פרשת וארא – "למה זה תשאל לשמי"

  • הרב גד אלדד

 

​לעילוי נשמת אהרן צבי פרקש ז"ל.

לזכר אברהם (אלברט) וחוה (אבילין) בלום, שקיימו מצוות "והגדת לבנך" במקוריות.
שנון בלום ורבר, דב בלום, אלנה בלום, מיכאל בלום

 

פרשתנו נפתחת בעיצומו של ויכוח בין משה ל-ה' על יעילות המשימה שהוטלה עליו:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה'[1] וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ:

וַיְדַבֵּר א-להים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.... "        (שמות ה', כ"ב – ו', ח')

כבר נשתברו קולמוסים רבים כדי להבין את עצם כוונתו של ה' בחילוף השמות בין השם ש-די לשם הוויה, את הנכונות לשימוש בשם זה או אחר בתקופת האבות, ועל משמעות הדבר[2]. פסקה זו מעלה קושי נוסף ביחס לתוכנה, שהרי הדברים כבר נאמרו למשה במעמד הסנה, ומה התחדש בה כעת?

אך מעבר לכך, מתבקש הסבר לעצם התמקדות הבורא בשמותיו, בעוד טענתו של משה כלל לא התייחסה לכך. התלונה של משה כוונה כלפי חוסר הצלחתה של משימתו להוציא את ישראל ממצרים. מה היה חסר בתשובתו של ה' אם לא הייתה כוללת את הדיון בשמותיו?

ב. ואמרו לי מה שמו

לצורך מענה על שאלה זו, נבקש לחזור לתחילת הדיון בין משה ל-ה', במעמד הסנה:

"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי... וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו.... וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר א-להים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱל-ֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם"    (שם ג', ד'-ט"ז)

במרוצת דבריו מעלה משה טיעונים שונים, ומקבל תשובה על כל אחד מהם. ברם, המענה שקיבל בדבר שמו של א-לוהים עמום, ואף איננו עומד במבחן המציאות.

ראשית, ה' עונה לו בשם חדש "אהיה אשר אהיה", שמשמעותו איננה ברורה. שנית, מיד לאחר מכן ה' מכתיב למשה את מילות הנאום לבני ישראל, תוך שהוא מזדהה במהלכו בשם הוויה, בניגוד למה שאמר רגע לפני כן.  

ג. אהיה אשר אהיה

במפרשים מצאנו שתי גישות ביחס לביאור השם "אהיה אשר אהיה". יש שטענו שאין הוא שם בפני עצמו אלא בעצם רומז לשם הוויה:[3]

"אהיה אשר אהיה - הראשון שם, והשני פירוש השם, כלומר שמי אהיה, לפי שאהיה ואעמוד לעולמי עולמים בלי תכלה, ושאהיה עמהם שאגאלם מסבלות מצרים, ושם זה של הויה מסר יעקב לבניו כדכתיב והיה ה' עמכם והשיב אתכם וגו' כל מי שיבשר לכם גאולת מצרים בלשון הויה עם בשורת הפקידה תאמינו לדבריו. וכן עשו, כיון שבאו משה ואהרן והזכירו להם שם זה של הויה מיד ויאמן העם כי פקד"       (חזקוני ג', י"ד)

לגישה זו, הזדהותו המידית של ה' בשם הוויה בפסוקים העוקבים, חדלה מלהוות קושייה והופכת להוכחת הטענה. ההוכחה לכך ש"אהיה אשר אהיה" משמעו שם הוויה, היא שימושו של ה' בו מיד אחר כך.

מאידך, ישנם שקיבלו את הדברים במשמעותם הפשוטה של הפסוקים, שהשם "אהיה אשר אהיה" הוא שם בפני עצמו:

"אם אינך יודע שמי אני אומר לך כי שמי 'אהיה לעולם' ויכול אני לקיים מה שאני מבטיח, ומעתה שאמרתי לך כי שמי 'אהיה' "     (רשב"ם, שם)[4]

אך הבנה זו קשה מכמה סיבות. ראשית, כאמור,  מהטעם שכבר הזכרנו, והוא שימוש ה' בשם הוויה מיד אחר כך. יתירה מזו, בהמשך הסיפור מעולם לא שמענו שמשה מציג לבני ישראל את ה' בשם "אהיה".

