פרשת וארא - על הלאומיות המדינית במשנת המש`ח, ועל מנהיגותם של משה ואהרון

  • הרב שלמה ברין

פרשת וארא

"ולקחתי אתכם לי לעם" - על הלאומיות המדינית במשנת המש"ח

"לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים..."[1] ארבע לשונות גאולה[2] נאמרו בפסוקים אלה והמפרשים מסבירים, כל אחד בדרכו, מה פרושה ופשרה של כל לשון ולשון ומה ההבדל ביניהן. בהמש"ח אף הוא עוסק בהרחבה בפרושן של לשונות הגאולה ודורש בהן ובמשמעותן.[3] במסגרת זו נתמקד בפרושו של בהמש"ח ללשון הרביעית, 'ולקחתי'. לשון זו של לקיחה לעם היא עמומה ודורשת הסבר, במיוחד לאור העובדה שהביטוי 'עם בני ישראל' נאמר לפני כן על ידי פרעה[4] כרקע לשעבוד. במילים קצרות וברורות מנסח בהמש"ח את משמעות הלקיחה לעם: 'לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר, וה' עליהם למלך.' כלומר, 'עם', פירושו הביטוי הלאומי- מדיני של משטר ושלטון הפועל על פי סדרי וחוקי חברה מתוקנים (נימוסים). 'לי לעם' פירושו, שמלכות שמים איננה נדחקת מפני מלכות השלטון המדיני. ואינה עומדת בסתירה כלפיה. אדרבה, גבוה מעל גבוה שומר ומלכותו בכל משלה.

משמעות הדברים היא מרחיקת לכת.[5] השלב האחרון המשלים את גאולת ישראל לאחר 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי',[6] הוא שלב הגאולה המדינית הלאומית הנוהגת בסדרי שלטון ומשטר נימוסיים.

הבטחה א-לקית לגאולה זו, איננה מנותקת ממעמדם הרוחני של בני ישראל. חז"ל אומרים שישראל נגאלו בזכות ארבע מצוות ששמרו עליהן במצרים.[7] לדעת המש"ח כל אחת מארבע מצוות אלה קשורה, מדה כנגד מדה, לכל אחת מארבע לשונות הגאולה. גאולת 'ולקחתי', המכוונת כלפי הגאולה הלאומית, נעוצה בכך 'שלא שינו את לשונם'. שמירת השפה אינה עניין העומד בפני עצמו. אליבא דבהמש"ח היא תלויה בכך 'שהיו מקווים לגאולה וללאומיות העתידה'. לשון אחר: התקווה לגאולה הצפויה, היא זו שגרמה לישראל

לשמור על לשונם כמרכיב בזהות הלאומית. על טיב הקשר בין שמירה והקפדה על שפת לשונם לבין תקוות הגאולה, למדו ישראל מיוסף הצדיק 'שעם גודל חשיבותו במצרים' נאמר בו: "כי פי המדבר אליכם".[8] וכן אמר יוסף לאחיו: "פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"[9]. בשיא גדולתו במצרים, יודע יוסף כי תבוא עת פקידה וגאולה אליה הוא מייחל ונערך[10]. תקוות הלאומיות העתידה איננה שייכת רק ליוסף המשנה למלך, ולדורות בני ישראל המשועבדים מצרים. תקוות הלאומיות והגאולה העתידה מפעמת לאורך ההיסטוריה היהודית כולה. גם במזמורי תהילים של נעים זמירות ישראל אנו מוצאים ביטויים לתקווה זו כגון: "מן המצר קראתי י-ה ענני" וכו', ולאחר מכן: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה, זה היום עשה ה' " וכו'.[11] זאת גם הסיבה שתיקנו לומר את החצי השני של ההלל, 'שמיוסד על הלאומיות העתידה',[12] על הכוס הרביעית שהיא כנגד 'ולקחתי'.

בני ישראל הנתונים עד צוואר בשעבוד מצרים, נשאו עמם את תקוות הגאולה הלאומית. וסימנך, שלא שינו את לשונם. בזכות זה, הבטיח ה' למשה 'ולקחתי אתכם לי לעם', הבטחה שמומשה במלואה בימי דוד ושלמה. מאז גלות הבית הראשון והשני, נושאים אנו את 'תקוות הלאומיות העתידה', אנו מציינים אותה במיוחד בכוס הרביעית בליל הסדר, ומובטחים מפי עליון בקיומה: ''ולקחתי אתכם לי לעם.''

האם בדורנו, דור שלישי למדינה, זכינו שתתקיים בנו הבטחה לאומית זו, ולו בחלקה, 'לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר'?

מנהיגותם של משה ואהרן- הזיקנה

"ומשה בו שמונים שנה ואהרן בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה."[13] גילם המתקדם של משה ואהרן מעסיק את בהמש"ח[14]. לכאורה, גילם וזקנתם אינם מתאימים לאתגר המנהיגות הצפוי להם. בהמש"ח טוען כי זקנתם מהווה יתרון והיא נדרשת לבל ייפול ספק ופקפוק בלבב בני ישראל בשליחותם: 'לכן בחר בהם שהם זקנים, והזקן בל יעשה תחבולות רמייה לרמות אחרים, ובפרט להוציא עם שלם בלתי מסודר[15]...אחרי כי זקן האיש ופחד המוות נגדו, וחום רוחו כבר אבדה.' יישוב דעתו של המנהיג הזקן העומד נוכח מותו הקרב, לא מותיר ספק בקרב המונהגים כי לא יעשה תחבולות רמייה. לכן משה בן שמונים שנה, ואהרן בן שמונים ושלוש 'כדי שיאמינו בם ישראל, כי זקנים כאלה לא ישקרו ולא ירמו אותם להוציאם במדבר.'

