דילוג לתוכן העיקרי

ויחי | ביקש לגלות את הקץ

קובץ טקסט

פרשתנו מסיימת את ספר בראשית, ובכך נחתמת תקופת האבות, אולם בד בבד, פותחת הפרשיה פרק חדש בתולדות עם ישראל. פרק קשה שתחילתו בפרשיות ויגש ויחי וסופו בפרשיות בא בשלח בספר שמות - גלות מצרים.

חלוקות הן הדעות עד כמה מודעים יעקב ובניו לפרק החדש והארוך בן עשרות ומאות השנים, שהם עצמם מתווים בשעה זו שהם מתיישבים במצרים.

לאחר שנפטר יעקב, חוששים בניו, אחי יוסף, שכעת ינקום בהם יוסף את נקמתו, אולם יוסף מרגיעם: 'וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב' (נ,כ).

יוסף מתבונן על מעשה המכירה בפרספקטיבה של 30 שנה, ומנקודת מבט זו הוא רואה כיצד 'אתם חשבתם עלי רעה' מתגלה כ'אלקים חשבה לטובה'. אולם האם בפרספקטיבה של 400 שנה קדימה, היה יוסף אומר את אותה האמירה?

ויחי - 'סתומה מכל הפרשיות'

חז"ל ובעקבותיהם אדמור"י החסידות, ביקשו לבחון את המאורעות האחרונים של ספר בראשית, מתוך פרספקטיבת הגלות הניצבת בפתח, וכך גם אישיותם, תודעתם ומעשיהם של יעקב ובניו, המכוונים על פי נקודת מבט זו, כלפי התקופה המונחת לפתחם, וכך אומר המדרש בפתיחת פרשתנו:

ויחי יעקב בארץ מצרים למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל דבר אחר למה הוא סתומה מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו ד"א למה היא סתומה מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם (בראשית רבה צו, א).

פרשת ויחי חריגה בכך שהיא איננה נפתחת לא בפרשיה פתוחה ולא בסתומה, אלא היא ממשיכה רצף פסוקים בתוך פרשיה.

חז"ל מבקשים לברר מה באה המסורה לרמוז לנו בכך, והם מציעים שלש הצעות:

א. פטירתו של יעקב אבינו, עליה מסופר בפרשיה זו, סותמת את הגולל עבור חירותם של ישראל, ומשעת פטירתו מתחיל שעבוד מצרים.

ב. יעקב אבינו ביקש בפרשיה זו לגלות את הקץ לבניו - "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מ"ט, א), והקץ נסתם ממנו.

ג. שבע עשרה השנים שעשה יעקב במצרים, שאודותם מספר הפסוק הראשון של הפרשה, היו ליעקב מנוחה מכל צרותיו, לאחר שנים של תלאות וייסורים, ומכלן סתם הקב"ה ליעקב.

ר' יהודה אריה לייב מגור, בעל השפת אמת, ביקש לחבר את שתי האפשרויות הראשונות כאחד:

במדרש פרשה זו סתומה שכשנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. פרשה זו היא ויחי יעקב בא"מ [=בארץ מצרים] שזה הי' הכנה להגלות מה שחי יעקב במצרים. ולכן לא הי' יכול להתחיל הגלות עד שנסתם זה החיות של יעקב שהי' במצרים. כדכ' נחלת ימיהם זכורה לעולם רק שהי' נסתר זה כדי לחול הגלות ולכן פרשה זו סתומה שנסתם זה החיות אח"כ כנ"ל. וגם לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא. רק שנסתם עין השכל מקודם. כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש. וגלות הנפשות הי' מיד שנסתם חיותו של יעקב אבינו ע"ה...[1] (שפת אמת, ויחי, תרל"ה).

בדבריו אלו, מתייחס השפת אמת לרמז הראשון המופיע במדרש, על פיו מותו של יעקב מבשר את תחילתה של הגלות.

שבע עשרה השנים שבהן חי יעקב במצרים אינן נמנות כשנות הגלות מפני שחיותו של יעקב לא הניחה לשעבוד הגלות להשתלט על ישראל.

משעה שמת יעקב, קובע השפת אמת החלה הגלות הרוחנית, ומשעה שכלו כל הדור ההוא, החלה גם הגלות הפיסית.