למעשה, משה ממשיך להעלות חששות נוספים בדבר יעילות שליחותו (שמא לא יאמינו לו והעלאת מוגבלותו הרטורית). נראה, שהוא קיבל תשובה על קושייתו, אך לקורא היא כלל לא ברורה.

ד. למה זה תשאל לשמי

מצאנו בשתי הזדמנויות אחרות, בהם אדם פגש מלאך, את בקשתו לדעת את שמו, בקשות שנענו בשלילה.

  1. בסיום מאבקו של יעקב באיש המסתורי, שהתייצב מולו, נאמר:

"וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם"   (בראשית ל"ב, ל')

  1. בסיום השיחה בין מנוח לאיש הא-לוהים, שהתברר כמלאך, נאמר:

"וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי"   (שופטים י"ג, י"ז-י"ח)

אם כן, אנחנו עדים לכך שהמלאכים מסרבים למסור את שמם. אמנם מדובר רק במלאכים, אך יתכן שמכאן נוכל לקדם את דיוננו.

בדוגמה השנייה, מנוח מנמק את בקשתו. הוא נזקק לשמו של האיש העומד מולו כדי שיוכל להודות לו עם התגשמות דבריו. לאחר פרידתם הוא ייעלם בתוך שלל האנשים בארץ, שנראים דומים לו. מנוח זקוק לשמו כדי לזהותו, שידע שהיה זה דווקא הוא שבישר להם על לידת בנם ולא אחר.

יתכן שהמלאך מסרב בדיוק בגלל סיבה זו. הוא רק אמצעי, שליח אחד מני רבים. אין הכוח בידו, ולכן אין להודות לו. כיוון שכך, ראוי שהמלאך יישאר אנונימי, ואין טעם בקריאה בשמו.

כעת, ננסה להשליך את מסקנתנו על הבקשה לדעת את שמו של ה'. לאור הבנתנו, יתכן לטעון שעצם הבקשה לדעת את שמו של ה' היא פסולה. דווקא מכיוון שהשם נועד לזיהוי בעליו, הרי שהכרזת א-לוהים כבורא יחיד של היצירה, מייתרת את הצורך לזיהויו. אין צורך לזהותו מבין מבחר אלילי תבל, כיוון שהוא היחיד שקיים.

בטרם ננסה להבין את הזדהותו של ה' בשם "אהיה". נבקש להרחיב את המבט לפסוקים שקדמו לשאלתו זו של משה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָא-להים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם א-להי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר א-להים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"      (שמות ג', י"ב-ט"ו)

נשים לב, כי השם "אהיה" איננו המצאה יש מאין אלא ציטוט מתשובתו של ה' למשה, על ניסיון ההתחמקות הראשון שלו משליחותו.

על רקע זה, נבקש לפרש את תשובתו הבאה של ה' אודות השם "אהיה" בצורה אחרת.

לנו נראה, כי הפעם דווקא ה' הוא זה ש'מתחמק' מתשובה. ה' עונה בצורה סתמית, תוך ציון ברור לדבריו הקודמים. תשובתו משדרת שהשאלה איננה רלוונטית או לגיטימית. אם וכאשר אכן ישאלו בני ישראל לשמו, אין להם צורך לדעת יותר מאשר כבר נאמר, ש"הוא יהיה איתם".

אם כן, מעולם לא התכוון ה' להזדהות בשם 'אהיה", אלא לרמוז למשה כי שאלתו אינה במקום. ממילא מובן, מדוע משה אכן לא משתמש בשם זה בשום הזדמנות בהמשך[5].  

