פרשת ויגש - הירידה למצרים

  • הרב שמעון קליין

מבוא

בפרשתנו מתוודע יוסף אל אחיו, ושולח אותם להביא את יעקב מצרימה:

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ... וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה (בראשית מ"ה, ט'-י"ג).

הזמנה רבתי שולח יוסף ליעקב בפסוקים אלו: "רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד", או - "וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה"[1]. הזמנה דומה מקבל האב גם מפרעה[2].

באיזו מידה נענה יעקב? בתגובתו הראשונה הוא אינו מאמין: "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (שם, כ"ו). האחים ממשיכים בניסיונותיהם "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר" - ועדיין לא מתיישבת דעתו. רק לאחר שרואה יעקב את העגלות ששלח יוסף, הוא מתרצה: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מ"ה, כ"ח).

עיכובי האב לא תמו, וגם לאחר שיצא לדרך - "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ" (בראשית מ"ו, א') הוא מתעכב. יעדו הראשון היא באר שבע - עדיין לא מצרים. שם הוא זובח זבחים,

א-להים פונה אליו במראות הלילה ומבטיחו דברים, משם נושאים אותו בניו, ורק בתום תיאור של שבעה פסוקים נשלמת המשימה - בהגיע יעקב וכל אשר לו למצרים: "וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ: בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה (שם, ו'-ז'). מה עוצר את יעקב? מה עובר עליו בדרכו למצרים?

 

בין יעקב לבין בניו

צעד ראשון בזיהוי עמדתו הפנימית של יעקב הוא במבט לאחור - אל מה שהתחולל בעקבות כתונת הפסים הטבולה בדם שהביאו בניו - אחי יוסף - אליו:

וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית ל"ז, ל"ג-ל"ה).

יעקב מזהה את הכתונת, ומאמץ את הפרשנות הבאה: 'חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף'. תגובתו היא באבלות על בנו ימים רבים. כל בניו וכל בנותיו מנסים לנחמו, אך הוא ממאן, דוחה את הצעותיהם. מנגד, הוא 'יוצא' באמירה -  'כי ארד אל בני אבל שאולה'. רואה את עצמו כמי שיורד ומצטרף באבלותו אל בנו - אל השאול. הכרעה זו מהווה מעין בחירה שנייה שבחר - ביוסף. יעקב בחר בו בחייו, ואחיו הרגישו דחויים, והנה שוב הוא בוחר בו - הפעם לאחר מותו, וגם הפעם נדחים האחים. לא זרה היא תגובת יהודה - המנהיג הטבעי של האחים, היורד מאת אחיו, ועושה את דרכו אל מחוץ למשפחה[3].  עד כאן תיאור מצב המשפחה בעקבות היעלמות יוסף. שנים רבות עברו מאז, והנה, שבים כעת האחים אל אביהם ובפיהם בשורה:

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם:  וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ
וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:    
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:  (בראשית מ"ה, כ"ו-כ"ח).

ראשית, מתארים האחים את העובדה הבסיסית: 'עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים'. יעקב - אינו מאמין. פעימות ליבו פוסקות מלכת - 'כי לא האמין להם'[4]. יכול היה המקרא לומר 'כי לא האמין', ואז היה המוקד  בשמועה הקשה לעיכול. התוספת - 'להם' מקפלת בתוכה סיפור אחר - על חוסר האמון השורר בין האב לבין בניו[5].

 

בין 'יעקב' לבין 'ישראל'

ניסיון השכנוע של הבנים ממשיך: תחילה הם מספרים לו את 'כל דברי יוסף', אך צעד זה כשלעצמו אינו מספיק. רק לאחר שרואה יעקב את העגלות ששלח יוסף כדי לשאת אותו בהם הוא נענה: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". תחת הפוגת הלב, שכמעט קטעה את פתיל חייו, שבה הרוח ומפיחה בו חיים. ובתגובה נוספת: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" – במילים אלו הוא מתפעל מן הבשורה, וגם רוקם תוכנית - לרדת מצרימה. מעניין הוא ההבדל בין שני הניסוחים. בראשון - 'יעקב' הוא המגיב, בשני - 'ישראל'. גם אופי התגובה שונה. בראשונה - פעימת חיים. בשנייה - אבחנה והחלטה מעשית בצידה. שתי תגובות מתוארות בכתוב, וכל אחת מהן מבטאת קול אחר שהיה בו - האחד כ'יעקב' והשני כ'ישראל'.