חייו של יעקב, הם בחינת 'נחלת ימיהם זכורה לעולם', וחיים אלו אינם מניחים מקום לגלות ולהסתר, ואפילו יהיו חיים אלו על אדמת ניכר, ועל כן רק לאחר מותו, נסתמה אותה חיות והחלה הגלות.

על פשרה של אותה חיות, ועל האופן שבו היא 'מחיה' את המציאות ומבטלת את כוחה של הגלות, ניתן ללמוד מהמשך דבריו של השפת אמת:

וז"ש ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. אם הפי' על זמן ביאת משיח לא ידענו מה סוד עמוק הוא זה. וגם מה נ"מ [= נפקא מינה] בידיעה זו. רק עיקר הפי' שרצה לברר להם שורש הגלות והגאולה. כי באמת אין רע יורד משמים וימי הרעה נעשים רק ע"י חסרון המקבלים שנהפך להם לרע. והוא רק הסתר. ולכן יש לו סוף וקץ כי השקר אין לו רגלים וקיום. ואם הי' יודעין זה האמת לא הי' שולט בהם הגלות רק כי לא הי' ניתקן הכל כראוי והי' מוכרח להיות גלות מצרים. ולכן לא הי' יכול לגלות זה הקץ (שם).

בדברים אלו, מחבר השפת אמת את הרמז השני שמביא המדרש, על הרצון לגלות את הקץ, ואף מבקש לשנות את הפרשנות המקובלת לרצון זה.

ה'קץ' בדרך כלל, נתפס כאחרית היסטורית לגלות הארוכה. ה'קץ' הוא קץ הגלות וקץ היסורים, עת תבוא המנוחה והנחלה. וגילוי הקץ, על פי תפיסה זו, הוא הנסיון לגלות את זמנה של ביאת המשיח ואופן הופעתה.

זוהי הדרך הפשוטה והקלאסית לעודד את השוכן בגלות, שבסופה תבוא הגאולה ואף על פי שתתמהמה עם כל זה בוא תבוא.

השפת אמת, כיושב בגלות, איננו מקבל תפיסה זו והוא מסרב להתנחם בידיעה זו, ובלשונו: 'וגם מה נפקא מינה בידיעה זו'. הקץ, לשיטתו, נושא משמעות אונתולוגית[2] מצד אחד, וקיומיות רלוונטית מן הצד האחר.

קיצה של הגלות איננו בזמן, קובע השפת אמת, אלא במהות - 'כי באמת אין רע יורד משמים'. הגלות, היא שקר ואינה אלא אשליה אופטית, סמיות עינים, וחסרון המתבונן שמנקודת מבטו היא נדמית כרע וכגלות.

האשליה היא סופית, כיון שאין בה ממשות ואין בה אמת הקושרת אותה לעולם של נצח - 'ולכן יש לו סוף וקץ כי השקר אין לו רגלים וקיום'.

הביטוי שבו משתמש השפת אמת הוא הביטוי המקובל בעולם הסוד ובעולם החסידות, לתיאורה של הגלות - הסתר.

ההסתרה נעדרת ממשות, כשם שהחושך, על פי חלק מן התפיסות, נעדר ממשות בהיותו מבטא מצב 'וירטואלי' של העדר אור.

חיותו של יעקב, אם כן, על פי דברים אלו, היא הכרת 'שורש הגלות והגאולה' והתובנה העמוקה כי הגלות איננה מציאות ממשית, אלא רק נקודת מבט מוטעית של המתבונן בה וממילא הנתון בקרבה.

ומכאן גם חידושו הגדול של השפת אמת: משעה שאדם עומד על אמת זו של יעקב, כלומר אימוץ התובנה בדבר ההסתר, חדל ההסתר להיות הסתר, והגלות באה לקיצה הראוי לה מצד עצמה.

רצונו של יעקב לגלות את הקץ, מסביר השפת אמת, הוא הרצון לחשוף את שקר הגלות, ואת אשלית ההסתרה. ומשעה שאמת זו נחשפת, נחשפת סופיותה האימננטית של הגלות ובהגיע קיצה אין בעולם עוד מקום לשום גלות ולשום שיעבוד.

הקב"ה, כך על פי המדרש, הסתיר מיעקב את הקץ, ומנע ממנו את האפשרות להעניק לבניו את אותה החיות המעניקה תובנה עמוקה זו.

