דילוג לתוכן העיקרי

וזאת הברכה | סיומה של התורה

קובץ טקסט

טיבו של סיום שהוא סוגר מעגלים. סיפור מסתיים כאשר שרשרת מאורעות שהחלה בתחילתו מסתיימת, ואף התורה מסתיימת כאשר נסגרים מספר מעגלים שנפתחו בה.

המעגל הראשון שנסגר בפרשה האחרונה של התורה קשור לפרשה הראשונה שלה. משה נפטר בגיל מאה ועשרים שנה, וגיל זה מופיע בתורה במקום אחד נוסף - לפני המבול, כאשר גזר הקב"ה על האדם "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"[1]. משה איש האלוקים מחליף את בני האלוהים שעיוותו את דרכם, ובמקביל לבני האלוהים שלקחו להם נשים "מכל אשר בחרו" - משה רבנו 'זכה' לביקורת מצד אחיו על אשתו, אך הוא (בניגוד לבני האלוהים) קיבל את אישור הקב"ה לבחירתו.

סיום הסיפור של התורה

הפסוקים המסיימים את התורה חותמים את דמותו של משה כדמות בעלת שלושה מוקדים שונים: הקשר הישיר לקב"ה - "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים"; השליחות לפרעה - "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים"; והשליחות לעם ישראל - "ובכל היד החזקה... אשר עשה משה לעיני כל ישראל". לכאורה, חסר כאן פן מרכזי בפעילותו של משה - נתינת התורה. כנראה, עלינו להבין שהתורה אינה יעד שמשה נשלח עבורה לבני ישראל. כל מה שמשה אמר או עשה (ביחס לעם ישראל) הפך לתורה, בין אם האמירה והפעולה היו מיוזמת משה או מיוזמת הקב"ה. משה לא נשלח כדי לתת לבני ישראל את התורה, אלא להיפך: התורה היא סיפור קורותיו של משה.

מעתה, מבינים אנו שהתורה מסתיימת בפרשת "וזאת הברכה" לא משום שהסיפור הגיע לסיומו, אלא משום שמשה נפטר, והתורה - כלומר, דבריו של משה לעם - אינה יכולה להמשיך לאחר מותו. לכן, אילו משה היה נכנס לארץ - מסתמא התורה הייתה כוללת חומש נוסף, שהיה מספר את סיפור הכניסה לארץ[2]. ואכן ראוי הדבר, שהרי התורה פותחת בסיפור הגירוש מגן עדן, והולכת וממשיכה ומתארת את סיפור החזרה לגן העדן. פעמים רבות רומזת התורה שארץ ישראל היא גן העדן, ולכן מן הדין היה לסיים את התורה עִם כניסת עַם ישראל לארץ ישראל. ברם, בשל חטאם של משה ואהרן, משה לא נכנס לארץ, ולכן התורה אינה מתארת את החזרה לגן העדן ומסתיימת באמצע הסיפור, כאשר מעגל חייו של משה נסגר אך המעגל שנפתח בפרשת בראשית עדיין נותר פתוח.

אמנם, גם לאחר חטאם של משה ואהרן, התורה רומזת לחזרה לגן העדן. בפרשת לך לך, התורה משווה את סדום ל"גן ה'" - כלומר, לגן העדן. לכן, הישיבה בסדום (ללא הרשעים שבה) מסמלת את החזרה לגן העדן. בפרשת וזאת הברכה נאמר שמשה עלה להר נבו סמוך ליריחו, וראה את כל הארץ, "בקעת ירחו עד צוער". הר נבו סמוך לסדום העתיקה, ואף העיר צוער זכורה לנו מסיפור הפיכת סדום. כך רומזת התורה לסגירת המעגל של הגירוש מגן עדן, שלאמיתו של דבר עוד לא נסגר. נוסף לכך, בזמנו עמדנו על כך שעם ישראל נתחייב חובת גלות כתוצאה מהצלת סדום, ולכך התורה מזכירה את ירחו כאשר שבים מן הגלות.

