דילוג לתוכן העיקרי

ויגש | 'והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים'

קובץ טקסט

לאחר התוודעותו המרגשת של יוסף לאחיו, הוא מבקש מהם לשוב לארץ ישראל ולהציע ליעקב אביו לרדת למצרים:

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד.

...

וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה.

(בראשית, ט - יג).

דברי יוסף הללו ("והגדתם לאבי את כל כבודי") יכולים להישמע כהתרברבות והתפארות מיותרת שלא מתאימה ליוסף הצדיק. ר' קלונימוס קלמן מקרקא מסביר את משמעותם העמוקה של דברי יוסף:

לזאת אמר להם: "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם" (בראשית, מ"ה, יג), שאני כל כך בגדולה ואף על פי כן יכולתי לדבק עצמי בעולמות עליונים. לזאת תראו, כי אין המקום גורם כלל. לכן לא יהיה פחד מלבוא הנה, "ומהרתם והורדתם את אבי הנה" (שם)...

(מאור ושמש, פרשת ויגש, ד"ה "ונראה").

להבנת ר' קלונימוס קלמן, מטרתו של יוסף היא לשכנע את אביו שהוא יכול לרדת למצרים ללא חשש. יוסף יודע שיתכן שיעקב לא יסכים לרדת למצרים בשל חשש שמשפחתו תיטמע בתרבות החומרית של מצרים. לכן, יוסף מספר לאביו שלמרות כל הכבוד שזכה לו במצרים, הוא הצליח לשמור על עולמו הרוחני; ואם יוסף הצליח להגיע למשרה בכירה כל כך בלי לשנות את אורחות חייו, משפחת יעקב יכולה לרדת למצרים ולא לחשוש מהתבוללות בין המצרים.

הסבר אחר לדברי יוסף, בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא, מופיע בסיפור אודות אחת החתונות המפורסמות ביותר בעולם החסידות:

בעת "החתנה הגדולה" באוסטילה, שנתאספו לשם הרבה צדיקי הדור, ובראשם הצדיק הקדוש רבי אברהם יהושע השיל מאפטא ז"ל, מצאו להם מתנגדי הצדיק רבי בונים מפשיסחא ז"ל מקום לבצע זממם להקדיש מלחמה על חסידי פשיסחא והתנהגותם, על ידי שיסכימו כל הצדיקים הנאספים שדרך פשיסחא אינה לפי התורה, והתכוננו להביא לפניהם הוכחות וראיות שונות.

הצדיק רבי בונים חשב לנסוע בעצמו על החתונה לכבוד המחתנים, שהיו מצדיקי הדור, וגם בשביל להראות את צדקתו ולהסיר התלונות והטענות נגד דרכו ושיטתו בחסידות. אבל תלמידו הצדיק רבי מנחם מנדל, הרבי מקוצק לעתיד, התנגד לנסיעת רבי בונים בכל תקף, ואמר לרבי בונים:

אפילו כשהרבי כבר ישב על העגלה לנסוע, אני אשכב על הארץ לפני הסוסים, ולא אתן להרבי לנסוע.

ואז החליט רבי בונים לשלח לשם תלמידיו. והוחלט לשלוח חמשה אנשים: למדן, חסיד, חכם, נגיד (עשיר) ובעל לשון. נבחרו לשם כך: הגאון הצדיק רבי יצחק מאיר, שהיה אחר-כך הרבי מגור, בתור למדן; הרב הצדיק רבי פיבל מגריצא, בתור חסיד; הרב רבי זושא משדליץ, בתור חכם; הרב רבי ישכר הורביץ, בתור נגיד; הרב רבי אליעזר דב מגרבויץ בתור בעל לשון.

הגאון רבי יצחק מאיר היה הצעיר שבחבורה[1] והוא הפליא את כל הנאספים בתורתו, וראש הצדיקים הרב מאפטא כבד אותו מאד, ואחרי רב דברים שעברו בין המשלחת למתנגדי פשיסחא - שאין כאן מקומם - נצחו חסידי פשיסחא, ולא עלתה בידי מתנגדיהם להוציא את זממם לפעל.

והסבא קדישא מאפטא, אחר סעדת המצוה תחב את ידו הקדושה לתוך אבנטו של הרי"מ[2] ורקד עמו יחד, וכל הצדיקים שעמדו שם המה ראו כן תמהו שמכל הצדיקים בחר לו את האברך הצעיר לרקד עמו.

