ויגש | אחדות ישראל

 

יחזקאל ל"ז, טו-כח

אור קצת יותר חזק

הפטרת ויגש מציבה בעיה לבא לכתוב עליה. אין זה כי היא קשה מדי אלא, אדרבא, מפני שהיא מובנת לחלוטין. העברית פשוטה, אין בה מלים מוקשות או סתומות, וענינה ברור. אף הזיקה לפרשה גלויה לעין כל, בהיותה עוסקת באחוד מחודש בין חלקי עם ישראל שנפרדו, עם דגש מיוחד על יהודה ויוסף. בכך היא ממלאת את תפקיד הנבואה של פנייה ישירה ומובנת לעם, ומשיגה את מטרת ההפטרה של נבואה לדורות המדברת אל היהודי היושב בבית הכנסת בדרך משמעותית עבורו. בעצם, היינו מצפים שכלל הנבואות וההפטרות יהיו כה מובנות וברורות.

ואכן, עיוננו בהפטרה זו איננה אמורה לעסוק בניסיון להבין את המגמה של ההפטרה ומטרתה, אלא רק להאיר את התהליכים המתוארים בה באור קצת יותר חזק.

מנחמת היחיד

ראשית, נפתח בהבנת מקומה של ההפטרה במסגרת נבואות הנחמה של יחזקאל. ההפטרה ממוקמת בחציו השני של פרק לז ביחזקאל, כשלפניה ולאחריה שתי הפטרות נוספות: לפניה חזון העצמות היבשות, שהיא הפטרת שבת חוה"מ פסח, ולאחריה מלחמת גוג ומגוג, שהיא הפטרת שבת חוה"מ סוכות.

חזון העצמות היבשות היא נבואה חזקה ביותר, הן מבחינת המסרים שלה והן מבחינת הדימוי ופיתוחו לאורך הנבואה. ואולם, כל נחמתה מכוונת כלפי היחיד. המוות היא תופעה הקשורה ליחיד ("אין ציבור מתים[1]"), והבקעה המלאה עצמות היא תיאור מציאות של יחידים רבים שגורלם טרגי וחסר תקווה[2]. אף התיאור בגמרא בסנהדרין (צב:) המתייחס לגורל העצמות היבשות בעקבות התקומה מתמקד בחייהם כיחידים:

"רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות".

הייעוד וההישג הם במישור האישי והמשפחתי ולא במישור הלאומי.

לגאולת הציבור

הפטרתנו מהווה את השלב הבא בנחמותיו של יחזקאל, בהיותה המעבר מנחמת היחיד לגאולת הציבור. התהליך המתואר הינו לאומי וציבורי, והאיחוד המקווה הוא להיותם עם אחד שיש לו ישות מדינית ופוליטית משותפת:

"ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".[3]

לראשונה בספר, יחזקאל נותן משמעות לגאולה כתהליך מדיני של תקומת ישראל כעם בארצו. אם בפרקים הקודמים הוא דיבר על תקומת העצמות או על "הערים החרבות המלאות צאן אדם" ומתן ההבטחה של "ארבה אתכם כצאן אדם"[4] שהם הבטחות ליחידים ולא לאומה, הרי שבהפטרתנו הוא מנבא על חזרת מלכות בית דוד ("ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם"[5]) והתמדתה בהנהגת ישראל ("ודוד עבדי נשיא להם לעולם") ואת תיאור הגאולה כהשבת הממלכה הראויה.

מה אלה לך?

עתה, לאחר שראינו את מקומה של ההפטרה ומשמעותה במכלול הגאולה המתוארת ע"י יחזקאל, נוכל לגשת לניתוח ענינה. ההפטרה פותחת בדימוי לוחותמקלות העץ הנמצאים בידי הנביא ואיחודם לעץ אחד ושאלת העם אליו "הלוא תגיד לנו מה אלה לך"[6]. בפתח דברינו נתייחס לשאלת העם התמהים לעצם משמעות המשל, ולאחר מכן ננסה לנתח את מרכיביה.