כמה מילים על היחס שבין שני שמות אלו: השם 'יעקב' ניתן לו על ידי אביו, ובמובן זה הוא מהווה ביטוי לנקודת מבט אנושית. שם זה מספר על אחיזתו בעקב אחיו, כמי שעוקב ומגיב לתנועותיו[6]. במובן רחב יותר הוא עשוי לקבל משמעות של פתלתלות או ערמומיות שאפיינה את התנהלותו של יעקב[7]. השם 'ישראל' ניתן לו על ידי מלאך ועל ידי א-להים, ובמובן זה הוא מביא לידי ביטוי נקודת מבט גבוהה הצופה אל עבר חייו, חושפת את המשמעות הנתונה בהם. מנקודת מבטו של המלאך, שם זה מגלם את יכולותיו נוכח א-להים ונוכח אנשים[8], מנקודת מבטו של א-להים - שם זה מבטא את ייעודו, והוא ניתן לו בהקשר של שרשרת ייעודים שא-להים מייעדו בהם[9].

כאמור, שני שמות אלו משמשים כשני קולות בחייו של יעקב, וכל אחד מהם לוקח אותו ל'מקום' אחר. נחזור אל האירוע ההוא, עת שבו אליו הבנים עם כתונת יוסף. באירוע ההוא נכח 'יעקב', בעקבותיו - ירד אבל אל בנו שאולה, וגם לא שעה אל בניו. והנה, כעת מבשרים לו בניו - 'עוד יוסף חי'. יעקב אינו מאמין להם. חוסר האמון נמשך גם בספרם לו את 'כל דברי יוסף'[10]. והנה, הוא רואה את העגלות ששלח יוסף, ורוחו מתעוררת לתחייה. במקביל, מתעורר בו קול נוסף - ישראל. קול זה מבטא את ייעודו, והוא מניע אותו לתרגם את ההכרה החדשה לתוכנית מעשית - הליכה אליו, לראותו בטרם ימות[11]. לעומת זאת, אין אנו מוצאים תרגום לתוכנית מעשית, במגרש החיים הטבעי של 'יעקב'.  

 

ישראל נוסע למצרים

כאמור, שני 'קולות' הם בנפשו של האיש, ובפסוקים הבאים תיבחן השאלה - מה עובר עליו כ'יעקב', ובהתאמה - מה עובר עליו כ'ישראל'?

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ: וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ: בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה (בראשית מ", א'-ז').  

בפסוקים אלו מתוארת שורת פעולות: נסיעה לבאר שבע, זביחת זבחים, דברי עידוד של א-להים במראות הלילה, ולאחר מכן נוסעים מצריימה - יעקב, כל זרעו ורכושו. מה הצורך בתיאורים אלה? מה היה חסר אילו הביא הכתוב את תחילתו של הפסוק הראשון 'ויסע ישראל וכל אשר לו', מדלג, ועובר לתאר את בואם מצרימה? בשורות הבאות נקרא בפסוקים בהקשבה, נבקש לפענח את המתרחש בהם, תוך התייחסות לזהות הכפולה הנוכחת בהן - 'יעקב' ו'ישראל'.