ה. ואמרו לי מה שמו

נשים לב, שבעת התגלותו הראשונה של ה' למשה, במעמד הסנה, משה לא ביקש לדעת את שמו של האל המתגלה אליו, שהציג את עצמו כא-לוהי אבותיו:

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים"   (שמות ג', ו')

לפי מה שביארנו, אכן אין מקום לבקשת שמו של בורא עולם יחידי. אמנם בהמשך, משה מדגיש את ההכרח לבקשה כדי לקדם טענה שכזו מצד העם, אליו הוא נשלח:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"  (שם י"ג)

יתכן, שמשה חש שלאחר מאות שנים של עבדות בקרב החברה המצרית, יהיה נכון לטכס תכסיסים המשתלבים בתרבות המצרית, שהעם חי בקרבה. כיוון שהתרבות האלילית משופעת באלים, יש לנהל מאבק בשפה המובנת לתרבות המקומית. כך, יגדלו סיכויי ההצלחה לחלחל לתודעה המצרית שהעם חי בתוכה, ומתוך כך העם יחזק את אמונתו בתהליך.

לשם כך, סבר משה, דרוש שם לא-לוהים, שמטעמו בני ישראל ניגשים לתבוע את שחרורם.

אך ה' ממאן לתמוך בגישתו של משה, ופוטר אותו בתשובה של מה בכך. הקו שעולה מתשובתו של ה' כ"אהיה", הינה שהעם צריך להתרכז באמונתם בו ולדבוק בה, וכך הדברים יסתדרו.

היות וכך, ה' מכוון את משה לזהות אותו כבורא הכל ומהווה הכל[6]. אפיון שכזה, הינו זר לתרבות המצרית.

ו. לא ידעתי את ה'

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"   (שם ד', כ"ט-ל"א)

חששו של משה מתבדה. העם מאמין לדבריו, המבשרים על הגאולה הצפויה, כמות שהם, ומסתפק בעצם הצגתו בשם הוויה. אמנם, חיזוק לטענתו של משה מתקבל ממקור לא צפוי.

מעודדים מהצלחתם ניגשים משה ואהרן לדבר אל פרעה. כפי שהיה ניתן להניח, תגובתו אינה אוהדת, אך לניסוח תגובתו יש חשיבות לדיוננו:

"וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' א-להי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ: וַיֹּאמְרוּ אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' א-להינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב"       (ה', א'-ג')

פרעה תוקף את בקשת השחרור מעיקרה[7]. מהותו של האל שמטעמו באים נציגי ישראל אינו נהיר לו, ואינו מכיר בו:

"לא ידעתי את ה'- לא ידעתי שום נמצא מהוה אחר אפיסות מוחלט"     (ספורנו שם)

אנו שמים לב, שמיד לאחר דברי פרעה משה ואהרן נכנסים למגננה, ומציגים את ה' מחדש כ"א-להי העברים". בכל זאת, הנושא כבר תפס כיוון שלילי בעיני פרעה, והתוצאות הרות אסון לבני ישראל:

"וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵא-להינוּ: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שמות ה', ו'-ט')

כתגובת שרשרת, ההצלחה שנחל משה בקרב ישראל נמחתה אף היא, והוא מוצא את עצמו מותקף בידי בני עמו:

"וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ"   (שם כ'-כ"א)

בצר לו, משה פונה ל-ה' ומתלונן על השתלשלות הדברים. כעת נשים לב למילותיו:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"   (שם כ"ב-כ"ג)

בדבריו, רומז משה לוויכוח שנותר פתוח בינו ל-ה'. משה ביקש מ-ה' שיזדהה בשם, שיהיה מובן לאלו החיים בקרב התרבות המצרית, אך בקשתו זו זכתה לסירוב. גישה זו של ה' אמנם עברה את משוכת בני ישראל, אך נפלה אל מול פרעה.

בסופו של דבר, תקלה זו טרפה את הקלפים וגרמה לאיבוד האמון גם בקרב העם. כעת, מובן מדוע ה' מתייחס לשמותיו במענהו, שכן ברצונו 'להצדיק' את התנהלותו.