לו היו זוכים בני יעקב להכרה פנימית זו, הגלות לא היתה מצליחה להאחז בם, ועם עצמותיו של יעקב, היו שבים אף הם לארץ הקודש.

בכך, קובע השפת אמת, היה נמנע התיקון שעבורו נדרשת הגלות, ועל כן סתם הקב"ה את הקץ מיעקב ובניו בכדי לאפשר לגלות לפעול את פועלה, שעליו בעז"ה עוד נפרט על פי השפת אמת בהמשך.

הסתרה בתוך הסתרה

הגלות, על פי דברים אלו, היא הסתרה, וסתימת הקץ, היא מניעת הידיעה שמדובר בהסתרה.

עקרון זה, איננו חדש, וטבע אותו, ר' ישראל בעל שם - הבעש"ט, מייסד החסידות:

ששמעתי מאא"ז זללה"ה ואנכי הסתר אסתיר כי כשהאדם אינו יודע שיש הסתרה בודאי אינו טוב שסובר שהוא צדיק גמור ואינו שב בתשובה אבל כשיודע שיש הסתרה ומרגיש בנפשו אז הוא נכנע מלפני השי"ת ומבקש מלפניו וזהו (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר פירוש ההסתרה אני אסתיר ולא יודע שהיא הסתרה (דגל מחנה אפרים, צו, 'והכהן').

מובא בשם הבעש"ט, על הפסוק בדברים לא': 'ואנכי הסתר אסתיר', כי כפילותה של המילה מלמדת על כפילות בהסתרה. העקרון של 'הסתרה על גבי הסתרה' מושלך לכיוונים שונים בעולם החסידות.

ר' אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעש"ט, רואה על פי התורה הנ"ל, במציאותו של האדם החוטא מעין 'הסתרה' ובחוסר ההכרה במציאות זו, 'הסתרה על גבי הסתרה'.

גם ר' נחמן, נינו של הבעש"ט, אומר דברים דומים:

כִּי יֵשׁ שְׁנֵי הַסְתָּרוֹת. וּכְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת, גַּם כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לְמָצְאוֹ. אַךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן, כְּשֶׁהוּא נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה אַחַת, אֶפְשָׁר לִיגַע וְלַחֲתֹר עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ. אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר בְּהַסְתָּרָה תּוֹךְ הַסְתָּרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ אֲזַי אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִמְצֹא אוֹתוֹ, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּחִינַת (דְּבָרִים ל"א): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר", דְּהַיְנוּ שֶׁאַסְתִּיר הַהַסְתָּרָה, שֶׁלֹּא יֵדְעוּ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר. וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁצָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ, כִּי הַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא, נו).

הסכנה הגדולה שב'הסתרה בתוך הסתרה' בלשונו של ר' נחמן היא הסיטואציה בא האדם 'אינו יודע כלל שצריך לבקש אותו יתברך, כי אינו יודע כלל שהשם יתברך נסתר ממנו, כי ההסתרה בעצמה נסתרת'.

האדם שאיננו מכיר במחלתו, הוא החולה המסוכן ביותר, והאדם שאיננו מודע לסכנה האורבת לו מעבר לפינה, מן הסתם יפול ברשתה: "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים הבוז לגאי יונים" (תהלים קכ"ג, ד).

השפת אמת בדברים לעיל, עושה שימוש נוסף, אם כי לא מפורש, בעקרון ה'הסתרה שבתוך ההסתרה'.

הקץ, על פי השפת אמת הוא ההסתרה שהיא תכליתה של הגלות וממילא גם קיצה.

סתימת הקץ, היא ההסתרה שבתוך ההסתרה, והיא המונעת להכיר כי הגלות איננה מציאות מוחלטת אלא רק הסתרה.

ל'קץ' על פי דברי השפת אמת משמעות עמוקה ורחבה הרבה יותר מ'ביאת המשיח', ועל כן מניעתו, לכאורה מעניקה ח"ו, לגלות מימד של נצח, הן במובן ההיסטורי אולם על פי השפת אמת גם במובן הקיומי.

כיצד יצלחו בני יעקב וצאצאים את ימי הגלות החשוכים כשהקץ הקיומי וההיסטורי נסתר מהם?

