דילוג לתוכן העיקרי

ואתחנן | וְזֹאת הַתּוֹרָה

קובץ טקסט

א. פתיחה[1]

בפרשת השבוע אנו קוראים:

"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (ד, מ"ד).

מהי התורה עליה מדובר בפסוק זה? כשאנו אומרים פסוק זה בזמן הגבהת ספר התורה ומורים באצבע לכיוונו, אנו מתכוונים לכל ספר התורה - זאת התורה המתחילה בבראשית ומסתיימת בסוף ספר דברים במילים "לעיני כל ישראל". כך בוודאי היא משמעות המילה תורה בלשוננו, ובמובנה המסורתי. האם כוונת התורה עצמה כשהיא אומרת "וזאת התורה" היא דומה?

בשיעורנו נדון בשאלה זו וננסה לראות מהי "התורה" על פי מושגיה הפנימיים של התורה עצמה. לשאלה זו יש משמעות סמאנטית, ספרותית, רוחנית, ובמובן מה גם דתית:

* סמאנטית - מהי ההוראה של המילה "תורה", במונחיה הפנימיים של התורה?

* ספרותית - מהם גבולות התורה כספר?

* רוחנית - האם יש משמעות רוחנית להכרעה היכן מתחילה ומסתיימת התורה, או שבין כך ובין כך קובעת המסורת הכוללת בתורה את חמישה חומשי התורה?

* ודתית - האם יש השלכה הלכתית לקביעה מהי ה"תורה" על פי התורה?

ב. המונח "תורה" בהופעותיו בתורה לפני ספר דברים

היכן לראשונה מופיעה המילה "תורה" בתורה, ומה הוראתה שם?

תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (שמות, י"ב, מ"ט).

זהו הפסוק המסכם של קובץ הלכות הפסח בפרשת בא. הוא קובע שדין האזרח והגר בחוקת הפסח - זהה. מהי, לפיכך, הוראת המילה 'תורה' בפסוק זה? ניתן להמיר אותה במילה חוק, למשל, או חוקה: חוקה אחת יהיה..., וגם - אילו הנושא היה אחר (עניינים שבין אדם לחברו) - משפט. אם כך, מדוע התורה משתמשת במילה 'תורה' ולא במילים אלה? נראה, שיש למילה 'תורה' כאן מובן כולל ומצמצם כאחד. המובן המצמצם עולה מההקשר, והוא שאין המילה תורה כוללת את כל החוק והמשפט הקיימים, אלא את אלה שדובר עליהם לעיל בלבד - את דיני הפסח. המובן הכולל הוא שאין מדובר רק בדין או חוק בודד, אלא בנוהל שלם או בקובץ כולו. כל תורת הפסח, כלומר - קובץ החוקים האמור בו, או הנוהל, המורכב מפרטים רבים, נכלל תחת הוראת המילה 'תורה'. 'תורה' היא קובץ חוקים או נוהל הכולל חוקים הרבה. הוראה זו של המילה תורה היא תדירה מאוד עד ספר דברים. כך למשל בפסוק "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא, ז', ז'), כלומר - נוהל אחד של הקרבה, הכולל חיובים, איסורים ותנאים, הזהה בשניהם. או גם "זאת התורה לעולה למחנה ולחטאת ולאשם" (שם, שם, ל"ז), שהוראתה לפי עניינה - דומה. כך גם נאמר בעניין הסוטה (במדבר, ה', ל'): "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת", וכמו במקרים הקודמים ההוראה היא 'את הנוהל האמור למעלה'.

בכל המקומות האמורים עד כאן, הוראת המילה תורה אינה קשורה לקובץ ספרותי, וגם איננה עומדת כשלעצמה. כלומר - 'התורה' נסמכת תמיד לנושא: תורת הפסח, תורת הקרבן, תורת המצורע, וכך הלאה[2].

