דילוג לתוכן העיקרי

ויגש | עירבונו של יהודה

קובץ טקסט

א. גביע וכסף

אני מעריך כי רבים מן הקוראים יסכימו אתי שבפרשת השבוע מגיע סיפור יוסף ואחיו לשיאו. בעמידתו מול יוסף ובניסיונו לשכנע את יוסף לאפשר לבנימין לשוב לאביו, מתגלה יהודה כבעל תעצומות נפש מיוחדות במינן.

קשה לדעת בביטחון אם יהודה האמין לטענתו של אחיו הצעיר כי לא גנב את הגביע. מחד, הגביע נמצא באמתחת בנימין, דבר המהווה לכאורה הוכחה חותכת שאמנם בנימין גנב אותו. מאידך, יש לזכור כי יוסף כבר החביא פעמיים את כסף שברם של האחים באמתחותיהם. בירידה הראשונה נאמר "ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם איש אל שקו" (מ"ב, כה); את הכסף הזה מצאו האחים עת חנו במלון (מ"ב, כז-כח). יוסף המשיך במנהגו המוזר, והחביא את כספם בשקיהם גם בירידתם השנייה מצרימה: "מלא את אמתחֹת האנשים אכל כאשר יוכלון שאת ושים כסף איש בפי אמתחתו" (מ"ד, א). החבאת כסף זו אינה נזכרת עוד בהמשך הסיפור, וקשה להבין מה חשב יוסף להשיג בהחזרת הכסף בפעם השנייה.

אמת הדבר, שגם על מגמתה של החבאת הכסף בפעם הראשונה יש לתהות. ברם, עליה לפחות אנו שומעים כי היא עוררה חשש בלב האחים, הווה אומר: השבת הכסף הראשונה תרמה, בדרך זו או אחרת, להמשך העלילה. דבר זה מתברר גם מאוחר יותר, בהזמנת יוסף את אחיו לביתו, שאז שבו האחים ונזכרו בכסף המוחבא, והתעורר בהם החשש שמא עומדים 'להתנפל' עליהם בשל כך (מ"ג, יח).

לעומת זאת, על השבת הכסף בפעם השנייה איננו שומעים דבר: לא על גילוי הדבר בידי האחים, וודאי שלא התייחסויות חוזרות לנתון זה. מהי, אם כן, משמעותה של החבאת הכסף בפעם הזו?

יושם לב, שהחבאת הכסף מודגשת באופן מיוחד ביחס לשקו של בנימין:

ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטֹן ואת כסף שברו (מ"ד, א).

הוראה זו ניתנת מיד לאחר ההוראה "ושים כסף איש בפי אמתחתו", שבה כלול כמובן גם כספו של בנימין. אף על פי כן חוזר יוסף על הציווי להחביא את הכסף לצד הגביע באמתחת בנימין, ובכך, כאמור, מודגשת החבאה זו באופן מיוחד.

דומה שעל השאלה מתי גילו האחים שכספם הושב להם ניתן להשיב באופן פשוט. לאחר שהשיג 'האיש אשר על בית יוסף' את האחים, ולאחר שטען באוזניהם כי גנבו את הגביע, החל החיפוש בשקיהם. הכתוב מדגיש שהאיש חיפש באמתחות כולם - התחיל בגדול (דהיינו בראובן), ובדק אח אחר אח, עד שהגיע לבנימין:

ויחפש, בגדול החל ובקטֹן כִּלה, וַיִּמָּצֵא הגביע באמתחת בנימין (מ"ד, יב).

רש"י (בעקבות בראשית רבה פרשה צב) נתן טעם לדבר: "שלא ירגישו שהיה יודע בו היכן הוא".

נוסף על סיבה זו, יש להזכיר גם את משמעות הבדיקה ביחס להחבאת הכסף. סביר להניח שחיפוש הגביע בשקים לא הסתכם במבט מרפרף על בגדי האנשים ועל אוכלם, אלא כלל חיפוש יסודי בנבכי השק. בשלב זה, ככל הנראה, ראו האחים את כספם שהושב להם, ולהפתעתם לא אמר על כך 'האיש אשר על בית יוסף' דבר - עד שבשקו של בנימין התגלה, לצד הכסף, גם הגביע.