תשובה לכך נמצאת באחד הציטוטים מתורתו של הבעש"ט:

אם יודע האדם, שבמקום זה מסתתר הקב"ה, שוב אין זו הסתרה, שהרי נאמר כי נתפרדו כל פועלי און. לכן נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני, כלומר שיסתיר מהם שלא ידעו כלל, שהקב"ה שם בהסתרה (הבעש"ט, באר החסידות, אליעזר שטיינמן).

האדם שזכה לבחינת יעקב אבינו, איננו רואה את ההסתרה, וכל המציאות כולה איננה אלא אור גדול ומאיר: 'כי באמת אין רע יורד משמים', בלשונו של השפת אמת, אולם מי שלא זכה ונתקל בהסתרה, במעין גלות, עצם התודעה וההכרה בקיומה של ההסתרה, וממילא בסופיותה ובשקריותה, מפילות את המסך המסתיר את האור.

וכך מתאר השפת אמת בהמשך התורה, עמדה נפשית זו:

ומ"מ איתא כי גילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר ופרשנו בעזה"י כי יש אספקלריא המאירה והיא בחי' יעקב שאין לפניו הסתר ורואה הכל בעין הראות ויש אספקלריא שאינה מאירה. והיא בחי' אמונה שע"י ההסתר עצמו צריכין לבוא אל האמת ע"י האמונה ונק' אספקלריא שא"מ [= שאינה מאירה] כי האור בא מההסתר דייקא כנ"ל והבן. וכיון שלא הי' יכול יעקב לגלות זה הקץ שהוא לברר להם האמת בבחי' אספקלריא המאירה צריך להיות התיקון בבחי' אמונה. וזה צריכין לידע גם עתה כי בכל גלות כן. שהקב"ה מכין קודם הגלות הארות קדושות שיכולין להתדבק בהם אף בחשך רק שאינו נגלה וכשמאמינים כראוי יכולין למצוא האמת ואז בא גאולה כי תכלית הגלות הגאולה כנ"ל (שפת אמת, ויחי, תרל"ה).

יעקב אבינו ניסה להנחיל לבניו את נקודת המבט שעל פיה אין כל הסתרה, והמציאות כולה היא ביטוי לאור גדול ומאיר. זוהי האספקלריה המאירה שאין בינה לבין האור כל מסך וכל הפרדה.

בקוטבה של תפיסה זו, ניצבת תפיסה מדכאת ומייאשת על פיה לחושך ישנה ממשות, וההסתרה היא מציאות בפני עצמה. על פי תפיסה זו 'ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה'.

בין שתי תפיסות אלו, מאירים דבריו של הבעש"ט, שמשקפים עמדה נפשית אותה מכנה השפת אמת 'אמונה'.

האמונה היא ההכרה כי 'על ידי ההסתר עצמו צריכין לבוא אל האמת'. וכשאדם מתבונן בגלות באור של אמונה, מחייך כנגדה, ורואה בה הסתרה לאור גדול, הוא מגלה את האור, מבטל את המסכים וחושף מחדש את השקר הגדול וקיצה של הגלות שב ומופיע.

יכולת זו, היא היכולת שהקנה יעקב לבניו, ועל פי השפת אמת, יכולת זו עוברת בירושה לאורכה של הגלות כולה, וככל שתופיע יותר, תחשף יותר, כך תבוא הגלות לקיצה הקרוב.

על פי דברים אלו, יעקב אבינו ע"ה בעז"ה יתברך, בשבע עשרה שנותיו במצרים, אמנם איננו מגלה את הקץ, אולם הוא 'מכין קודם הגלות הארות קדושות' כלשונו של השפת אמת, שניתן להחשף אליהן בגלות, על ידי האמונה וההכרה כי מדובר בסך הכל בהסתרה.[3]

'בכל צרתם לו/לא צר'

שתי בחינות אלו, בחינת ה'אספקלריא המאירה' שהיא בחינתו של יעקב בעולם של אור גלוי, ובחינת ה'אספקלריא שאיננה מאירה' שהיא בחינת יעקב במציאות של הסתרה, הן עצמן משקפות שתי התיחסויות לגלות, וכך כותב השפת אמת במקום אחר:

בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. הם ב' הבטחות להיות עם בנ"י בגלות ולגאול אותם. ועל ב' אלו כתיב בכל צרתם לו צר בו' ובא'. לו צר בו' הוא הסיוע בגלות והוא בחי' ששת ימי המעשה. לא בא' הוא הגאולה בחי' השבת נחלה בלי מצרים (ויגש, תרנ"ט).

