה להפוך למציאות. המילה היא אמיתית (חשבו על האמירה "בעשרה מאמרות נברא העולם"). אך דרך הבטחת ה' לאברהם והברית ביניהם, אנו יכולים להשיג את האינטגרציה בין העולמות אפילו בלי הקורבנות הממשיים. זה לא שמונה עשרה, זה לא תפילה, וזו אינה עבודה שבלב. אם רבינו יונה צודק וזהו חיוב יום יומי, וזוהי הסיבה שפרשת הקורבנות נכללת בסידור, אזי פרשת הקורבנות היא הזמנות שלא תיאמן לשנות את עולמנו, הן אישית והן קהילתית, בעולם שכול זה של חורבן.

מאז שהבנתי זאת, הקפדתי לכלול לפחות את פרשת התמיד, הקורבן שהתורה מכנה "לחמי לאשי", כל יום בתחילת תפילת שחרית. זוהי הדרך שלנו להמשיך את ברית בין הבתרים. זוהי השארית של הגשר שיצרה ברית זו בין העולם הרוחני והעולם הגשמי.

 

 

 

 

 

 

 

 

**********************************************************

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 
 

 

 

[1]   למשל ויקרא, א', ט.

[2]   עיינו סוכה ה..