ייחודה של פרשת וזאת הברכה

בניגוד לשאר הפרשיות, פרשת "וזאת הברכה" מכילה את דיבורו החופשי של משה. עד פרשה זו, משה היה מחוייב לדבר - אם מפני שהקב"ה ציוה אותו לדבר, ואם מפני שהמאורעות חייבו אותו להגיב. בפרשתנו, בפעם הראשונה, משה מדבר מרצונו החופשי.

במקרים רבים, מנהיג המדבר לעמו אינו יכול לומר להם את הדברים שהוא חפץ לומר, אלא את הדברים שהעם צריך לשמוע. לאחר שמשה העביר את שרביט ההנהגה ליהושע (בפרשת האזינו), מעתה הוא משוחרר מחובות ההנהגה ורשאי לומר לעם את אשר על לבו.

הפרשייה המזכירה ביותר את פרשת "וזאת הברכה" היא פרשת ברכותיו של בלעם. כבר חז"ל עמדו על ההקבלות הרבות הקיימות בין דמותו של משה לבין דמותו של בלעם. בראש ובראשונה, מעמד הברכות לעם הוא ייחודי לשני הנביאים הללו - לבלעם בפרשת בלק ולמשה בפרשת וזאת הברכה[3]. פרט לכך, קיימות הקבלות לשוניות בין ברכות בלעם לברכות משה: שניהם מזכירים את ה"ראם" (למרות שחיה זו אינה מופיעה בתורה במקום נוסף), שניהם משתמשים במלה "מספר" כביטוי לריבוי (ולא להמעטה)[4], ועוד. הקבלה נוספת בין שתי הברכות היא גיאוגרפית: משה עלה להשקיף בראש הפסגה ונקבר מול בית פעור, ואף בלעם השקיף על עם ישראל מראש הפסגה וניסה לקללם מראש הפעור. אמנם, הקבלה זו היא גם הקבלה ניגודית: ראש הפעור של בלעם נשקף על פני הישימון, ואילו ראש הפסגה של משה משקיף על ארץ ישראל.

להקבלה החשובה ביותר בין משה לבין בלעם רמזנו לעיל: לאורך כל דרכם כנביאים, שניהם היו חייבים לדבר. כפי שהקב"ה שם דברים בפי בלעם, כך הקב"ה שם גם דברים בפיו של משה. אולם בעוד בלעם רצה לקלל ונמצא מברך, משה מעוניין דווקא לברך, ומתוך כך הוא נאלץ לפעמים לומר דברים חריפים. לאחר שלוש נבואותיו, כאשר בלעם סיים את תפקידו - היא ניבא נבואה רביעית בחופשיות ללא כפייה; ובדומה לו - אף משה, לאחר שסיים את תפקידו, יכול לדבר בחופשיות.

מהו תוכן דבריו האחרונים של משה? מסתבר, שמשה מנצל את ההזדמנות שניתנה לו לומר את אשר בלבו כדי להפוך חלק מהדברים שאמר בציווי הקב"ה. בפרשת וזאת הברכה, משה אינו מזכיר אפשרות של חטא או של עונש. יש הקבלה בין הפסוקים שאומר משה לאחר הברכות לבין פסוקי פרשת האזינו, אך משמעותם הפוכה: ההשמדה אינה לעם ישראל, אלא לאויב בלבד[5]. השאיפה להחזיר את הגלגל אחורה ניכרת גם בפרטים נוספים של הברכות: שבט יוסף לא פוצל לשניים, ושבט לוי מוצג כיחידה אחת, שאינה מפוצלת לכוהנים ולויים, המהווה חלק אינטגרלי מעם ישראל.

* * *

חג הסוכות מתאים לסגירת מעגלים, שהרי הוא סוגר מעגל של שנה ופותח מעגל של שנה חדשה: מחד - סוכות חל "בתקופת השנה" וסוגר את השנה שחלפה, ומאידך - סוכות פותח את השנה הבאה, ובו נידונים על המים שיֵרדו באותה שנה. בשעה זו, אף אני סוגר מעגל מסויים של שיעורים, ובטרם אפתח בע"ה מעגלים אחרים - ברצוני לסיים במספר מילים שאינן מחוייבות בדרישות התפקיד.

