פרשת ויגש - ירידת יעקב ובניו למצרים

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת ויגש

בפרשתנו מתוארת ירידתם של יעקב ובניו למצרים. מה אופייה של ירידה זו: האם היא נועדה להשתקעות במצרים או שמא רק לביקור קצר? בשיעורנו השבוע נענה על שאלה זו, ובתוך כך נכין את הרקע להבנת המעבר מספר בראשית לספר שמות.

פתיחה/ חזרה

בשיעורינו לספר בראשית עקבנו אחר השתלשלות תהליך הבחירה וראינו כיצד מציינות ההתגלויות השונות של ה' לאבות את נקודות המפנה בתהליך זה. שיעורנו השבוע יתמקד בהתגלות האחרונה בספר בראשית - התגלות ה' ליעקב לפני הירידה למצרים.

אנו עתידים לגלות כי בהתגלות זו כלול מידע חשוב השופך אור על תהליך יציאת מצרים כולו. כדי להעריך את תוכן הדברים שנאמרו ליעקב עלינו להביא בחשבון את הרקע להתגלות, כלומר את תגובתו הראשונית של יעקב לשמע הבשורה כי יוסף חי: "ויאמר ישראל: רב! עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות" [מ"ה; כח]. מפסוק זה נראה שכוונתו של יעקב היא רק לבקר במצרים כדי לראות את יוסף. ככלות הכול, מדוע ירצה לעקור מארץ מולדתו?

לכל אחד יש תכנית...

אולם על אף שיעקב מתכנן רק ביקור קצר, ליוסף יש תכניות אחרות, כפי שעולה מהמסר שהוא מצווה להעביר ליעקב על ידי האחים: "...רדה אלי אל תעמֹד, וישבת בארץ גשן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך וכלכלתי אֹתך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תִּוָּרֵש אתה וביתך וכל אשר לך" [שם; ט-י]. ברור שכוונתו של יוסף היא שכל המשפחה תהגר למצרים בגלל חמש שנות הרעב הנוספות העומדות בפתח. מכל מקום, יש להניח שבחלוף הרעב ישובו כולם לארץ כנען.

אך בניגוד לתכניות קצרות הטווח האלו אנו מגלים להפתעתנו שמשפחת יעקב אינה חוזרת כלל לארץ כנען כי אם משתקעת בארץ גושן למשך מאות שנים! ברור, אם כן, שלה' היו תכניות שונות לחלוטין.

כדי להבין את תכניתו של ה' עלינו לעיין בדבריו ליעקב בהתגלות בבאר שבע, שהיא, כפי שצוין, ההתגלות האחרונה בספר בראשית. אולם קודם שניגש להתגלות עצמה עלינו להבין מדוע בכלל עצר יעקב בבאר שבע לפני הירידה למצרים. "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק" [מ"ו; א]. פסוק זה מעורר כמה שאלות:

א) מדוע עצר יעקב דווקא בבאר שבע? ובעצם, מדוע עצר בכלל?

ב) מדוע הזבחים נזבחו ל"א-להי אביו יצחק"? וכי ה' אינו גם א-לוהי אברהם?

ג) מדוע בכלל מצא יעקב לנכון להקריב קרבנות כעת? ומדוע זבחים דווקא?

ד) מה הסיבה לשימוש בשם "ישראל" בפסוק זה?

אנו נענה על כל שאלה בפני עצמה, אך יש לשים לב לקשר בין התשובות השונות.

כאב - כן בנו

כזכור מסיפור מכירת יוסף, יעקב מתגורר בחברון [ל"ז; יד], ועל כן עוברת דרכו דרומה - למצרים - דרך באר שבע. באר שבע מהווה את הגבול הדרומי של ארץ כנען [שמו"א ג; כ], והיא למעשה הנקודה שבה יוצא יעקב מהארץ.