מה משמעות שאלתם? בפשטות, הם מבינים שיש משמעות מאחרי ה"גימיק" של העצים שיחזקאל מחזיק בידיו והם מעוניינים להבין את משמעותו. הנביא מוכר כבעל מסרים המופנים לציבור ובעמידתו במקום ציבורי עם חפצים סמליים בידיו, יש להניח שברצונו לבטא את דבר ד' באמצעות החפצים הללו, והם חפצים לדעת את הפתרון שנעלם מהם.

ברם, נראה שישנה אפשרות להציע אף הצעה נוספת, המנסה לראות את שאלתם כמהותית יותר. נוכל לראות את הבקשה שיחזקאל שם בפיהם, המייצגת את הלך הרוחות שהוא חש בעם, כמתכחשת לצורך הבסיסי באחדות שבין גלויות ישראל ויהודה. הלא כבר חלף זמן רב מאז היו ישראל ויהודה ביחד, ומני גלות עשרת השבטים לאשור וגלות מלכות יהודה לבבל נפרדו דרכיהם לחלוטין. מבחינתם, החזרה למציאות שהייתה לפני מאות בשנים במלכות שלמה, ואפילו חידוש הקשרים המשותפים שהיו בימי מלכות ישראל, הינה ניסיון חסר תקנה לחזור לעבר מפואר שחלף ועבר מן העולם. בשעתו, הזהות הלאומית הורכבה מכלל השבטים והיה בכך ברכה והגשמת ההבטחה האלקית לאבות, אך שר ההיסטוריה חרץ את גורלם להיפרד ואין הם עוד יחד. כשההשגחה אמרה את דברה שישראל יגלו מעל אדמתם ושתי הממלכות יוגלו לארצות אחרות, נוצרה דינמיקה היסטורית של הפרדה לאומית. הנרטיב ההיסטורי איננו משותף עוד, החוויה הקיומית של כל קבוצה שונה והתפתחה זהות לאומית שונה. הכיצד אפשר לאחדם שוב, ומה טעם בכך?

לא מובן מאליו

בל נחשוב שזוהי תפיסה מופרכת. דברי ימי העמים מלאים בקבוצות לאומיות שחיו יחדיו כישות לאומית ותרבותית אחת, אך נפרדו מבלי שוב. למשל, נורמנדיה וחלקים מצרפת היוו חלק מאנגליה במשך למעלה מ350 שנה אך האם יעלה על דעת מאן דהוא לנסות ולאחד מחדש בין אנגליה למערב צרפת? כמו כן, איטליה וגרמניה היו תחת הנהגה מדינית משותפת לאורך ימי הביניים אך איש לא חולם עוד על איחודם. ההנחה היא שלשעתו כך היה, אך המציאות ההיסטורית השתנתה ואין טעם או ריח בניסיון חסר סיכוי לשחזר את העבר.

ישראל מעולם לא נפגשו עם גלות קודם לחורבן בית ראשון, ובהיותו נתון במציאות הזאת יחזקאל נדרש לומר את דברו. ראיית עם ישראל כעם אחד בכל פזורותיו, כשזהותו הדתית מספקת אף את הזהות ההיסטורית, לא הייתה מובנת מאליה לבני אותו הדור. תפיסה זו של ראיית כלל העם כאחד, על כל התהפוכות ההיסטוריות העוברות על חלקים ממנו, והשאיפה לאחד את חלקי העם בעתיד היא בשורת ההפטרה, אך בשעתו היא לא הייתה ברורה לבני יהודה היושבים בבבל ועל כן יחזקאל נזקק לנושא.

