פרשת וארא - איסור אכילת דם

  • הרב עודד מיטלמן

פרשת וארא - איסור אכילת דם

השבוע נעסוק, על רקע מכת דם, במצווה קמ"ח - איסור אכילת דם.

הגמרא בחולין דנה בדינו של דם שבושל או נמלח - האם איסור אכילתו הוא מהתורה או רק מדרבנן. להלכה נחלקו בדבר ראשונים: לדעת רש"י איסורו מדרבנן, ואילו לדעת ראשונים אחרים איסורו מהתורה.

במה נחלקו ראשונים אלו? ה"מנחת חינוך" מקשר בין דיון זה לבין ספקו של בעל ה"פרי המגדים" בדבר דם שנפלט מן הבשר בכבישה. בדיני איסור והיתר, מקובל ש"כבוש הרי הוא כמבושל", ולכן לכאורה הדם נחשב לדם מבושל, שלדעת רש"י אסור רק מדרבנן; אך ייתכן גם שכבישה רק מבליעה ומפליטה כבישול, אך אינו מחשיבה את הדם לדם מבושל. ה"פרי מגדים" נוטה לדעה שדם כבוש אינו כדם מבושל, ואיסורו מדאורייתא לדעת כולם, אך הוא מביא את דעת ה"חוות דעת" (בשם ה"איסור והיתר הארוך"), שדם שנכבש אסור רק מדרבנן. לדעתו, דם שנכבש הוא מעורב במים, ודם המעורב במים פסול מהקרבה, ולכן אסור רק מדרבנן.

דברי ה"איסור והיתר" עומדים על שתי רגליים: ראשית, הוא טוען שדם כבוש פסול מהקרבה; ושנית, הוא קובע שדם הפסול להקרבה אינו אסור מהתורה באכילה. ה"מנחת חינוך" דן בשתי ההנחות הללו:

א. את הקביעה שדם המעורב במים פסול להקרבה הוא מסייג מכוח סוגייה מפורשת בזבחים, הקובעת שכל עוד יש מראית דם במים - הדם כשר להקרבה, אלא אם כן הדם נפל למים. ואמנם, במקרה זה, ככל הנראה, הדם נפל לתוך מים, ולכן הוא פסול להקרבה.

ב. את ההנחה שדם הפסול להקרבה אינו אסור באכילה מהתורה הוא מערער מסוגייה מפורשת בפסחים, הלומדת את דיני האכילה מדיני המקדש. במקדש, אמת המים הייתה שוטפת את דם הקרבנות, והיו משקים במימיה את השדות שבמורד הקדרון, ומכך מסיקה הגמרא שדם האסור באכילה מותר בהנאה. דם זה הוא דם שנפל למים, ולכן הוא פסול להקרבה. כעת, שואל ה"מנחת חינוך", אם ה"איסור והיתר הארוך" צודק בדבריו, ודם הפסול להקרבה אינו אסור באכילה - מדוע דם הקרבנות שנשטף אסור באכילה? על כורחנו, מסיק ה"מנחת חינוך", ברור שאין קשר בין הפסול להקרבה לבין פקיעת איסור האכילה.

בשולי הדברים נציין שאולי ניתן להציע תירוץ לסוגייה בפסחים. התיאור שם הוא של אמה שהיו סותמים את פתח היציאה שלה, היא הייתה עולה על גדותיה ומציפה את העזרה, ולאחר מכן היו פותחים אותה כדי שתנקז אליה את הדם. ייתכן שמקרה זה אינו דם שנפל למים אלא מים שנפלו לדם, כי המים הם אלו שבאו אל הדם, וממילא הדם כלל אינו פסול להקרבה, וכל יסודות השאלה מתערערים.