העברת שיעור באינטרנט מלווה בתחושה מוזרה. מחד, מבנה השיעור צריך להיות דומה למבנה שיעור רגיל המועבר לאנשים, ולא למבנה מאמר. מאידך, כאשר מעבירים שיעור רגיל - המעביר רואה שרוב הנוכחים שומעים את השיעור (אם כי לא כולם מאזינים לו). במסגרת כתיבה כזו, התחושה היא של כתיבה לחלל הריק, כשאין כל ידיעה אם מישהו שומע ואם יש גם מי שמאזין. הקוראים שאיתם נפגשתי במהלך השנה - חלקם במקומות לא צפויים - העניקו לי עידוד רב, וכך אף המגיבים שטרחו ושלחו תגובות בדוא"ל. על כך נתונה להם תודתי המיוחדת, מלבד התודה לכלל השומעים והמאזינים, שהשתתפותם בשיעור איפשרה לי לכתוב אותו.

ברכות למסגרת המבורכת של בית המדרש הוירטואלי, המאכסן בתוכו מגוון גדול כל כך של דעות ורעיונות והופך אותם לזמינים לכל. במיוחד, ברכות לכל הצוות העוסק בעבודה הטכנית, שגרמתי לו צרות מפעם לפעם במספר תחומים וד"ל.

אחרון חביב, תודות ליצחק ברט, שהפך את השיעורים הללו לדפים קריאים. במעשה בראשית למדנו שהכנסת הרוח לגוף נקראה בריאה בפי הקב"ה, כיוון שהיא מהווה יצירה חדשה שאינה דומה לרוח ולגוף כשהם נפרדים. יצחק השכיל לקחת רעיונות שבוטאו בלשון לא נהירה ולא פעם באי-סדר, ולצקת אותם בכלי נאה, תכופות תוך אילוצים קשים של זמן, ועל כך יבורך.

מפגישת יעקב ועשו למדנו שיש אחרון אחר אחרון, והאחרון ביותר הוא החשוב. לפיכך, באחרונה אתן הודאה על העבר ותפילה לעתיד: תודה ושבח לבורא העולם, שמכוחו הצלחנו לסיים שנה זו, ותפילה לעתיד - שהקב"ה לא יביא תקלה על ידינו, ויעזרנו להמשיך לעשות את אשר אנו עושים.


 

[1] אין זה משנה אם הפסוק שם קוצב את ימי המין האנושי עד המבול או קוצב את חיי האדם ממנו והלאה. העובדה שמשה חי 120 שנים קושרת אותו לפרשה שם.

[2] וכך אמרו חז"ל, שאלמלא חטאו ישראל - היו ניתנים להם חמשת חומשי התורה וספר יהושע בלבד.

[3] אף יעקב, בפרשת ויחי, לא בירך את בניו אלא אמר להם "את אשר יקרה אתכם באחרית הימים".

[4] ה"אבן עזרא" כתב ש"מספר" הוא לשון מיעוט, ולכן הסביר "ויהי מתיו מספר" - "אל יהיו מתיו מספר". הביטוי "מתי מספר" מופיע בתורה במשמעות של מעט, ולכן ה"אבן עזרא" נדחק בפרושו. בפרשת בלק נאמר "ומספר את רובע ישראל", וברור שהכוונה לריבוי. אם לפרש כך גם בפרשתנו - כוונת משה היא שאנשיו של ראובן יהיו רבים, ואין צורך להוסיף מילת שלילה - "אל".

[5] פרשת האזינו נפתחת בשילוב המטר היורד בזעף ביחד עם הטל היורד בעדינות ("יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי"). לעומת זאת, בפרשת וזאת הברכה - ""אף שמיו יערפו טל" - אפילו כאשר העבים אמורים להרעיף מטר, הם מזילים בעדינות טל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)