ז. ושמי ה' לא נודעתי להם

"וַיְדַבֵּר א-להים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-להים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' א-להיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' "    (שם ו', ב'-ח')

לצורך דיוננו, אין הכרח להיכנס להבדל בין שני השמות הנזכרים. בנאומו מבהיר ה', שעל אף שלאבות הוא נגלה בשם אחר, לגאולה זו הוא מבכר בכוונה תחילה להשתמש בשם הוויה. כך יהיה גם בהמשך, עד לסופה הטוב.

במהלך דבריו, מצביע ה' על החשיבות הרבה שהוא רואה בהטמעת הגדרתו בשם זה דווקא בשלב זה:

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' א-להיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" "    (שם ז')

יתכן, שדווקא פליאתו של פרעה לשמע שם זה, ביטאה יותר מכל את הצורך בהפצתו בעולם[8]. בשם זה ישנה בשורה חדשה אודות יחסי הא-לוהים עם ברואיו. כשעם ישראל עושה את צעדיו הראשונים, מבקש ה' לנצל את ההזדמנות על מנת לכוון את עולמו במערכת יחסים מיוחדת זו.

 


[1] במקום בו מצויין בפסוקים המילה "ה' ", הכוונה לשם הוויה.

[2] עיין במפרשים במקום. דיון מפורט ערך הרב סמט ב"עיונים בפרשת השבוע", פרשת וארא סדרה שנייה, ועיין שם במסקנתו.

[3] וכן נראה מתוך תרגום יונתן וירושלמי.

[4] וכך נראים דברי המדרש שציטט רש"י:

"אהיה עמם בצרה זו, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות"    (רש"י שם)

אמנם, הרמב"ן פירש את דברי המדרש, שכוונת המדרש היא שהקב"ה שלל את הצורך במסירת שמו :

"והקב"ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת, כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם"   (רמב"ן שם)  ועיין עוד בדברינו לקמן.

[5]  ברוח זו תירץ אף רבי משה אלשיך קושיא זו:

"ואמר הוא יתברך, הנה עד כה דברתי לך בהנחת הקדמתך, שאמרת שבדברך אל ישראל לא תזכיר שום שם, רק סתם א-להי אבותיכם. והשבתי לך לפי שיטתך, שאם יאמרו לך מה שמו שתאמר אהיה שלחני. אך אעיקרא דדינא פירכא, מי הכניסך בתגר זה, למה תשים בפניהם פתחון פה שישאלו מה שמו. ולא טובה עצתך, רק כה תאמר אל בני ישראל ה' א-להי אבותיכם. ובזה לא יאמרו מה שמו, כי כבר הזכרתו אתה"  (אלשיך ג', י"ד)

[6] ה' אף משתמש בשמו בפרקים הבאים בפתיחת דבריו וסיומים "אני ה' ". שימוש זה דומה לאדם החותם על דבריו, לאות שהוא עומד מאחוריהם. אך זוהי צורת הזדהות שה' יוזם אותה. הרצון לזהות את הבורא מצד האדם היא בעלת משמעות שונה, כפי שביארנו. בשלב עוקב יוכל האדם לפנות לבוראו בשם שבחר לחתום בו, ועדיין הבקשה לדעת את שמו היא פסולה.

[7] במדרשים ביארו את תשובת פרעה, בהתאם לדברינו, על רקע המציאות האלילית לה היה מורגל :

"לא ידעתי את ה'. פשפשתי בכל שמות האלילים ולא מצאתי מי ששמו ה' " (שכל טוב, שמות ה', ב')

[8] במדרש המובא בהערה הקודמת, מובאת תשובתו של משה לדברי פרעה בלשון הבא:

"אמר לו משה וכי מה לכהן בבית הקברות, ומה למלך בבית המטבחיים"     

כך, רצו חז"ל להבהיר כי מדובר בבשורה חדשה ביחסי האדם עם א-לוהיו.