"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" - בהתאם לתוכנית, 'ישראל' הוא הנוסע, בהקשר לייעודו. תחנתו הראשונה היא באר שבע. מדוע הוא אינו יורד ישירות אל מצרים? מדוע הוא זובח זבחים? דומה שהתשובה נמצאת בשיוך הזביחה 'לא-להי אביו יצחק'. יצחק צווה על ידי א-להים שלא לצאת מן הארץ; כעת עומד יעקב לצאת ממנה, ואולי משמש הזבח כבקשת רשות לצעד זה - מא-להי אביו יצחק[12]. במילים אלו נפתח מסעו של 'ישראל' בדרך אל יוסף. הלשון "ויסע" בגוף יחיד מייחסת לו דומיננטיות, כאשר כל הסובבים אותו טפלים אליו. בהיבט זה הוא מתייצב בעמדה של הובלה - 'לכל אשר לו'.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה" - 'ישראל' הוא היוצא לדרך, וא-להים פונה אליו. "בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה" - אולי בהקשר ל'לילה' העומד לפתחו של מי שיורד אל הגלות הארוכה. "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" -  א-להים פונה אל 'ישראל' והנה הוא מכנה אותו בשם 'יעקב'. מהו פשר מעבר זה? מדוע א-להים אינו מדבר ישירות אל 'יעקב'? פנייה אל 'ישראל' מצביעה על כך שבעמדה הנפשית של 'יעקב' אין כעת עם מי לדבר. יעקב מבטא את המימד האישי, את נפתולי המציאות, את האבלות, את עמדת חוסר האמון בה הוא שרוי, ובשל כל אלה הוא אינו כתובת לפניית א-להים אליו. לעומת זאת - השם 'ישראל' מבטא את הייעוד, את הדבקות בחזון ואת הכוח לחולל שינויים. אל זהות זו פונה א-להים, והיא משמשת כמתווכת בפנייתו אל 'יעקב'.

פעמיים קורא לו א-להים: "יַעֲקֹב יַעֲקֹב" - מה משוקע בכפילות זו? קריאה ראשונה בשמו של אדם ממקדת את תשומת ליבו בקורא. קריאה שנייה, אל מי שכבר ממוקד בעניין, מפלחת אל תוך עולמו, אל מחוזות נוספים, פנימיים יותר, ומזמינה את 'נוכחותו'. במקרה שלנו - קריאה כפולה זו של א-להים אליו, מנכיחה אותו כ'יעקב' ומעצימה את הווייתו[13].

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" - כעת ממשיך הדיבור אל 'יעקב',  וא-להים מזדהה בו כ'א-להי אביו'. קודם לכן זבח י'שראל' לא-להי אביו יצחק - על בסיס ייעודו של 'יצחק' כמי שאינו עוזב את ארץ כנען. כעת נשמטה המילה 'יצחק', ודומה שההשמטה העמידה מוקד חדש. הנושא כעת הוא המשפחה, והדיבור הוא אל 'יעקב' ביחס לאביו שגידל אותו והוא כבן ממשיך את דרכו[14]. "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" - יעקב ירא, וא-להים מפייס אותו. הסיבה שבגללה אין לך לירא - "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" - במצרים. יעקב חושש מפני הירידה למצרים כאבי המשפחה במימדיה האנושיים, הוא חושש מהחלשות ואולי מהתפרקות המשפחה. א-להים משיב לו בהעצמה אישית (בקריאה הכפולה אליו 'יעקב יעקב'), בהעצמת הקשר שלו אל אביו - אל שושלת המשפחה, ולבסוף בהבטחה - 'לגוי גדול אשימך שם' - בקיום הפיזי שילך ויצמח. עוד ממשיך א-להים ומעצים את יעקב: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" - קודם לכן תואר ישראל כ'נוסע'.  יעקב לעומתו - 'יורד' - למטה, ועלול גם ללכת לאיבוד. לכך עונה א-להים בהבטחה לרדת עמו אל המקומות הנמוכים בהם יהיה שרוי, ומשם להעלותו גם עלה. "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" - עד הרגע האחרון ילווה יוסף את יעקב, ובכך יובטח בטחונו האישי של האב[15]

 

וישאו בני ישראל את יעקב

"וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע" - בעקבות העצמתו של יעקב (הקריאה הכפולה וההבטחה) הוא קם, עם הכוח שספג מדברי א-להים אליו - בבאר שבע. "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" - בדומה ל'ישראל' גם בניו - 'בני ישראל' נושאים את עצמם, ואינם נתמכים. תיאור זה מחזיר את הקורא לאחור, אל 'בני ישראל' הנפרדים מיוסף, ועושים את דרכם להביא את אביהם: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ" (שם מ"ה,  כא) -  לא 'בני יעקב' קיבלו על עצמם את השליחות להביא את אביהם, כי אם 'בני ישראל'[16] - כממשיכי החזון והייעוד של המשפחה. כעת, הם פועלים בשליחות יוסף על מנת לאחד מחדש את המשפחה, ובמובן זה הם מצטרפים למאמץ התמיכה והחיזוק של יעקב - הדואג כל כך מצעד זה. "וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ" - בניו של ישראל נושאים את 'טפם' - שלהם, ואת נשותיהם, בעגלות שנשלחו על ידי פרעה לשאת 'אותו' - את יעקב. מיוחד הוא ייחוסם של כלל העגלות ליעקב, למרות שעבורו מספיקה עגלה אחת. ייחוס זה במקורו הוא של פרעה, הרוכש כבוד ליעקב - כאביו של יוסף. כעת, מצרפים האחים עובדה זו במסגרת המכוונות שהייתה להם להעצים את יעקב, ובעקבותיו את המשפחה כולה.

"וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן" - מדוע יש צורך בפירוט זה? דומה שהנושא הוא - מעגל העצמתו של יעקב, שהולך ומתרחב, וכעת הוא כולל גם את המקנה ואת רכוש המשפחה. לאחר מכן מסוכמת התוצאה - "וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ" - יעקב מתייצב כעת במרכז, והמשפחה כולה באה מצרימה - הוא וזרעו איתו.  

בפסוקים הבאים - מעין סיכום לתהליך שתואר עד כה.

 

ואלה שמות בני ישראל

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן: וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי... אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם...

וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי... אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ:

בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם... אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר:

 וּבְנֵי דָן חֻשִׁים: וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם: אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָה: 

כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ: וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים   (שם ח'-כ"ז).

בפרשייה זו, מציין הכתוב את שמות הבאים מצרימה ואת מספרם. "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה" - זוהי הכותרת לפרשייה, והקשרה הוא 'ישראל' - בזהות ובייעוד גם יחד. מכאן ואילך - פירוט, והייחוס בו יהיה 'יעקב', לא 'ישראל'. מי הם 'בני ישראל' המתוארים בכותרת? האם הכוונה היא לשנים עשר בניו של ישראל, כפי שתוארו קודם לכן בנושאם את יעקב אביהם (פסוק ה')? לא ניתן לומר כן, שהרי פירוטם כעת הוא "יַעֲקֹב וּבָנָיו"! על כורחנו, השם 'בני ישראל' הוא כינוי למשפחה עצמה. בדומה למושג 'בני ישראל' המציין את העם כיחידת זהות, כעת, עוד בטרם קיומו של עם, משמש הביטוי כשם ל'משפחת בני ישראל'. במובן זה, צמיחתו של כינוי חדש למשפחה הוא שיקוף  לתהליך הצמיחה המתרחש בפרשייה זו[17].

את מה משרת דבר קיומה של פרשייה זו? מהו הערך בציון שמות הבאים מצרימה? דומה שמשתקף כאן התהליך שהתחולל בפסוקים הקודמים. כאמור, 'ישראל' נסע, אך 'יעקב' ירא, לא היה בטוח ביכולתו להוביל את משפחתו למצרים ולהתקיים בה בצורה נאותה. על רקע זה הועצם 'יעקב', גם זכתה רקמת החיים המשפחתית ל'אתחול מחדש'. תשתית המשפחה הבנויה משתקפת כעת בפסוקים אלו: פתיחה בתמונה הגדולה של המשפחה: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה" - תמונת הייעוד והחזון, ומיד 'ירידה' אל המציאות, אל השם 'יעקב' בו יעשה שימוש מכאן ואילך. תחילה בתיאור האב ובניו ('יעקב ובניו'),  במעגל שני - לבני יעקב יש בנים, וגם אותם מונים ('ובני ראובן חנוך...'). במעגל נוסף  - מעגל האמהות, הכולל את לאה, זלפה, רחל ובלהה - אם אם ושפחתה, בשיקוף נאמן למבנה המשפחה וההיררכיה הנתונה בה[18]. כאמור, תיאור זה מהווה סיכום תהליך הכנת המשפחה לקראת האתגר הגדול העומד לפתחה - לרדת למצרים, להיבנות בה, ולהיערך להתמודדות עם מציאות חיים מורכבת של עם הנתון במצרים, והוא נתבע לתת מענה לשאלות הקיום שלו, בתחומי החיים השונים.