יצחק - אביו של יעקב - התנסה אף הוא במצב דומה כאשר רצה לרדת למצרים בזמן של רעב בארץ כנען, אך ה' אסר עליו לצאת מהארץ: "ויהי רעב בארץ... וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה. וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכֹן בארץ אשר אֹמר אליך" [כ"ו; א-ב]. איסור זה - מסביר ה' ליצחק - נובע מהיותו בנו הנבחר של אברהם: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך נתתי את כל הארצֹת האל, והקִמֹתי את השבֻעה אשר נשבעתי לאברהם אביך..." [שם; ג]. יעקב עצמו אמנם כבר יצא מהארץ בעבר, אך בנסיבות שונות - אז נשקפה סכנה ממשית לחייו בגלל עשו (כזכור, אפילו במצב זה ה' מתגלה ליעקב על מנת לאשר את יציאתו מהארץ ועל מנת להבטיח לו שימשיך להשגיח עליו שם). כעת, לעומת זאת, לא נשקפת כל סכנה ליעקב ולמשפחתו. הקיום בארץ כנען בשנות הרעב אמנם קשה, אך הוא אפשרי: ניתן לקנות אוכל במצרים, בדיוק כמו שעשו האחים קודם לכן. גם רצונם של יעקב ויוסף להיפגש אינו סיבה לירידה: יוסף יכול לבוא לבקר את יעקב בארץ.

על רקע מה שהסברנו חש יעקב צורך לקבל אישור א-לוהי לירידה מהארץ ולהשתקעות במצרים, ועל כן הוא נעצר בבאר שבע ומקריב קרבנות.

אישור יציאה

הקרבת הקרבנות היא למעשה מעין בקשת אישור יציאה מארץ כנען. נותר רק להסביר מדוע הדבר נעשה בבאר שבע דווקא. המפרשים מציעים כמה הסברים:

* רשב"ם: באר שבע הייתה מקום התפילה של יצחק [בכ"ו; כה מסופר שיצחק הקים שם מזבח].

* רמב"ן מוסיף שהבחירה בבאר שבע נבעה מן הדמיון ליציאתו הראשונה של יעקב מארץ כנען - מבאר שבע לפדן ארם [כ"ו; י].

* רד"ק מפרש שבאר שבע מהווה את הגבול הדרומי של ארץ כנען, ולכן יעקב עוצר שם על מנת לקבל היתר לצאת מהארץ.

המשותף להסברים המגוונים הוא, מכל מקום, חששו של יעקב מפני היציאה מהארץ.

ה"זבח" הראשון

לאור מה שלמדנו עד כה נוכל לנסות להבין מדוע יעקב מקריב דווקא "זבחים".

ראשית יש לציין כי זהו האזכור הראשון בתורה של מושג זה. רמב"ן עומד על כך שכל בני נח - ואברהם בכלל הזה - הקריבו רק עולות. ההבדל בין עולות לזבחים (= שלמים) מבואר בפרקים הראשונים של ספר ויקרא: העולה מוקטרת כליל לשמים ואילו קרבן השלמים נאכל ברובו על ידי הבעלים ורק חלביו מוקטרים על המזבח.

השם "שלמים" רומז לשלמות - קרבן שהאדם מביא בנדבה מתוך תחושה של שלמות עם ה'. אין זה ברור שיעקב אכן אכל מן הזבחים הללו, אולם ללא ספק יש משמעות לעובדה שהתורה בחרה דווקא בשם זה לתיאור הקרבנות שהקריב בבאר שבע.

הקרבת שלמים מתוארת בתורה בשלושה מקומות נוספים:

1) קרבן פסח - בליל יציאת מצרים [שמות י"ב; כז].

2) בברית "נעשה ונשמע" - מעמד הר סיני [שמות כ"ד; ד-ה].

3) ב "יום השמיני" - בחנוכת המשכן [ויקרא ט; א-ד].

במבט ראשון קשה למצוא קשר בין מאורעות אלו - שכולם שמחים וחגיגיים למדיי - לבין מצבו של יעקב טרם ירידתו למצרים, שכפי שראינו מאופיין דווקא במתח וחשש. אמנם, אם נעמיק יותר נוכל למצוא קשר ביניהם.

כל שלושת המאורעות האלו מציינים את השלמתו של תהליך משמעותי: קרבן פסח מסמן את השלמתו של תהליך יציאת מצרים; ברית "נעשה ונשמע" ומתן תורה מהווים את התכלית של יציאת מצרים - קבלת התורה וכריתת הברית עם ה' להיות לו עם סגולה; וחנוכת המשכן היא השלמת תהליך הקמת המשכן והשראת השכינה במחנה ישראל.