ומשם, מאוסטילה, שלח רבי יצחק מאיר מכתב לרבו הצדיק רבי בונים, וכתב לו שכבוד גדול עשו לו הצדיקים. קרא רבי בונים להחבריא קדישא שלו, ואמר להם בהתפעלות רבה:

ראו נא מה שהאברך הזה כותב: הוא כבר בבחינה כזו, שיוכל לקבל גם כבוד.

והוסיף רבי בונים:

זהו שיוסף הצדיק אמר לאחיו: "והגדתם לאבי את-כל-כבודי במצרים".

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זווין, ירושלים, תשס"ב, חלק א', עמודים 142 – 141, סיפור 119).

לפי פירושו של ר' שמחה בונים, מטרת דברי יוסף הצדיק הייתה להרגיע את אביו. יוסף חשש שכאשר האחים יספרו ליעקב שיוסף הוא משנה למלך מצרים, יעקב יחשוב שיוסף סטה מהדרך במהלך השנים שהתרחק ממשפחתו. לכן, יוסף ביקש מהאחים שיאמרו לאביו "את כל כבודו", דהיינו שהוא כבר הגיע לדרגה שהוא יודע כיצד מקבלים כבוד בלי להיפגע.

ר' שמחה בונים לא מסביר מה המשמעות של היכולת לקבל כבוד, אבל הדבר מתבאר על פי סיפור נוסף על ר' ישראל מרוז'ין. נקדים ונציין שר' ישראל מרוז'ין נהג כל ימיו בגינוני מלכות: הוא נסע לכל מקום במרכבה יקרה ומהודרת רתומה לארבעה סוסים, כמנהג המלכים; ביתו היה דומה לארמון ומלבושיו וכלי ביתו היו מהמפוארים ביותר; ובחצרו הייתה מקהלה (קאפלה) ששרה וניגנה כפי שהיה נהוג בחצרות המלכים. וכך מסופר על ר' ישראל מרוז'ין:     

ספרו לפני הרב הקדוש מרוז'ין ז"ל, שהרב מסורן נסע פעם לעיר אחת, ועשו לו כבוד גדול, ושלחו לקראתו מרכבה רתומה לסוסים דוהרים, וכשישב במרכבה ורצה למאוס בכבוד המדומה הזה, התחיל להרהר במחשבתו: מאין בא כל הכבוד הזה? הלוא מהמרכבה, שהסוסים מושכים אותה; והסוס מהו? דבר טמא ומאוס, ובשעה שמפשיטים נבלתו הרי הוא מסריח. וחשב כל-כך בגנותו ופחיתותו של הדבר, עד שהתחיל להקיא.

כששמע הרוז'יני את הספור, אמר:

נעביך, נעביך! לא היתה לו להרב מסורן עצה להרחיק את הכבוד אלא בדרך כזו הלוא יש דרך ישרה: לקבל את כל הכבוד, ואף-על-פי-כן לא להתפעל ממנו כלל.

נשא הרוז'יני משלו ואמר:

משל, למה הדבר דומה? לשר גדול, עליון על כל שרי המלך, וכולם כורעים ומשתחווים לפניו, ומכבדים אותו כבוד גדול. פעם אחת הלך השר ביחד עם המלך לטייל, וכל שרי המלך הקטנים לא הכירו את המלך, וכאשר ראו שהשר הגדול הולך עם עוד איש אחד, מיד כרעו והשתחוו בכבוד גדול לפני השר כדרכם. ודעת לנבון נקל, שהשר הצטער מאד על הכבוד שעשו לו שעה שהלך עם המלך בעצמו, והתבייש מאד מפני המלך על אותו כבוד...

(שם, עמוד 141 סיפור 118).

דבריו של ר' ישראל מרוז'ין בסיפור הם למעשה ההסבר שלו להנהגתו ואורח חייו הראוותני, שמבחינה חיצונית יכולים היו להראות כרדיפה אחרי הכבוד. ר' ישראל מסביר שהתיקון העמוק של נגיעת הכבוד תלוי ביכולת האדם לקבל את הכבוד ולא להתפעל ממנו, אלא לקשר אותו למלך הכבוד שכל הכבוד שלו.

אם נחזור ליוסף הצדיק, נראה שנושא הכבוד שכלול בדברי יוסף לאביו בא ללמד על הנהגתו הכללית של יוסף. יוסף מעביר מסר מרגיע לאביו שהוא כבר הגיע לדרגה בה ביכולתו לקשר את עולם החומר למקורו האלוקי. הוא נמצא בעמדה שלא מתפעלת מהחומריות של העולם הזה, ויודעת לגלות בכל מציאות חומרית את מקורה האלוקי.  


[1]   הוא היה אז כבן עשרים.

[2]   ר' יצחק מאיר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)