רק מקום אחד יוצא מכלל זה, ובאופן בולט, והוא האמור בעליית משה להר סיני לקבל את הלוחות:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: (שמות פרק כ"ד).

מהי התורה האמורה בפסוק זה? כאן אין היא נסמכת לשום נושא, אלא היא עומדת בפני עצמה. ועוד, נראה שיש לה משמעות כללית, ואולי גם כספר. הרי לא נאמר "ואדברה" או "אגידה" וכדו', אלא "אתנה". אולם, ייתכן שהנתינה מוסבת על הלוחות, ולא על התורה, והביטוי 'יתן' בקשר לתורה הוא מטפורי ותו לא. בכל אופן, מהי הוראת המילה תורה כאן? קושי דומה קיים לגבי המילה "מצווה" הסמוכה לה בפסוק - איזו מצווה? האם אחת או רבות?

ייתכן ומטרת השימוש בלשון יחיד כאן היא להורות על מובן סתמי וכללי: 'אתן לך כל תורה שאתן': תורה א', תורה ב', וכו', כלומר - את כל התורות הפרטניות. כך ניתן להסביר גם את המילה "מצווה" - 'כל מצווה שבידי, זו וזו וכו'. ואולי, כאן לראשונה, במעמד עליית משה רבנו להר סיני, אנו פוגשים במילה תורה בהוראתה הרחבה והכללית, או במשמעות קרובה לזו של ספר דברים, עליה נעמוד להלן[3].

ראיה לפירוש הראשון נמצא בפסוק המתאר את שאירע בסופו של דבר:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: (ויקרא פרק כ"ו).

כאן המילה 'תורה' הפכה ל'תורות', והמילה מצווה הפכה ל'חוקים ומשפטים', ומסתבר שזו דרך לשון הקודש. כשאנו אומרים: אנו שומרי הלכה, איננו מתכוונים להלכה הבודדת, אלא לכל ההלכות. 'אני שומר חוק' - כל חוק, את כל החוקים, וזו כנראה ההוראה כאן, בהכללה: כל התורות במשמעות הנזכרת, וכל המצוות (שבכללן חוקים ומשפטים) ניתנו למשה רבנו בסיני.

ג. הוראת המונח 'התורה' בספר דברים

עיון בהופעות המונח 'התורה' בספר דברים מגלה מייד שהוראתו כאן היא כללית ביותר, ובכל מקום היא מתייחסת לא לקובץ ספציפי זה או אחר, אלא למכלול. בפעם הראשונה מופיעה המילה תורה בראשית הספר:

בעבר הירדן....הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור. (דברים, א' ה').

מובן שכאן אין התייחסות לתורה ספציפית, שהרי מיד לאחר מכן אין כלל איזה קובץ או נוהל, אלא סיפורים, ומכאן שההוראה כאן היא כללית: משה באר את כל התורה שלפנינו. הבה נסקור את כל הופעות המילה תורה בספר דברים:

וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: (ד', ח)

וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד', מד)

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: (י"ז, יא)

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: (י"ז, יח)

וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: (י"ז,יט)

וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: (כ"ז,ג)

וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: (כ"ז, ח)

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (כ"ז, כו)

אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹוקֶיךָ: (כ"ח, נב)

גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ: (כ"ח, סא)

וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: (כ"ט, כ)

הַנִּסְתָּרֹת לַ ה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (כט, כח)

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹוקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹוקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ל', י)9

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ל"א, ט)

בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹוקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: (ל"א, יא)

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹוקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (ל"א, יב)

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: (ל"א, כד)

לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: (ל"א, כו)

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (ל"ב, מו)

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (ל"ג, ד)

ננתח את העולה מסך כל הופעות המונח 'תורה' בספר:

בכולן, למעט אחת, למילה תורה הוראה כללית: כל מה שאתם מצווים בו, מותרים עליו וכו'. המקרה הבודד שבו הוראת 'תורה' היא כשאר החומשים, הוא בפרשת זקן ממרא: "על פי התורה אשר יורוך" (י"ז, י"א), כלומר: התורה הספציפית שקשורה בשאלה הנדונה אז בבית הדין. דווקא החריג מעיד שההבדל בין ספר דברים לשאר הספרים בהוראת המילה תורה אינו עניין של סגנון לשוני שונה גרידא, שהרי גם בלשונו של משה רבנו בספר דברים יכולה המילה 'תורה' לשמש בהוראתה המקובלת בשאר הספרים. מקור ההבדל הוא מהותי, כפי שנבין להלן בעז"ה.