רמב"ן הסיק מכך שבפעם הזו החזיר להם יוסף את כספם בגלוי והודיע להם על כך:

ושים כסף איש בפי אמתחתו - לדעתם, כי אמר להם: ידע אדוני כי עשה לכם חמס ויבקש להיטיב לכם; שאם עשה זה כפעם הראשונה, שלא לדעתם, היה להם התנצלות בגביע, שנעשה בו כאשר נעשה בכסף. אבל [= אלא] היה לדעתם, וידעו בכסף כאשר ידעו במשא, כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת (רמב"ן למ"ד, א).

לדעתו של רמב"ן, לו הוחבא הכסף שלא לדעת האחים גם בפעם השנייה, יכול הדבר לשמש להם הוכחה טובה כלפי השליט המצרי כי לא הם אחראים לגנבה, אלא מישהו הכניס לשקיהם דבר מה שלא ביזמתם ושלא מדעתם, כשם שהוכנס לשקיהם הכסף המוחבא.

ואולם, רמב"ן עצמו מביא בהמשך דבריו גם גישה שנייה, ומסביר מדוע בכל זאת ניתן להציע שהכסף הוחבא שלא לדעתם של האחים. על פניו, גישה זו קרובה יותר לפשטי הכתובים - שהרי יוסף מצווה את 'האיש אשר על ביתו' לשים את הכסף בשקים, ואינו אומר זאת לאחיו.

אדרבה, ייתכן שטענתו של רמב"ן בראשית דבריו מכוונת לכוונתו הנסתרת של יוסף, ונדמה כי זהו בעצם תפקידו של הכסף המוחבא. יוסף מבקש לבלבל את אחיו: מחד הוא מציג את בנימין כגנב, אך מאידך הוא 'מצייד' את האחים בהבנה ובתחושה שייתכן שהצדק עם בנימין, ולא הוא גנב את הגביע; ממש כשם שהכסף מצוי לפתע בתוך השק - כך גם מצוי בו הגביע.

על התמיהה שבה פתחנו, האם האמין יהודה לבנימין שלא גנב את הגביע, קשה אפוא להשיב באופן חד-משמעי. אמנם הגביע באמתחת בנימין - אך כך גם הכסף, הנמצא באמתחתו, כמו גם באמתחותיהם של יהודה ושל אחיו!

ב. מבנה סיפור יוסף ואחיו

נשוב לסוגיית השבת הכסף בהמשך. כעת ברצוני לעמוד על נאום יהודה בפני יוסף, שבו ניסה לשכנע את יוסף להשאיר במצרים אותו, במקום את בנימין.

למעשה, יהודה 'עלה' על הבמה הספרותית כבר בראשית מאבקם של האחים עם יוסף: הוא שהציע למכרו לעבד למצרים (ולא להרגו או להפקירו בבור, כהצעת ראובן), והוא ששכנע את יעקב אביו להוריד את בנימין עם אחיו למצרים (בניגוד לראובן, שלא הצליח לשכנע את האב). ממילא הוא גם זה הניצב כעת מול יוסף ומציע, במסירות נפש עצומה, להיות לעבד במקום בנימין.

עם זאת, דומה בעיניי שהסיפור החשוב ביותר להבנת פעולתו של יהודה בסיטואציה שלפנינו הוא סיפור אחר: סיפור יהודה ותמר (פרק ל"ח).

רבים שאלו מה משמעותו של סיפור זה ברצף סיפורי יוסף ואחיו, ומדוע מספרת אותו התורה מיד לאחר מכירת יוסף. סביר להניח שסיפור יהודה ותמר ניצב כמעין תגובה למה שקדם לו, דהיינו: למכירת יוסף (ולוּ בשל הדמיון הספרותי שבין שני הסיפורים, שעליו העמידונו חז"ל בבראשית רבה: "הכר נא" שאומרים האחים ליעקב, ו"הכר נא" שאומרת תמר ליהודה).