מנהיגותם של משה ואהרן- הביקורת

מלבד יתרון הזקנה, הנוגע לאמון שישראל ייתנו במשה ואהרן ליציאת מצריים,[16] העניק הקב"ה יתרון נוסף לאופי הנהגתו של משה במה שנוגע לוודאות בנבואתו. יתרון זה גלום דווקא בביקורת הנוקבת על מנהיגותו של משה. 'כן בחר השם יתברך כי יהיו מבקרים אחרי פעולות משה ומהרהרים אחריו בכל נטייה לרעה, כדי שלא יהיה שום פקפוק בנבואתו לדורות הבאים אחריו.'

זאת ועוד, ההליכה הארוכה ארבעים שנה במדבר, נועדה לדעת המש"ח לחקוק בעם קשה העורף את וודאות נבואת משה,[17] חקיקה לדורות שלא תימחק.הפניות של בני ישראל מטורח הפרנסה בשנות המדבר, הביא לכך 'שלבבם טרוד רק במושכלות, והיו מביטים אחריו בכל פרט ופרט'.

בפרשתינו נמנים בפרוט רב בני ראובן שמעון ולוי עד לידתם של משה אהרן אלעזר ופינחס.[18] הכתוב מסכם ואומר: "אלה ראשי אבות הלויים למשפחתם." מה עניין מנייתם של בני ראובן ושמעון לתולדות משה ואהרן הבאים משבט לוי? בדרכו המקורית מנמק המש"ח את מקומם ומשמעותם של פסוקים אלה: 'לכן סיפר כי בני ראובן פלוא, ובני שמעון בן הכנענית, ובני יצהר קורח ופינחס אשר כל אלה, בני פלוא ושבט שמעון וקורח, היו מתנגדים אל משה בכל פרט, ופינחס עשה מעצמו וקנא לה'. אשר כל אלה לא נשאו פני משה והיו מבקרים את מפעליו.' לאמור, התורה מנתה את תולדותיהם של מבקריו החריפים ביותר של משה, בד בבד עם תיאור תולדותיהם של משה ואהרן.

באופן מפתיע, רואה המש"ח את הביקורת המתמדת על דרכי הנהגתם של משה ואהרן כבסיס הכרחי לאמון באישיותם הנדרשת לעמוד במבחן 'השקיפות' הביקורתית ביותר. לכן מסכמת התורה את פרשת מניין התולדות ואומרת: "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם."[19] מסביר בהמש"ח: 'כי הם ינחילו את המושכלות האמיתיות וידיעת האלוקות בלי שום פקפוק, מורשה לדורות.'



[1] שמות ו, ו- ז

[2] ירושלמי פסחים פרק י הלכה א, ושמות רבה פרשה ו ד.

[3] מש"ח עה"ת שם

[4] שמות א ט

[5] הרמב"ן, אבן עזרא וספורנו מפרשים את לשון הלקיחה לעם, ביחס למתן תורה ומעמד הר סיני. סירובו של המש"ח לפרש כמותם, מבליטה את המרכיב הלאומי במשנתו של המש"ח, ואת החשיבות הרבה שהוא מיחס למרכיב זה. הדבר בולט שבעתיים בהעדרה של קבלת התורה ממרכיבי הגאולה לפי פירושו של המש"ח.

[6] לשון 'גאלתי', עפ"י המש"ח היא גאולה פיזית ורוחנית משפלות העבדות. 'להיות חופשיים בלתי משועבדים'.

[7] מכילתא בא פרשה ה.

[8] בראשית מה יב ודרשו חז"ל שדבר עמם ברוח הקדש. ראה רש"י שם.

[9] בראשית נ כד. וכן שם כה: "פקד יפקד א-להים אתכם ועליתם את עצמותי מזה אתכם."

[10] בהשבעתו את אחיו להעלות את עצמותיו. וראה בדברינו לפרשת מקץ, עפ"י המש"ח לבראשית מא לג. משם עולה כי ליוסף מיועד תפקיד המושל האידיאלי. וכי סדרי שלטון ומלוכה למדים ממנו.

[11] תהילים קיח. ראה במש"ח ד"ה ולקחתי אתכם לי לעם ובהערת הר"י קופרמן 28

[12] המש"ח קובע באופן גורף, שפרקי ההלל שאומרים בחצי השני של ליל הסדר,על הכוס הרביעית בסימן 'הלל', 'מיוסד כולו על הלאומיות העתידה'. קביעה זו זקוקה עדיין להוכחה ואישוש בפסוקים.

[13] שמות ז ז

[14] מש"ח שמות ו יד

[15] כאן שוב רומז המש"ח לחשיבות סדרי המשטר בגאולת ישראל, ראה בנכתב לעיל.

[16] אמון שמשה חשש שלא יינתן לו. ראה שמות ד א וכן ו ט יב

[17] מרכזיותה של וודאות נבואת משה רבנו מהווה לפי הרמב"ם את עיקרו של מעמד הר סיני ראה מורה נבוכים ב לג וראה שמות יט ט

[18]שמות ו יד- כה

[19] שמות ו כו