סיפור סיכום זה נבחר לשמש כסיפור הפתיחה לספר שמות.

 

מבוא לספר שמות

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה

אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:

רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם (שמות א', א'-ד').

במילים אלו נפתח ספר שמות, וכמו מצביע לאחור אל סיפור מלפני שנים רבות - עת היוודע יוסף לאחיו, עת ירדה המשפחה למצרים. והנה, חוזרת התורה אל האירוע המכונן ההוא, בו - 'הכל החל', וכעת הוא משמש כנקודת ציון ראשונה לסיפור חדש - הולדת עם, המתוארת בספר שמות.

כבר בפסוק הראשון ניתן להבחין בשני הקולות - שני הסיפורים: "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה", ומנגד - "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ"[19]. ומה ביניהם? בראשון מתוארים 'בני ישראל' כיחידת זהות, והם באים מצרימה. בשני מתוארת המשפחה בחלקיה השונים: בני יעקב המצטרפים אל יעקב ('עם יעקב'), ו'ביתו' של כל אחד מן הבנים - המצטרף אליו ('איש וביתו באו'); בראשון הם 'באים' בלשון הווה, כאירוע מתמשך שטרם הסתיים, כשהקשרו הוא בפרספקטיבה רחבה ובהקשר היסטורי. בשני מתואר אירוע מסוים שהתרחש בעבר[20].   

שני סיפורים הם, המשמשים כעד לקיומם של שני מגרשים. האחד - שייך אל התמונה הגדולה, ההיסטורית, של 'בני ישראל', והוא משקיף אל הירידה למצרים בהקשריה הגדולים. ביניהם ניתן למנות את ברית בין הבתרים[21], את התכנית ה-אלהית שבמכירת יוסף (שם נ', כ'), את נבואת העתיד המפורשת בדיבור א-להים אל 'ישראל' עם ירידתו למצרים: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (בראשית מ"ו, ג'), ועד ההתבוננות בעקבות הפתיחה לספר שמות - "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה" - כפתיחה לתהליך היסטורי הרווי במשמעויות עומק רבות. דבר קיומו של מגרש זה מתבקש - ובמידה רבה תכניו הם - 'גופי תורה'.

חידוש מרענן הוא - דבר קיומו של מגרש נוסף - מגרש חייו האישיים של יעקב, הזוכה לתשומת לב רבה בפסוקי התורה. הקשרו בפרשייתנו - כאשר יעקב נקרא לרדת למצרים, ומתעוררת בו יראה קיומית. חולשה דומה אופפת את 'בני יעקב' שאינם משמשים כגורם מוביל בפרשייה זו[22]. חולשות אלו הן חלק מן החיים, והתורה אינה מדלגת עליהן. בשיח סמוי - חושף המקרא ומראה את התהליך העובר על יעקב ועל בניו, את ההעצמה המסוכמת בתיאור 'שמות בני ישראל' כשהיא משקעת בתוכה את המבנה הפנימי בו בנויה כעת המשפחה.

והנה - זכתה פרשיית סיכום זו, והיא משמשת כפתיחה לספר שמות. שני המגרשים מוצבים שוב בפתחה, ומעתה הם משמשים כמבוא לפרק שנושאו הוא - תהליך היווצרותו של עם ישראל. במעגל רחב יותר - משמש פרק זה כפתיחה לספר שבמרכזו - עם ישראל. במתח שבין הייעוד והחזון, בין המציאות ועומקיה, מתקיים בית גידולו של העם[23].

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

 

עורך: מתנאל בן אבי

 

 

 

 

 



[1] פעמיים מורה להם יוסף להורידו, בשני הקשרים שונים:

בפעם הראשונה: "כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד" - אני פונה אליך מעמדת האדון לכל מצרים. בהמשך הוא מפרט את  תוכניתו - ישיבת המשפחה בארץ גושן, כאשר יוסף מכלכל אותם לאורך תקופת הרעב. תוכנית זו היא הגיונית,  שהרי הרעב עומד להימשך עוד חמש שנים.  במעגל נוסף - בחתימת דבריו הוא מבקש מהאחים שיודיעו ליעקב על כבודו ועל כל אשר ראו עיניהם. בהקשר לכך הוא מוסיף - "וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה". השאלה מתבקשת: מדוע מודעות למעמדו הרם כל כך במצרים עשויה להאיץ את בואו של האב? מה מטרתה של תוספת דברים זו? דומה שיוסף צופה שיעקב יחשוש מן הירידה למצרים - עובדה שהתבררה כנכונה. דרכו לשכנע את יעקב היא היא לנסוך ביטחון במעמדו של יוסף. 'כבודי רב במצרים', 'יכולותיי גדולות ביותר, כפי שראיתם. ממילא - הזמנת האב אינה הרפתקה מפוקפקת, אלא תוכנית עבודה שבידי יוסף כלים לממשה.

[2] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ: וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם" (בראשית מ"ה, י"ז-י"ט).  

[3] ראה על כך בהרחבה בעיוננו על פרשת וישב.

[4] אבן עזרא: "ויפג לבו מגזרת אל תתני פוגת לך (איכה ב', י"ח), והטעם שעמד לבו ודמם, כטעם וימת לבו (ש"א כ"ה, ל"ז), כי לא האמין".

[5]אם יעקב אינו מאמין, מדוע הוא מגיב תגובה קשה, הרי שום דבר לא השתנה? דומה שבמילותיהם 'לקחו' אותו האחים חצי דרך. עוררו את אהבת האב ואת געגועיו אל הבן, אך לא עוררו אמון מספיק שאכן הוא חי. לפיכך נותר יעקב בין שמים לארץ, בין תקווה לבין ייאוש, בתחושת חוסר נוראה (פירוש מעין זה נמצא באברבנאל).

[6] השם 'יעקב' ניתן לו בלידתו:  וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:  וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם" (בראשית כ"ה, כ"ה-כ"ו). בפסוקים אלו מתוארת לידת התאומים. הראשון יוצא אדמוני כולו כאדרת שער, והשם ניתן לו על ידי אביו ואמו. הסכמתם על שמו משקפת את העובדה שהשם שנבחר הוא שם מתבקש - עשיו העשוי וגמור (חזקוני בראשית פרק כה: "אדם נגמר כולו היה עשו שעיר").  'ואחרי כן יצא אחיו' - כמי שמיוחס אל הראשון, וידו אוחזת בעקב עשיו -עוקב ומגיב לתנועותיו של עשיו. עקיבה זו היא תנועת חיים ראשונית עבור ליעקב. לימים, ינסח עשיו את משמעות שמו של יעקב כך: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי... " (בראשית כ"ז, ל"ו). יעקב התייצב בעמדת העקיבה פעמיים נוספות, ובחר 'לנשוף בעורפו' של עשיו. לא רק כאוחז, אלא בעמדה אקטיבית - בלקיחה הכפולה של הבכורה ושל הברכה מעשיו. שמא יתפרש הביטוי 'ויעקבני' במשמעות של רמיסה על ידי העקב, ובדומה לקללת הנחש "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" במשמעות של יכתת את ראשך (רש"י שם) - על ידי העקב המתוארת בהמשך המשפט "וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" בראשית ג', ט"ו).

[7]  "ויהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל" (מלכים ב י', י"ט). רש"י שם: "בעקבה - במרמה", וכן "כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיהו ט', ג'). רד"ק שם: "ענין התרמית והערמה כמו 'ויעקבני זה פעמים' ".

[8] אלו הם דברי המלאך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ד-כ"ט). יעקב הולך בדרכו לחזור מחרן אל ארץ כנען, והנה איש נאבק עמו. האיש מתברר כמלאך א-להים (כך עולה מן ההמשך "כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל", וכך הוא בספר הושע בו הוא מתואר כמלאך: "וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (שם י"ב, ה'). בלשון החכמים במדרש הוא - זהו שרו של עשיו (במדרשים רבים לדוגמא בראשית רבה ע"ז, ג'). בניגוד לעקיבה או להערמה של יעקב, כאן קיימת נוכחות רוחנית של יעקב הנלחם ומנצח ('שרית' במשמעות של מאבק, או במשמעות של שררה). בניגוד לשם 'יעקב', שניתן לו על ידי אביו, כעת השם ניתן לו על ידי מלאך   הא-להים.