בהקשר זה, כדאי להוסיף עוד שתי נקודות:

ראשית, אף בעת ישיבתם המשותפת בארץ ישראל, הם היו שתי ממלכות שמערכות היחסים שביניהן ידעו עליות ומורדות. לא בהכרח שבני יהודה מתגעגעים לאותה מציאות, ויתכן שהעדר ממלכת ישראל מן התמונה רק מסיר גורם שהיה מפלג.

שנית, התפיסה המוצעת (שהנתק בני ישראל ליהודה הוא נצחי) איננה כה מופרכת. לנו, האמונים משחר ילדותנו ולאורך שנות ההיסטוריה היהודית על הזיקה שבין דת ללאום, נראית הצעה מעין זו כאינה מתקבלת על הדעת, אך בשעתו היא נראתה סבירה יותר. להמחשת העניין, כדאי להציג את פרשנותו של הנצי"ב לאפיזודה מסוף ספר יהושע. כזכור, לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, בני ראובן ובני גד חוזרים לנחלה שניתנה להם בעבר הירדן המזרחי ומקימים שם מזבח, פעולה המקוממת את שאר השבטים המאשימים אותם במעילה בקב"ה וברצון "לשוב היום מאחרי ד' "[7]. מהי מהות אותה מעילה ושיבה מאחרי הקב"ה לא מפורט בפסוקים. הנצי"ב מסביר שלא היה שם חשש עבודה זרה, ואף בני גד ובני ראובן רצו להמשיך לעבוד את הקב"ה בקדושה ובטהרה. כל רצונם היה להיפרד משאר העם ברמה הלאומית, ולהקים ישות לאומית נפרדת בעבר הירדן, שתהיה מדינה יהודית מבחינה דתית אך מובדלת במישור המדיני מישראל שבעבר הירדן המערבי. כשם שישנן מדינות נוצריות בעלות אמונה דתית משותפת אך זהות לאומית שונה, כן הם ראו את המצב בעם ישראל כמאפשר זאת, וכנגד תפיסה זו של הפרדת הדת והלאום נזדעקו ישראל שבאותו הדור.

גוי אחד - מלך אחד

בעקבות הגלות שבה תפיסה זו ונעורה, וישראל רואים בה אפשרות לגיטימית. אמור מעתה, נבואתו של יחזקאל ואיחוד המקלות איננה באה רק להפיח תקווה בעם שבסופו של חשבון יתאחדו שני חלקי העם, אלא גם להבהיר שזהו המצב הרצוי והראוי לישראל, ושהשוני במציאות ההיסטורית איננו משפיע על ראיית כלל העם כעם אחד וכישות לאומית ומדינית אחת. כדאי לשים לב ללשון הפסוק המדגיש זאת:

"ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיה יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".

כפי שניתן לראות, הבטחה כפולה כלולה בפסוק:

א. שיהיו לעם אחד, עם קשר בין שני חלקי העם ולא יחצו עוד לעמים שונים.

ב. שיהפכו להיות ממלכה אחת במישור המדיני ולא יהיו עוד שתי ישויות פוליטיות שונות.

בהתחשב בהקשר זה, אף הזיקה לפרשה מתחדדת. לא רק דרמה של איחוד מיוחל לאחר שנות פרידה רבות מובטח כאן אלא גם הבהרת חשיבות האחדות. אף במציאות של יוסף ואחיו עלה החשש שלאחר פרידה כה ארוכה ומציאות ביוגרפית כה שונה, שוב לא ניתן יהיה לאחדם כמשפחה אחת, אף אם יפגשו שוב. ההישג של יוסף הוא בנאמנותו למשפחה וביכולתו לשוב ולראותם כאחים למרות השוני בנסיבות שנוצרו ואשמתם בכך, וזכותם של האחים הוא בזה שאף הם שבים ומקבלים את יוסף על אף המרחק והשוני שנוצר. בזה, מעשה אבות הם סימן לבנים והאיחוד בפרשה שבין יוסף ליהודה מהווה מודל לאיחוד בני ישראל לעתיד לבא.