קרבן השלמים מסמל אפוא את השלמתו של תהליך חשוב. איזה תהליך הושלם עם ירידתו של יעקב למצרים? מדוע הוא מקריב "זבחים"?

ייתכן שקרבן השלמים של יעקב אכן שונה לחלוטין, והוא מעין קרבן תודה (גם קרבן התודה שבספר ויקרא הוא קרבן שלמים) על הישארותו של יוסף בחיים ועל פגישתם הצפויה.

אך אפשר גם שירידתו של יעקב למצרים, שנועדה בעצם לאחד את המשפחה, מהווה השלמה של תהליך הבחירה, שכן עד כה חסר אחד השבטים! ניתן גם ללכת עם רעיון זה צעד קדימה ולומר שהקרבת הזבחים באה בעצם להביע את מטרת ירידתו של יעקב למצרים - איחוד המשפחה כהשלמה של תהליך הבחירה - וזאת, כאמור, על מנת לקבל אישור מה' לכך.

כעת גם נוכל להבין את פשר השימוש בשם "ישראל" בפסוקים אלו. שם זה מבטא, כפי שלמדנו בשיעורנו לפרשת וישלח, את המיוחד שבבחירת יעקב אבינו: בכל השלבים הקודמים של תהליך הבחירה נבחר אדם אחד והשאר נדחו; הבחירה ביעקב אבינו מהווה את השלב האחרון בתהליך, שבו נבחר לא רק יעקב עצמו אלא גם כל צאצאיו, שלב המהווה את המעבר מיחידים נבחרים לעם נבחר. ומכיוון שירידתו של יעקב למצרים נועדה לאחד את המשפחה, ובכך לסייע בהמשך התפתחותו של עם ישראל כעם, השימוש בשם "ישראל" מתבקש!

הסוף - וההתחלה...

התגלות ה' ליעקב לאחר הקרבת הקרבנות מעניקה לירידה למצרים ממד חדש, שהפתיע, כנראה, גם את יעקב עצמו: "ויאמר א-להים לישראל במראֹת הלילה... אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלֹה..." [מ"ו; ב-ד]. בניגוד לתכניתו של יעקב, שכללה ביקור קצר בלבד במצרים, ואף בניגוד לתכניתו של יוסף, שכללה שהות של שנים ספורות, עד תום הרעב, מבשר ה' ליעקב שהוא וצאצאיו עתידים לשהות במצרים תקופה של מאות שנים - עד שיהפכו שם ל "גוי גדול" - ואז יוציאם ה' משם. ירידת יעקב למצרים מתפרשת עתה כתחילתם של תהליכי הגלות ויצירת העם שעליהם נתבשר אברהם בברית בין הבתרים [בראשית ט"ו; יג-יח] (דיון מקיף יותר בהתגלות זו יובא בשיעור הפתיחה לספר שמות).

מ"תולדות" ל"שמות"

לאחר תיאור ההתגלות בבאר שבע [פסוקים א-ד] בא תיאור המסע למצרים [פסוקים ה-ז]. הפרשייה הבאה מוקדשת כולה לרשימת שמות בני משפחת יעקב היורדים מצרימה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו..." [מ"ו; ח]. פרשייה זו מציינת את סיום תהליכי הבחירה שבספר בראשית: מאותם שבעים נפש היורדים מצרימה עתיד לצמוח עם ישראל.

תהליכי הבחירה בספר בראשית הוצגו תחת הכותרת "תולדות", ואילו המשפחה הנבחרת בסיום התהליך מוצגת תחת כותרת חדשה: "שמות".

זו ככל הנראה גם הסיבה לכך שספר שמות פותח בחזרה על הפרשייה הזו, שכן ספר שמות מתאר, למעשה, את קיום ההבטחות שניתנו ב"ברית בין הבתרים": היציאה לגלות, יצירת העם והגאולה. בעוד שהפרקים האחרונים של ספר בראשית משלימים את תיאור חיי משפחת יעקב במצרים - היחסים בין האחים, מות יעקב ויוסף וכו' - ממשיך, למעשה, ספר שמות, הפותח בחזרה על רשימת היורדים למצרים, את הסיפור העיקרי מהנקודה שבה נקטע: משבעים הנפש שמהן עתיד לצמוח עם ה'.