[9] "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ: (בראשית ל"ה, ט'-י"ב). בפסוקים אלו מייעד א-להים את יעקב. תחילה הוא מברך אותו, קוראו בשם ישראל, גוי וקהל גויים יהיו ממך, מלכים מחלציך יצאו ולבסוף מבטיחו את הארץ - כמקום בו יוגשם הייעוד.

[10] הביטוי 'כל דברי יוסף' מצביע על כך שלא העלימו דבר מדבריו של יוסף אליהם. החלק הראשון של דבריו מתייחס לסיפור מכירתו ולחלקם בו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם מ"ה, ד'-ח'). קשה לקבל את הניסוח לפיו האחים דיווחו על 'כל דבריו' אך נמנעו מלהזכיר עובדה משמעותית כל כך בדבריו.

אם כן, משמעות הדברים היא שבמעמד זה גילו האחים לאביהם את הסוד הכמוס - את דבר חלקם במה שאירע ליוסף. עובדה זו היא פלאית בכמה מובנים: איך ייתכן שעובדה כה משמעותית - פגיעתם ביוסף אחיהם וההסתרה מאביהם במשך שנים רבות כל כך - אינה זוכה להתייחסות מצידו, והוא אינו עורך עימהם בירור על כך, לא ממצה את הדין (גם אם נערך בירור, שתיקת המקרא  מתיאורו מצביעה על כך שהוא אינו משמעותי). שאלה נוספת: ניתן היה לצפות שההיחשפות של יעקב אל הסוד הגדול שנשמר בלב האחים במשך שנים רבות, תגרום לו להאמין שאכן כנים דבריהם ואכן - 'עוד יוסף חי'. גם במובן זה הידיעה אינה מחוללת דבר. יעקב אינו מתייחס לחטאם של האחים, וגם לאחר שנחשף אליו - הוא אינו מזדרז להאמין להם. שתי תגובות אלו משקפות מציאות נפשית ורוחנית מורכבת בבית יעקב, ללא שקיפות ואולי ללא יכולת להציף ולטפל בדברים בכנות, בשל המורכבות הגדולה והצלקות בלבבות בני הבית.

[11] אהבתו ליוסף מתוארת בבסיסה כאהבת 'ישראל' אליו - כמי שמייעד אותו לגדולות, לא כאהבת 'יעקב': "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז, ג'). גם שליחתו האחרונה אל האחים הייתה על ידי 'ישראל', לא על ידי 'יעקב': וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה" (שם, י"ב-י"ד).

[12] "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ  פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת  הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כ"ו, א'-ד').  

ובמדרש: "ויסע ישראל וכל אשר לו. שכל ביתו היה ברשותו:

ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. אמר: אבי יצחק ביקש לרדת למצרים ועכבו הקדוש ברוך הוא, והיאך אני יורד בלי דברו? לכך נאמר 'לאלהי אביו יצחק', שיודיעני אם ירד אם לאו. ונראין הדברים, שהרי ענה דבר הקודש מעין מחשבתו זאת" (שכל טוב בראשית פרשת ויגש מ"ו, א). בקשת רשות זו מתאימה ל'ישראל', שהרי הנושא שבה הוא דרך מימושו של יצחק את החזון - בהישארות בארץ, ומנגד - דרך מימושו של החזון על ידי יעקב כעת. 

[13] שמא ניתן לחזור לאחור, ולומר שגילוי א-להים אליו 'במראות הלילה' דווקא נובע מעמדתו כ'יעקב'. הזמן המתאים לדיבור א-להי עם הווית 'יעקב' הטבעית שצפה כעת הוא הלילה, בדומה להתגלות הראשונה בבית אל (בראשית כ"ח, י"א-ט"ז). 'מראות הלילה' הן ביטוי למפגש רך, טבעי יותר עם דבר ה' - כמו בחלום, לעומת דיבור לאור יום שהוא בעל מהות ניסית.

[14] עדיין ניתן לדבר על זיקה לעובדה שיצחק צווה שלא לרדת מן הארץ, וכמו לומר - אמנם אתה יורד למצרים, אך א-להים ממשיך להתגלות אליך במידתו של אביך. התגלות שכזו היא ביטוי לקשר ולהמשכיות שאינם תלויים במידה כזו או אחרת.