שני מודלים של אחדות

בזאת סיימנו את ההתייחסות לשאלה מאת הנביא, ועלינו לחזור למשל העצים[8]. נחלקו הפרשנים ביחס לפעולת האיחוד:

והיו לאחדים בידך - שני האחדים יהיו בידך לאחד סימן למלכות ישראל שתהיה אחת, ואדוני אבי ז"ל פירש אמר לו שיקרב שני העצים ויתחברו יחד ויעשו עץ אחד במעשה נס.[9]

כפי שניתן לראות, ישנן כאן שתי גישות שונות להשגת האחדות. הרד"ק עצמו איננו מדבר על הפיכתם יחד לחתיכת עץ אחת אלא הצמדתם יחדיו ע"י כח חיצוני (ידו) ואילו אביו מדבר על נס המרכיב מהם יחידה אחת. במודל של הרד"ק, שני החתיכות שומרות עדיין על זהות עצמאית ואין הן מאבדות את צורתן העצמית, אם כי במסגרות מסוימות הן מתפקדות כאחת. בתבנית האחדות שמציע אביו, לעומת זאת, חלקי העץ מאבדים את זהותן הקודמת והופכות להיות ישות חדשה לכל דבר ועניין.

לאמיתו של דבר, מה שעומד על הפרק הוא היחס שבין השבטיות לבין ראייה כלל ישראלית אחידה בעם ישראל ויש לנו בדבריהם שתי תפיסות יסוד שונות. האחת מחייבת את החלוקה לשבטים ורואה בחלוקת העם ליחידות שונות מציאות רצויה, היוצרת גיוון וריבוי בתוך האחדות, כשכל שבט תורם מן ההווי המיוחד לו, והמסגרת הרחבה יותר מחזיקה אותם יחדיו. כשם שהעצים רק מוחזקים יחד בידו ואינם מתחברים לאחד, כן שבטי ישראל.

במסגרת הפרשנות הזאת, משל היד המחזיקה את העצים יחדיו במסגרת משותפת, פתוח לאינטרפרטציות שונות. ניתן לדבר על יד המחזיקה את המקלות יחד בכח, תוך כדי לפיתה חזקה, ואזי הנמשל הוא הייסורין שבהיסטוריה המביאים את כלל ישראל יחדיו בברית גורל משותפת; מאידך, תיתכן יד אחרת שאיננה כוח חיצוני המרים את המקלות שלא לטובתם, אלא היא ידו של היוצר המחזיק אותם בכוונת מכוון כחפצים שהוא מעוניין להגשים את הייעוד שתכנן עבורם, ואז מדובר בתהליך פנימי של אחדות ישראל מרצון העם וההשגחה.

הדימוי של אבי הרד"ק, לעומת זאת, המדבר על מקלות המתחברים יחדיו בדרך נס ליחידה אחת, איננו מחייב את השבטיות אלא מעוניין בהיעלמותה. בסופו של התהליך ההיסטורי, יהודה ויוסף יתאחדו למקל אחד והאחדות תתקיים בצורה מלאה וללא זכר לזהות השבטית הקודמת. מבחינה זאת, השבטיות נתפסת כשלב מעבר שהיה חשוב בשעתו אך לעתיד לבא אין מקומו ראוי.

כיוון אחר

הניתוח הנ"ל מבוסס על ראיית משל העץ כמתייחס לשבטים גם אליבא דאבי הרד"ק. ואולם, ייתכן והוא ראה את המשל כמופנה כלפי המציאות המדינית של מלכות ישראל ויהודה בלבד, ולא לקיומם כשבטים, ואזי המחלוקת בינו לבין בנו היא מחלוקת פרשנית כלפי מה מוסבים דברי הנביא. אמנם, הפסוק המצוטט לעיל שלא יחצו לשני גוים מניח שישנו גם נתק בעם, אך ייתכן לפרשו כמוסב על היות העם חצוי לשתי ממלכות ולא למבנה השבטי של התורה, ואם כן אין ביניהם ויכוח על ערך השבטיות בהכרח. הקורא יכול לבחור בין שתי האלטרנטיבות הללו; הנקודה החשובה היא העלאת הסוגיות הללו וראייתם כמשתקפת במשל העצים.