המילה 'תורה' מתייחסת גם ל'ספר' מוגדר הקרוי 'ספר התורה', שספר דברים מתאר גם את תהליך כתיבתו. ספר זה כולל, כאמור, את מכלול הציוויים הפונים אל העם. לפחות שלוש פעמים מתוארת כתיבת הספר:

א. בעת עריכת הברית, יש מצווה לכתוב את דברי התורה על האבנים 'באר היטב' (פרק כ"ז פסוק ח').

ב. המלך מצטווה לכתוב את "משנה התורה" הזו, שתהיה לפניו תמיד (פרק י"ז פסוק י"ח)[4].

ג. משה רבנו מצטווה לכתוב את התורה, לקחת את הספר ולשים אותו בצד ארון הברית (פרק ל"א פסוק כ"ו).

דברי התורה, במשמעות הרחבה והכוללת של הביטוי, הופכים לספר התורה. מסתבר, שזהו המובן של הפסוק בו פתחנו: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" כלומר: יש כאן דבר מה, חפץ, אותו ניתן להניח. ביטוי כזה מתאים אם אמנם התורה איננה רק מושג מופשט, אלא ספר.

ד. היקפה של 'התורה' ושל ספר התורה

התחלנו להשיב על שאלת המשמעות של המונח תורה, ועוד נדייק בו להלן. נפנה כעת לשאלת ההיקף.

סקירה מהירה נוספת של כל מופעי המילה 'תורה' בספר דברים, תגלה עובדה מעניינת מאוד:

מפרק א' עד פרק ה' נזכרת המילה תורה שלוש פעמים, כשספר דברים מתאר הן מפי משה והן בדבר ה' את התורה שמשה עתיד לתת לעם. התורה טרם הונחה לפניו, ועוד מעט יתחיל משה לבאר ולמסור אותה.

מפרק ה' (עשרת הדברות) ועד פרק כ"ו (בכורים וביעור מעשרות) אין המילה תורה נזכרת כלל[5].

מפרק כ"ז עד סוף הספר נזכרת המילה 'תורה' כחמש עשרה פעמים, ובכל הפעמים הללו מופיעה התורה כדבר שנסתיים ונחתם כבר.

לאמור: בחלק הארי של הספר, במרכזו, אין המונח 'תורה' נזכר, והוא מופיע תדיר בפתיחתו, ובמיוחד בחתימתו.

לתופעה זו יש לענ"ד הסבר אחד פשוט ומשכנע: בפתיחת הספר נאמר שמשה עתיד לומר את התורה, בסופו נאמר שהוא כבר אמר אותה וכותב אותה, ואם כך ה'תורה' היא מה שנמצא באמצע, כלומר - כל מה שבין פרק ה' לבין פרק כ"ו בספר. משל למה הדבר דומה: המרצה אומר לתלמידיו: כעת אקריא לפניכם ספר פלוני. ספר זה כולל בתוכו כך וכך וכו'. אח"כ הוא קורא את הספר, ולבסוף הוא מסיים ואומר: עתה סיימתי לקרוא לפניכם ספר פלוני. אנא שננו אותו, העתיקו אותו וכיו"ב. רק כאשר הוא מדבר על הספר, הוא יזכיר את שמו; תוך כדי קריאתו אנו נשמע את תוכנו, אך לא את שמו.