השפת אמת מבקש לדרוש את הפסוק הנפלא העטוף באור של חסד, מנבואתו של ישעיה:

בְּכָל צָרָתָם לֹא {לוֹ} צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלם (ישעיה ס"ג, ט).

המסורה מחלקת בין הכתיב לקריא, והחסידות כדרכה מוצאת בחלוקה זו קרקע פוריה להתבוננות פנימית.[4]

'בכל צרתם לו צר', בוא"ו, מבטא את שותפותו של הקב"ה בצרתם של ישראל. כל צרה שבאה לישראל ח"ו, גם ד' יתברך חש אותה במלוא עוצמתה. זוהי בחינה של 'עימו אנכי בצרה' (תהלים צ"א), המנחמת את האדם בשותפות הקב"ה בצרתו.

'בכל צרתם לא צר', באל"ף מבטא חתירה תחת מושג הצרה. כשזוכים להתבוננות עמוקה, קובע השפת אמת, אזי כל צרה איננה צרה - לא צר! הצרה, כמו הגלות היא אשליה ושקר, ובעצם מנקודת המבט הנצחית, היא איננה קיימת כלל.

'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך', אינם שני שלבים על פי השפת אמת, אלא שתי תפיסות עולם, שתי נקודות מבט, ושתי התמודדויות עם שאלת הגלות.

הבחינה הראשונה היא 'סיוע בגלות', שהרי ההכרה בשותפות הקב"ה ובמעורבותו, מעניקה לאדם כוחות להתמודד ולהמשיך לסבול את הנטל הכבד של ייסורי הגלות.

הבחינה השניה היא 'גאולה' מפני שהיא מתכחשת למושג הגלות ומבקשת לשנות מן השורש את התודעה.

הראשונה, קובע השפת אמת היא בחינת ימי המעשה, בעוד שהשניה היא בחינת יום שבת שכולו מנוחה, ונחלה בלי מְצָרִים - בלי צר - בלי מִצְרָיִם[5].

ההבחנה שבין ימי המעשה שרק בסופם באה השבת, לבין 'יום שכולו שבת ומנוחה', היא השאלה האם ישנו מושג של גלות או לא, האם הכל קודש או שמא יש גם חול המסתיר ומעיב על האור מלהתגלות.

נדמה כי השפת אמת בסוף דבריו מן התורה הקודמת, מבקש לרמוז כי אמנם מעלתה של מדרגת יעקב אבינו ע"ה שהיא בחינת שבת בלי מצרים, היא מעלה גבוהה מאד, אולם המדרגה השניה המציבה את האדם מול ההסתרה כהסתרה, חושפת בקרבו כח רב עוצמה ובעל ערך עצום - כח האמונה.

'להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות' - הבקר המאיר באור גדול אומר כולו חסד, ואור זה מאיר את חיותו של יעקב בכל שעה לנצח נצחים ללא קץ ותכלה.

הלילה איננו מאיר אולם הוא חושף את כח האמונה הנשען על ההכרה הפנימית כי חשיכה זו היא הסתרה לאור גדול.

במקום אחר, מלמד השפת אמת כיצד מנע הקב"ה את חשיפת הקץ מיעקב ובניו. הוא מביא משל מן המדרש למלך שאוהבו ביקש לחשוף את סודותיו, ובשעה שעמד לספרם, התיצב המלך למולו וכבוד הדרו הנשקף לעיני האוהב, לא אפשר לו לחשוף את הסודות:

לכן נגלה עליו השכינה, ועל ידי שהיה התגלות לא היה יכול לגלות הקץ, שזה רק בעת ההסתר (שפת אמת, ויחי, תרל"ו).

לעתים דוקא האור הגדול המאיר, מונע את האפשרות ללמוד להתבונן באורות הקטנים המציצים מבעד לחרכים, בבחינת 'שרגא בטיהרא מאי מהני' (חולין ס:).

תודעת ההתבוננות בעולם ההסתרה, מפתחת פעמים רבות, רגישות, עדינות והקשבה, גם לאותם צלילים דקים וכמעט בלתי נשמעים הפזורים במציאות.

אור דק זה, שאיננו מופיע בקולות וברקים, נקלט בתודעתו של איש האמונה, המצליח לדלג באהבתו על המסכים הרבים המכסים בעד האור.