אך דומה שיש כאן יותר מכך. סיפור יהודה ותמר מחד, יחד עם מאורעות יוסף במצרים מאידך, מהווים רקע למפגש יהודה ויוסף בפרשתנו.

טענה זו מבוססת על המבנה הכולל של פרשת יוסף ואחיו. אנו מורגלים בחיפוש המבנה הספרותי של יחידה סיפורית מצומצמת. ואולם, לעתים שוזרת התורה רצף סיפורים לתוך מבנה אחדותי אחד, ויש לקרוא את כל הסיפורים הקטנים לאור מיקומם במבנה הכולל. כך הדבר גם בסיפור יוסף ואחיו, המעוצב במבנה כיאסטי:

א יעקב עם כל בניו (בחרן ובארץ כנען, 17 שנים)

ב פרק ל"ח: יהודה ותמר

פרקים ל"ט-מ"א: יוסף בבית פוטיפר, בבית הסוהר ובבית פרעה

ג הירידה הראשונה של האחים למצרים

ג1 הירידה השנייה של האחים למצרים

ב1 יהודה 'ניגש' אל יוסף וגורם להתגלותו

א1 יעקב עם כל בניו (בארץ מצרים, 17 שנים)

בתחילת הסיפור ובסופו ('במסגרת': א-א1) מתוארות שתי תקופות בנות 17 שנה כל אחת שבהן חי יוסף עם משפחתו ועם אביו: בתחילה (א) בארץ כנען, ולבסוף (א1) במצרים. בלב המבנה (ג-ג1) אנו קוראים על שתי הירידות של אחי יוסף למצרים. ההשוואות בין שתי הירידות רבות, ויש לקרוא את הירידה השנייה על רקע הראשונה ולראות את ההתפתחות שחלה אצל האחים - דבר שלא נוכל כמובן לעשותו במסגרת הדיון הנוכחי. למבנה הנזכר השלכות נרחבות על הבנת סיפור יוסף ואחיו ועל הבנת מבנה המשפחה (בעיקר בכל הנוגע למערכת היחסים המורכבת שבין הבכורות השונים והטוענים להנהגה). כאן ברצוני להתמקד רק בהקבלה המפתיעה ב-ב1.

בחלק ב עלו על הבמה שני הגיבורים, יהודה ויוסף, באופן נפרד: יהודה בהתמודדותו בסיפור תמר, ויוסף בהתמודדותו במצרים. התמודדותם של שני אחים אלו עם הניסיונות שרבצו לפתחם מלמדת רבות על אופיים של שני האחים.

בניגוד ליוסף, שלא נכשל (מול אשת פוטיפר), יהודה נכשל, ורק אז תיקן את דרכיו. כישלונו של יהודה טמון בפחדו לתת את בנו הצעיר לתמר ובפסק דינו חסר-הרגישות "שבי אלמנה בית אביך" (ל"ח, יא) - פסק דין שלא היה אלא הכנה לפסק דינו השני של יהודה על תמר: "הוציאוה ותשרף" (שם, כד). אמנם תמר בחכמתה גרמה ליהודה לחזור בו ולתקן את דרכיו: "ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (שם, כו). מבחינה זו עולה יהודה על הבמה כ'מקים עולה של תשובה', כפי שאמרו חז"ל על צאצאו דוד (מועד קטן טז ע"ב; עבודה זרה ה ע"א).

בניגוד גמור אליו, יוסף - שאמנם מצוי גם הוא בתהליך של תיקון ביחסו אל האחים - לא נכשל כלל באשת פוטיפר. יוסף אינו אב-הטיפוס של החוזר בתשובה, כי אם של הצדיק שאינו נכשל - 'צדיק יסוד עולם'.

התהליך שעברה כל אחת מן הדמויות הנזכרות בפני עצמה מגיע לידי מיצוי בפגישתם ובעמידתם זה מול זה. מבנה הסיפור מציב את תהליך התשובה של יהודה כרקע למסירות נפשו בעמדו מול יוסף, ואת התהליך שעבר יוסף במצרים כרקע לעמידתו מול האחים.