מסמרים

כמו כן, מן הראוי להוסיף שתיתכן פרשנות שלישית הממצעת בין שתי האלטרנטיבות שברד"ק והיא שהמקלות מחוברים ממש ואינם מוחזקים בידו של הנביא, אך אין הם מתחברים ליחידה אחת אורגנית אלא מחוברים ע"י מסמרים, ומשמעות העניין היא שהעם מתאחד אך זאת אחדות ע"י כוח חיצוני שאיננו פנימי, וע"י כוח נגדי חזק דיו, הוא יוכל לשוב ולהיפרד.

נס נוגה

בדרך אגב, יש להוסיף שאבי הרד"ק רואה את המקלות כמתאחדים בדרך נס. בפשוטו, הוא נאלץ לומר זאת בשביל להסביר את המשל בלבד, אך הקורא הפסימי מוזמן לראות את דבריו כמוסבים אף על הנמשל, כשמסקנתם הנוגה היא שרק ע"י נס והתערבות אלקית ניתן לאחד את עם ישראל...

גאולה דתית לאחר גאולה לאומית

לסיום, נבחן את המשך ההפטרה. שמירת המצוות נכנסת לתמונה רק לאחר האחדת המקלות ויצירת המסגרת המדינית: "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחוקותי ישמרו ועשו אותם". גם ההיטהרות מן הטומאה המוזכרת בפסוק הקודם באה לאחר החזרה לארץ. בכך דומה התהליך המתואר כאן למציאות המתוארת בפרק הקודם (המשמש כהפטרת פרשת פרה), כאשר בשניהם מתאר יחזקאל את הגאולה הדתית כבאה לאחר הגאולה הלאומית[10]. בהפטרת פרשת פרה נידרש לכך, בלי נדר, בהרחבה וכאן רק באנו להעיר על כך בקצרה.

בנקודה זו, מתקיימת זיקה נוספת בין ההפטרה לפרשה, אך נסתפק ברמיזה קצרה עליה. בשורש הויכוח שבין יוסף ליהודה בתחילת הפרשה, עומד לדיון האם להעדיף את מידת הדין שתיקוב את ההר ותגבה מחיר אנושי כבד מכל העומד בדרכה, או שיש להתחשב ברגש האנושי, באב הזקן וכיו"ב שיקולים אנושיים. התנהלותו של יוסף כלפי אחיו ואביו, מני תחילת פרשת וישב כשהביא את דיבתם רעה ועד לתחילת ויגש כשברצונו לאסור את בנימין משקפת מידת אמת הגובה מחיר כבד. היא מצילה אותו בעת הניסיונות העוברים עליו, כי יש בו את הכוח לעמוד בדרישותיה אך היא רומסת את אחיו. יהודה של תחילת ויגש (להבדיל מן היהודה של וישב) מתנגד נמרצות לקו הזה ומזה עוצמת טענתו, המכריעה לבסוף את יוסף.

אף נבואת יחזקאל מקדישה את השלב הראשון של הגאולה למציאות האנושית. היא מוכנה לגאול את העם למרות שטרם היטהרו ואינם שומרים מצוות עדיין ואין היא מתנה את הגאולה בתשובה. תיקון החברה, האחדתה והדאגה לשלמות העם קודמת לתשובה. בכך היא הולכת בדרכו של יהודה ומנבאת על כך שדוד, צאצאו של יהודה, יגאל את העם ויחזירם בתשובה ע"י מידת ההבנה האנושית ולא באמצעות מידת הדין.

 

---