ה. תוכנו של ספר התורה

מה כולל ספר התורה? מפרק ה' עד פרק כ"ו יש לפנינו נאום רצוף של משה רבנו, שאינו נקטע אפילו פעם אחת. פרקים א' עד ד', נאום הפתיחה, כפי שראינו לפני שבוע, מהווים מעין מבוא לנאום העיקרי. מפרק כ"ו מופיעים נאומי הסיכום של משה, וסיפור דברים בלשון המקרא עצמו אודות התורה שציווה משה. באמצע - משה רבנו אומר לעם את התורה ללא הפסק. נאום זה, העיקרי בין נאומי ספר דברים, רגילים לכנותו "נאום המצוות" מפני שברובו (ובמיוחד מפרק י"ב ואילך), הוא כולל מצוות, אף שלחלקו הראשון יש אופי כללי יותר. מקריאת הפסוק בו פתחנו את השיעור עולה כי 'התורה' בהיקפה המוגדר מכילה בעיקר תכנים נורמטיביים (מצוותיים)[6]:

(מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... (דברים פרק ד').

הפסוק הראשון סותם, והשני מבאר: "וזאת התורה..." ומהי אותה תורה - "אלה העדות והחוקים והמשפטים". כך עולה גם מן האזכור הקודם: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום". כלומר: התורה כוללת חוקים ומשפטים, וזה תוכנה ועיקרה. כך עולה גם מפסוקים רבים המופיעים מפרק כ"ז ואילך - התורה מכילה בעיקר חוקים ומשפטים, אשר מוטל עלינו לקיימם[7].

העולה מדברינו: המונח 'תורה', כשהוא מופיע לפנינו בהוראתו הכללית, איננו מתכוון לפי פשוטו לחמישה חומשי תורה, אלא לחלקו העיקרי של ספר דברים, ובאופן מדוייק: לנאום המצוות שנאם משה רבנו בערבות מואב, לפני מותו ופרידתו מהעם.

מסקנה זו מעוררת קושי גדול, ועלינו להתמודד עימו בהמשך: מדוע דווקא עיקרו של ספר דברים נקרא 'תורה', ולא שאר ספרי התורה?

ו. ראשיתה וסופה של התורה

חתימת התורה

נהיה כעת מדוייקים יותר, וננסה להגדיר במדוייק את הפתיחה והסיום של 'התורה', על פי האמור בספר דברים. נתחיל דווקא בחתימה. מהי הנקודה הראשונה בספר בה נזכרת התורה כדבר חתום וסגור? נקרא:

וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: (פרק כ"ז פסוק ח').

מיד לאחר סיום כל פרקי המצוות ותחילת הציווי על כריתת הברית אחרי מעבר הירדן, מצווה משה לכתוב את כל דברי התורה, והכוונה, לכאורה, היא לאותה תורה שזה עתה סיים לאומרה. כך עולה גם מלשון הקללה, שה'ארור' האחרון בה מתייחס למי שלא יקים את כל דברי התורה, זו שכבר ידועה וחתומה:

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (פרק כ"ז פסוק כ"ו).

אם כך, התורה כוללת במדוייק את כל פרקי המצוות, עד האחרון שבהם:

(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:
(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹוקֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:

כאן בא המשך הפרשייה, ואחר כך פסוקי סיכום:

(טז) הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹוקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
(יז) אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:
(יח) וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:
(יט) וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹוקֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: (דברים פרק כ"ו).

פסוקים חגיגיים אלה, המדברים בעניין הברית והבחירה בין ישראל לה', מסיימים את פרקי התורה. הברית המתוארת מפרק כ"ז ואילך, והמשתרעת אל תוך פרשת ניצבים ועד סופה היא כבר מחוץ לתורה.

אמנם, מכמה פסוקים מאוחרים יותר, משתמע אחרת. נקרא אחד מהם:

וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: (פרק כ"ט פסוק כ').