עמדתו של יוסף כלפי האחים השתנתה לבלי הכר: מנער המביא את דיבת האחים אל האב, הפך יוסף לדמות הרואה גם את מעשיהם הנוראים של האחים (מכירתו למצרים) כקשורים בהשגחת ה' על המשפחה וכחלק מהיסטוריה המכוונת על ידי בורא עולם.

הצד השני שבמפגש, יהודה, עבר גם הוא תהליך משמעותי למן פטירת אשתו בת-שוע ושני בניו (ער ואונן) ועד לסוף הסיפור, שבו 'קיבל' מחדש אישה (תמר) ושני בנים (פרץ וזרח); מחוסר-רגישותו למצבה של תמר, ועד להודאתו "צדקה ממני".

ג. "שנַיִם ילדה לי אשתי"

ברם, נדמה שסיפור יהודה ותמר ניצב כרקע ספרותי למפגש יהודה עם יוסף לא רק בשל המבנה הכיאסטי הנ"ל. האנלוגיה שבין שתי התמונות היא מלאה: בסיפור יהודה ותמר נמנע יהודה מלתת את שלה, בנו השלישי, לתמר, מחשש שמא ימות גם הוא כאחיו ולא יישארו לו בנים מאשתו, בת-שוע; במפגשו עם יוסף מציג יהודה תמונה זהה ביחס ליעקב אביו:

ויאמר עבדך אבי אלינו: אתם ידעתם כי שנַיִם ילדה לי אשתי. ויצא האחד מאִתי ואֹמַר אך טָרֹף טֹרף ולא ראיתיו עד הנה. ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון, והורדתם את שיבתי ברעה שאֹלה (מ"ד, כז-כט).

גם יעקב חשש לחיי הבן הצעיר, שמא ימות גם הוא כאחִיו, ועל כן נמנע מלתתו לילך עם יתר אחיו ברדתם למצרים. יש לזכור שיעקב עצמו הציג את בנימין כבן השלישי העומד להילקח ממנו - "אֹתי שִכלתם: יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תִקחו, עלי היו כֻלנה" (מ"ב, לו) - ממש כשם שיהודה חש כי ער איננו ואונן איננו, ועל כן חשש לחיי בנו השלישי.

למעשה, מאחר שדברי יעקב נאמרים מפי יהודה, כמעט רשאים אנו לתהות: האין קריאת יהודה "ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון" מתארת גם את עצמו, בלבטיו הרחוקים אם לאפשר לשלה להינשא לתמר? לשון אחר, ההזדהות של יהודה עם אביו יעקב היא הזדהות מלאה: יהודה עצמו חווה את תחושתו של יעקב בחששו לחיי הבן הצעיר, וממילא דווקא יהודה, שהבין בסיום סיפור תמר את טעותו וידע להתעשת ולתקן את דרכיו, דווקא הוא אזר אומץ ותושייה מול האב ושכנעו להוריד עמו את בנימין.

ד. תחפושת, תשלום ועירבון

בהקשר זה אנו מגיעים למוטיב הספרותי המשותף לשתי התמונות - יהודה מול תמר מזה, ויהודה מול יוסף מזה: בשני הסיפורים מעורב יהודה בנתינת 'עירבון'. במפגשו עם תמר נתן לה יהודה את מטהו, חותמו ופתיליו; עירבון זה נשאר לבסוף בידי תמר, ורק באמצעותו יכלה להוכיח ליהודה את טעותו בשיפוטו המהיר על אודותיה. גם מול יוסף הדגיש יהודה את עירבונו: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים" (מ"ד, לב). בסיפור תמר נתן לה יהודה את חפציו האישיים, להורות על עירבון אישי - התחייבות אישית. בסיפור הירידה למצרים הפך יהודה את עצמו כערב לנער, ואין צורך לומר כי עירבון זה מהווה התחייבות אישית של יהודה לגורל האח.

עם זאת, מעקב אחר שני העירבונות בשני הסיפורים מלמד גם על ההבדל הגדול שבין שתי התמונות הנידונות.

בסיפור יהודה ותמר אכן מצופה מיהודה שיקבל עליו אחריות לגורלה של תמר וימנע את המצב הבלתי-אפשרי שגזר עליה - "שבי אלמנה בית אביך". בדידותה של תמר רובצת על מצפונו של יהודה, שהרי הוא, כראש המשפחה, גרר אותה למצב קשה זה באי-נכונותו לתת לה את שלה.