אולי ניתן לומר כי סתימת הקץ וההסתרה שאליה דוחף הקב"ה את בני יעקב, נועדה ליצור בקרבם אמונה המעצבת יכולת התבוננות והקשבה אל המציאות של 'ימי המעשה' הממתינה נואשות לגואל שירומם את הניצוצות, הדקים אמנם, החבויים בעוביה, מי שספון בקודש והוא כל כולו בחינת גאולה, איננו גואל את האור המוסתר בחשכת החומריות והגלות, וכך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין:

כל אומה כמו שיש לה רע מיוחד כך יש לה גם כן איזה ניצוץ קדוש מיוחד שממנה חיותה כטעם ואתה מחיה את כולם דלולי כן כלא היה. וחיות דהשם יתברך ודאי הוא דבר טוב ועל זה הוא הגלות לקלוט אותו דבר טוב לישראל. וכמו שמובא (זוהר תרומה קנ"ב ע"ב) דבגלות השפע הולך לאומות העולם וישראל קולטין תמצית. ובודאי השפע מאת השם יתברך הולך למינו ולדבר טוב שנמצא בם ומצד זה הוא השפע להם. וכאשר ישראל קולטים התמצית נתמצה לתוכם אותו דבר טוב (צדקת הצדיק רנו).

היכולת לדלות מכל אומה את ניצוצותיה ולרומם את המציאות כולה למדרגה גבוהה, נמצאת דוקא אצל מי שמסוגל לרדת לגלות ולהאמין בקרבה.

הגלות על פי תפיסה זו, היא בבחינת 'טיול' בעולם ההסתרה ולקיטת האורות החבויים שבקרבו.[6]

חשיפת הקץ על ידי יעקב, כך על פי דברים אלו, היתה מונעת את יצירת המגע שבין עולם ההסתרה שאמנם הוא עצמו שקר, אולם האורות עליהם הוא סוכך אמת גמורה הם, ואמת זו זקוקה לגאולה בבחינת 'אמת מארץ תצמח'.

ר' נחמן מברסלב, כך נדמה, מרחיק לכת צעד אחד נוסף:

וְדַע, שֶׁהַתּוֹרָה הַמְּלֻבָּשׁ תּוֹךְ הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, הִיא תּוֹרָה גָּבוֹהַּ דַּיְקָא, הַיְנוּ סִתְרֵי תּוֹרָה. כִּי מֵחֲמַת שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהִתְלַבֵּשׁ בִּמְקוֹמוֹת נְמוּכִים כָּאֵלּוּ, הַיְנוּ אֵצֶל אֵלּוּ שֶׁעָבְרוּ הַרְבֵּה, עַד שֶׁנִּסְתָּר מֵהֶם בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, עַל כֵּן חָשַׁב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַחֲשָׁבוֹת לִבְלִי לְהַלְבִּישׁ שָׁם פְּשָׁטֵי תּוֹרָה, לְבַל יוּכְלוּ הַקְּלִפּוֹת לִינֹק מִשָּׁם הַרְבֵּה, וְיִהְיֶה הַפְּגַם גָּדוֹל מְאֹד. עַל כֵּן הוּא מַסְתִּיר וּמַלְבִּישׁ שָׁם תּוֹרָה גָּבוֹהַּ דַּיְקָא, סִתְרֵי תּוֹרָה, שֶׁהִיא תּוֹרַת ה' בְּעַצְמָהּ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַקְּלִפּוֹת לִינֹק מִשָּׁם הַרְבֵּה. בִּבְחִינַת (שְׁמוֹת י"ב): "וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ, אֲנִי ה' וְלֹא" וְכוּ'. כִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁשָּׁם מְקוֹם הַקְּלִפּוֹת מְאֹד, עַל כֵּן שָׁם דַּיְקָא מְלֻבָּשׁ וּמֻסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ הַיְנוּ תּוֹרַת ה' מַמָּשׁ, סִתְרֵי תּוֹרָה. עַל כֵּן דַּיְקָא מֵהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, כְּשֶׁחוֹזֵר וּמְהַפְּכָהּ לְדַעַת, נַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה דַּיְקָא תּוֹרַת ה' מַמָּשׁ. כִּי שָׁם נִסְתָּר תּוֹרַת ה', סִתְרֵי תּוֹרָה כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא נו, ד).