האיום על הסוטה מברית ה' שתבוא עליו הקללה הכתובה בספר התורה, מוכיח לכאורה שספר התורה כולל גם את הברית גופה, על הברכות והקללות שבחתימתה. כנראה, שהמעגל הפנימי והעיקרי של התורה הוא גופי מצוותיה, שנחתמים בפרק כ"ו. אך הברית והכרוך בה, הנכרתים על גופי המצוות, הן המסגרת של התורה וקיומה, והם ממנה ובה, ועל כן הם נחשבים לחלק ממנה. ייתכן גם ועלינו להבחין גם בין 'התורה' כמונח דתי-משפטי מופשט, לבין ספר התורה. ה'תורה' כוללת אמנם רק את גופי המצוות, אך ספר התורה כולל גם את הברית שבסופן.

פתיחת התורה

נעבור לשאלת התחלת התורה. הפסוק שציטטנו בכותרת ובתחילת השיעור "וזאת התורה...", שהוא האחרון בו נאמר שמשה עתיד להניח את התורה לפני בני ישראל, מוכיח, לכאורה, שהתורה מתחילה מיד אחר כך. אלא, שעיון בהמשך מגלה שגם כאן יש להבחין בשני שלבים. מיד אחרי שהכתוב (בלשון המספר, כמדבר על משה בגוף שלישי), אומר שמשה שם את התורה, הוא חוזר לספר על נאומו של משה:

(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: (ב) ה' אֱלֹקֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: (דברים פרק ה').

משה רבנו פותח את דבריו לא בציווי ישיר לבני ישראל, אלא בסיפור דברים על מעמד הר סיני. אפילו עשרת הדברות מובאות בלשון סיפור, ולא בלשון ציווי ישיר:

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹוקֶיךָ:(דברים פרק ה').

התוספת "כאשר צווך" והמשכה מדגישה את האופי הסיפורי של הבאת עשרת הדברות. אין כאן ציווי מחודש, אלא סיפור 'דידקטי'. כך משתמע גם בהמשך:

(טז) לֹא תִּרְצָח וְלֹא תִּנְאָף וְלֹא תִּגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (דברים פרק ה')

ו' החיבור שבראש כל דיבר מוכיחה שוב על הסגנון הסיפורי. כשבאו הדברות במקורן, הן נאמרו כצווים ישירים עם סימן קריאה בסוף כל אחת מהן. כעת, משה רבנו אומר לישראל 'בעת ההיא ציווה אתכם ה' שלא תרצחו ושלא תנאפו ושלא...', כמונה רשימה.

מטרתו של סיפור זה היא לומר כי התורה שהוא עתיד למסור לבני ישראל עוד מעט, מונחת על יסודו של מעמד הר סיני, משתי בחינות עיקריות - הבחינה התוכנית והבחינה המעמדית. תוכנית - מפני שהתורה שהוא עתיד לומר מתווספת לדברות שניתנו כבר בסיני; ומעמדית - מפני שאין התורה שהוא עתיד למסור משלו, אלא תורת ה' היא הבאה על ידו. וכך הוא אומר להם לבני ישראל:

(כא) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: (כב) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: (כג) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: (כד) וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ... (כו) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: (כז) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ: (דברים פרק ה').

כלומר: בגלל בקשתכם אני הוא המדבר ולא ה', אך מבחינה מהותית כל דברי הרי הם כדברי ה' ממש. מיד אחר כך פותח משה בציווי ישיר אל בני ישראל, שאינו נקטע עד פרק כ"ו:

(א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
(ב) לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' אֱלֹוקֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ:
(ג) וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים פרק ו')

"וזאת המצווה" כלומר: כעת אני פותח בציווי עליו הכרזתי קודם, לאחר שסיימתי את כל ההקדמות הנחוצות, ואני קורא לך עם ישראל לשמור את מצוות ה' לטוב לך, ומיד לאחר מכן באה המצווה הראשונה:

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!

ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"

נמצינו למדים, שהפסוק הראשון בתורה הוא: "שמע ישראל", והמצווה הראשונה בתורה היא "ואהבת את ה' אלוקיך"!

ז. סיכום ושאלות פתוחות לקראת השיעור הבא

כמה שאלות - חלקן בפשוטו של מקרא, חלקן שאלות הלכתיות ומסורתיות ואחרות מהותיות - עולות מתוך מסקנותינו עד כה, וטרם הצענו להן תשובה:

א. לפי פשוטו של מקרא, כיצד יש להבין את הפסוק בתחילת הספר (א',ה') האומר "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת", והרי לפי דברינו התחיל משה לבאר את התורה רק בחלק השני של נאומו, לאחר חמישה פרקים?

ב. מדוע מבחינה מהותית 'התורה' מתחילה רק ב"שמע ישראל", והיא איננה כוללת את מה שלפני כן, ומסתיימת בדברים כ"ו או דברים ל', ולא אחרי כן?

ג. שלוש מצוות כתובות בספר דברים ביחס לתורה: (א) שהמלך יכתוב ספר תורה; (ב) שמשה יכתוב ספר תורה וישים אותו מצד ארון ברית ה'; (ג) שספר התורה ייקרא בהקהל מידי שבע שנים. מהו ספר התורה עליו מדובר בכל אחד מן המקרים? האם מדובר בחמישה חומשי תורה, או בספר התורה כפי שהצענו להבין את לשונו הפשוטה של ספר דברים?

ד. עלינו לבדוק את שיטות המפרשים בשאלה זו, ולשאול מה היחס בין הגדרת התורה אליה הגענו תוך עיון במקראות לפי פשטן, לבין הקביעה המסורתית וההלכתית הפשוטה, שהתורה היא כל חמישה חומשי תורה, קביעה שהיא בכלל עיקר אמונה. מובן שאין ספק שאמונתנו בתורה מתייחסת לחמישה חומשי תורה, אך זהו בדיוק הפלונטר: אם התורה שאנו מאמינים בה אומרת בעצמה מהי 'התורה', איננו יכולים להתעלם ממה שהיא אומרת, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו - בין אם יש לכך נפקותא למעשה, ובין אם לרעיון בלבד.

נשתדל, אי"ה, להתייחס לשאלות פתוחות אלה בשיעור הבא. אם יש מי מכם שרוצה להעיר ולהציע את מחשבותיו בסוגיה זו, אשמח לקרוא, ולשתף את כלל הלומדים אם יהיה לכך מקום.

 
 

[1] בגלל אורכו של העיון, הוא יוגש בשני חלקים, הראשון המוגש כאן מתמקד בעיקר בהיבטים הפרשניים, והחלק השני יפורסם בעז"ה בשבוע הבא; חלק מהסוגיות העולות כאן לא תיפתרנה עד סופו של השיעור בשבוע הבא.

[2] גם כאשר צורתה איננה בסמיכות למילה "התורה", היא מתייחסת לנושא ונסמכת אליו מבחינה מהותית.

[3] אמנם, בגלל הצמד 'תורה ומצווה' לא נראה שהתורה כאן היא ספר התורה במשמעותו לדידנו, שכן אז יש לפנינו כפילות מיותרת.

[4] זהו המקום היחיד בו מכונה התורה " משנה תורה" - כינוי שהתייחד לספר דברים כולו, וראה להלן.

[5] בפרשת המלך היא אמנם נזכרת, אך אז מופיעה הצורה הייחודית: "משנה תורה", האומרת דרשני. בפרשת זקן ממרא הוראתה שונה, וכדאמרן.

[6] לאפוקי סיפורים, רשימות וכיו"ב.

[7] לפי דברינו, הנאום הראשון של משה אינו יכול להיקרא 'תורה', מפני שאין בו מצוות. הן הן הדברים לגבי ספר בראשית, למשל, שאין בו מצוות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)