יתרה מזאת, גם אם טכנית יכול היה יהודה לשתוק עת הוציאו את תמר לשרפה - שהרי היא לא פרסמה ברבים את דבר אחריותו להריונה אלא רק "שלחה אל חמיה" את עירבונו - אין ספק כי אנו מצפים מיהודה שינהג כאדם מוסרי ויקבל אחריות על המצב שנוצר בעטיו, כפי שאמנם נהג יהודה באמרו "צדקה ממני".

לעומת זאת, בנכונותו של יהודה לערוב לבנימין ובמסירות נפשו לשבת במקומו כעבד במצרים נוהג יהודה לפנים משורת הדין. כאן יכול היה יהודה לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון שהאחריות לגורל בנימין, העומד להישאר בבדידות נוראה כעבד במצרים, מוטלת על כתפי האח הצעיר, שגנב את הגביע. כאן יכול היה יהודה לשתוק ולראות כיצד לוקחים את בנימין לעבד - ואיני בטוח שיכולים היינו לבוא בטענות כלפיו.

ואולם, לא כך נהג יהודה. ברגישות מופלאה של בן היודע כי אביו מעדיף את שיבת אחיו, בנה של רחל, על פני שיבתו שלו, הוא מציע להחליף את עבדות בנימין בעבדותו שלו.

בהקשר זה ברצוני לשוב ל'דבר הכסף' השב באמתחות האחים. בשני הסיפורים בהם היה מעורב יהודה התגלתה - באופנים הפוכים - בעיה בנתינת תשלום או שכר עבור דבר מה. יהודה, כזכור, שלח ביד רעהו העדולמי גדי עזים על מנת לשלם לאישה הזונה שעל הדרך, אך רעהו לא מצאה, ובסופו של דבר לא שילם יהודה דבר לתמר, שהוא חשבה "לזונה כי כסתה פניה" (ל"ח, טו). גם במפגשו של יהודה עם יוסף התרגשה ובאה בעיה סביב עניין התשלום, אך כאמור מן הצד ההפוך: האחים אינם מצליחים לשלם ליוסף - שהם מכירים אותו רק כשליט מצרי - עבור התבואה שקיבלו ממנו; כספם מושב להם שוב ושוב.

נמצא ששני 'המסתתרים' מאת יהודה - תמר ויוסף - נמנעים מלקבל תשלום עבור עזרתם לו (ולאחיו). הצד השני של המטבע הוא שבשל כך עומד דבר מה אחר, משמעותי הרבה יותר - הלוא הוא 'העירבון' - להישאר בידם של הללו: חפציו האישיים של יהודה נשארו בידי תמר, והנה כעת עומד יהודה עצמו להישאר עבד לשליט המצרי.

דומני כי אי-קבלת התשלום הכספי על ידי שני 'המסתתרים' מעיני יהודה היא שמובילה בסופו של דבר את יהודה לממש את כוחותיו הפנימיים והמשמעותיים יותר. כביכול רומזים תמר ויוסף ליהודה: את הקונפליקט שאתה עומד בפניו לא תוכל לפתור בתשלום, בכסף; מתחת לפני השטח חבוי קונפליקט משמעותי יותר, ואתה נדרש למסירות נפש על מנת לפתרו. ואכן, בשני הסיפורים מגלה יהודה תעצומות נפש ויודע לומר "צדקה ממני" מזה, ו"ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדֹנִי" מזה.

כך, אם כן, ניצב סיפור יהודה ותמר כרקע כפול לנאום יהודה בפני יוסף בפרשתנו: מחד הוא מבליט את ההזדהות הגדולה של יהודה עם יעקב, הזדהות של אבות שכולים החוששים לבנם שנותר להם; ומאידך הוא מבליט את תכונתו המיוחדת של יהודה לערוב לאחרים - לתקן את כישלונו מול תמר, ולהאיר את חשכת מצרים במסירות נפש גדולה למען אחיו הצעיר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)