ר' נחמן מבקש לחדש בדברים אלו, שאותו האור הנסתר ב'הסתרה שבתוך הסתרה' הוא דוקא האור הגבוה יותר.

הירידה לגלות, על פי דברים אלו, תאפשר לחשוף אור עליון, שדוקא 'ההשתקה ההתגלותית' נאה לו.

באור האלוקי הגלוי, מופיעה תורה נגלית, הנחשפת לכל וממילא גם מתאימה היא לכל.

לעומת זאת האור האלוקי הנסתר, המופיע רק אצל מי שעבר את מבחן האמונה הקשה של שהיה בגלות נעדרת הופעה אלוקית, אור נסתר הוא ותורת נסתר ניצבת בקרבו, הראויה לבני עליה[7].

הגלות אם כן, היא בלתי נמנעת, ושום נסיון של יעקב אבינו או של אחרים למנוע אותה לא יצלח. אולם דוקא בחינת האמת של יעקב המכשירה את בניו לבחינת האמונה הנדרשת בימי חשכת הגלות, היא המרוממת את ישראל בשנות הגלות ואחריהן למדרגה רוחנית שטרם ידע כמותה, ורק על ידה יוכל לזכות ליום שכולו שבת ומנוחה.

 
 

[1] כיון שדבריו של השפת אמת ארוכים הם, נחלק את דבריו לכמה חלקים.

[2] רוצה לומר, שהוא איננו מציין נקודת זמן היסטורית מסויימת, אלא הוא מובנה ב'יש' עצמו ומונח בקרבו בכל זמן קיומו מראשית ועד אחרית.

[3] וכך גם ר' נחמן בהקשר אחר: "הענין הוא כך שיראה שיעלה כל הניצוצות שבכל דבר, והניצוצות הם אותיות, נמצא מעלה אותיות. והאותיות נעשים דיבורים ועל ידי הדיבור נשפע רב טוב לישראל. אך כיצד יכולין להעלות ניצוצות להשם יתברך? העצה הוא כך: כשיסתכל בדבר מה, תכף יאמין באמונה שלמה, שיש בדבר הזה אותיות וניצוצות" (ליקוטי מוהר"ן קמא צד). לפי ר' נחמן לא צריך לעשות הרבה בכדי לחשוף את האור שבכל דבר. האמונה, מלמדנו ר' נחמן, שהיא בעצם התובנה והידיעה שיש בכל דבר אור, כפי שמלמדנו הבעש"ט, היא עצמה מבטלת את ההסתרה ומעלה את הניצוצות. (המבקש להרחיב בענין זה, יעיין בתורה רפב בליקוטי מוהר"ן קמא, שם מחדש ר' נחמן שעצם לימוד הזכות של האדם על עצמו או על האחר, מעלה אותם מכף חובה לכף זכות עוד לפני שעשו כל מעשה, ונראה כי העקרון הנ"ל הוא המנחה את דבריו גם שם).

[4] דוגמה נוספת להתבוננות כזו, באה על הפסוק: "דְּעוּ כִּי ד' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא {וְלוֹ} אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעיתו" (תהלים ק', ג), ועיין שפת אמת ויקרא לשבת הגדול תרנ"ג.

[5] השפת אמת בסוף התורה הנ"ל מקשר את שתי הבחינות ליוסף ויהודה. יוסף הוא בחינת 'שבת' ויהודה הוא בחינת 'ימי המעשה', והדברים אף קשורים לברכותיהם של השנים על ידי יעקב, להתנהלותם, ולהבחנות שבין צאצאי יהודה לצאצאי יוסף.

[6] על תפקיד זה של הגלות כותב הרב קוק בכמה מקומות, ובמידה רבה ניתן לראות כיצד תורתו מיישמת תפיסת עולם זו בהיותה 'מלקטת' מטיול של אלפים שנות גלות, עולם שלם הבונה את כתר המלוכה לד' יתברך.

[7] לא בכדי במעמד הר סיני שבו זכו ישראל להתגלות אלוקית, ניתנה תורה שהיא גלויה לכל ומכוונת אל הכל, ובימי הגלות המרים, גם במרחב ארץ ישראל וגם בגלות, מתגלית ונחשפת תורת סוד עמוקה, פנימית וראויה לבני עליה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)