[15]מילים אלו מכילות דאגה אישית ליעקב. קריאה לעומק רגשותיו, לדאגה העמוקה בה הוא נתון, והרגעה - 'אל תפחד, יוסף יהיה אתך עד הרגע האחרון'. כדאגת אב לבנו דואג א-להים ליעקב במילים אלו.

[16] כ'בני יעקב', הירידה עשויה להיות קשה להם גם מבחינת הארץ הזרה, גם מבחינת יוסף - שעלול עדיין לנקום בהם בשלב כלשהו. כ'בני ישראל', הם מבינים את הסיטואציה ההיסטורית בה הם נתונים, את הפוטנציאל שבחיבור המחודש של המשפחה, ואת היכולת לחולל שינוי.

[17] זהו גם ביטוי לזיקה המתקיימת בין שני המעגלים. כאשר 'יעקב' משפר עמדה, מתחולל דבר גם במגרש הייעוד של 'ישראל'.

[18] הניסוחים המשתנים ביחס לאמהות השונות מצביעים על מקומה היחודי של כל אחת מהן במשפחה. לדוגמה: רחל מתוארת בפתיחה לציון צאצאיה "בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן", ושוב היא מתוארת בסיכום "אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר". בניגוד לשאר הנשים, המתוארות בסיכום בלבד. בנוסף - תארה הוא 'אשת יעקב' בניגוד לתארה של לאה שהוא "לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב". שני יתרונות אלו הם ביטוי למעמדה המיוחד בתוך המשפחה.

[19]כלומר: עם יעקב - ראה בהערה הבאה.

[20]  גם הדקויות משתקפות בסיפור זה. היה מתבקש לכתוב 'עם יעקב איש וביתו באו', ומשמעותו - יעקב בא למצרים, והם טפלים אליו, הולכים עמו - איש וביתו. התיאור הוא 'את יעקב'. ההבדל שבין ניסוח בלשון 'עם' לבין ניסוח בלשון 'את', דומה להבדל שבין הניסוחים - "עמו" או "איתו": 'עמו' מציין שותפות בלב, 'אתו' מציין הליכה סמוכה, כל אחד במקומו, ללא שותפות הלבבות.

יעקב בעמדת חולשה בפרשייה זו, ובנוסף - הוא במקום אחד ובניו במקום אחר. אינם באמת 'עמו'. בסופו של תהליך מסכם הכתוב "וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ" (שם מ"ו, ו'), ומעבר לעובדה שתיאורם הוא 'אתו', לא 'עמו', ניתן להבין שסיכומו של התהליך שבמהלכו מתחזק יעקב, לא הושלם לגמרי, ועדיין נותרו סימניו של הפער בין האב לבין הבנים. עוד ביחס להבדל שבין 'עמו' לבין 'אתו' - ראה עיוננו בפרשת וישב בפרק 'מורם בין האחים'.

[21] "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, י"ג-י"ד).

[22] 'בני ישראל' הם המביאים את העגלות והם הנושאים עליהן את ישראל את המשפחה ואת רכושה.

[23] תהליך יצירתו של עם ישראל מתואר בפרק הראשון תוך שימוש בשתי הלשונות: 'בני ישראל', ומנגד 'עם'. המחשה: בפתיחה זוהי משפחה הבאה למצרים - לאחר מכן פרעה המדבר על עם - 'הנה עם בני ישראל' (שם, ט') ועד לתיאור: "וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (שם, כ'). עוד יש לציין שעצם פתיחתו של ספר שמות בציון שמות האנשים הבאים מצרימה אינה מובנת מאליה. פתיחה זו לספר שהנושא שבו הוא הקמת עם ישראל ודרכו המיוחדת - מצביעה על בניין הנשען על המציאות. ברקע עומדת השאלה: איך מתייחסים אל המושג 'כלל'? ניתן היה לחשוב על הגשמת מושג מופשט במסגרת חברה אנושית., אך התורה בחרה לתאר את תהליך היצירה מנקודת מוצא המתייחסת לשמות האנשים - אדם ועוד אדם שמהם מורכבת לבסוף התמונה הגדולה.