פרשת ויחי - ברכות יעקב לבניו

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת ויחי

בספר בראשית, ובפרשת ויחי במיוחד, אנו מוצאים ברכות רבות. מה משמעותן?

כרקע להבנת הברכות שבפרשתנו נקדים חלוקה של כל הברכות שבתורה לשלוש קטגוריות: "בחירה", "בכורה" ו"ברכה".

פתיחה/ חזרה

בשיעורנו לפרשת תולדות, בבואנו לעמוד על טיב ברכותיו של יצחק ליעקב ולעשו, הגדרנו שתי קטגוריות של ברכות: "בחירה" ו"ברכה".

במושג "בחירה" השתמשנו לציון ברכה של "זרע וארץ", הניתנת על ידי ה' והיא הבטחה שזרעו של מקבל הברכה יהיה לעם שיירש את ארץ כנען. הראשון שקיבל ברכה זו היה אברהם אבינו [בתחילת פרשת לך-לך, י"ב; א-ג, ולאחר מכן בהזדמנויות נוספות], ואחריו קיבלוה יצחק ויעקב.

במושג "ברכה" השתמשנו לציון ברכה של ייעוד אישי, כגון: שגשוג, שלטון וכד', הניתנת מאב לבנו. דוגמה לברכה כזו היא הברכה שהתכוון יצחק להעניק לעשו ואשר "נגנבה" על ידי יעקב.

תהליך הבחירה - שמהותו היא בחירת אדם יחיד מתוך הכלל - הסתיים עם הבחירה ביעקב אבינו, שכל צאצאיו עתידים להמשיך את עם ישראל, ומעתה אין לצפות לברכות נוספות מסוג "בחירה". ברכות של ייעוד אישי, לעומת זאת, עשויות להינתן להרבה בנים - כל אחד בהתאם לסגולותיו האישיות - ועל כן אין תימה שיעקב אבינו מעניק ברכות כאלו לכל בניו לפני מותו.

ברכתו של יוסף - "בחירה" או "בכורה"?

כוחו של ההסבר דלעיל יפה לברכותיו של יעקב לבניו בפרק מ"ט, אך אין בו כדי להסביר מדוע מביא יוסף את שני בניו לקבל ברכה מסבם, כמסופר בפרק מ"ח.

כדי לעמוד על משמעותן של ברכות אלו יש להבין תחילה את פשר הדברים שאומר יעקב ליוסף כאשר הוא מגיע עם מנשה ואפרים:

"ויאמר יעקב אל יוסף: א-ל ש-די נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אֹתי. ויאמר אלי: הנני מפרך והרביתִך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחֻזת עולם" [מ"ח; ג-ד].

במבט ראשון נדמה שיעקב מעניק ליוסף ברכה של "בחירה", הדומה לזו שהעניק יצחק ליעקב לפני צאתו לפדן ארם:

"וא-ל ש-די יברך אֹתך ויפרך וירבך, והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגֻריך אשר נתן א-להים לאברהם" [כ"ח; ג-ד].

ברכת יעקב ליוסף דומה, למעשה, ל"בחירה הרשמית" של ה' ביעקב עם שובו לארץ כנען:

"אני א-ל ש-די - פרה ורבה! גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ולזרעך אחריך אתן את הארץ" [ל"ה; יא-יב].

הייתכן שיעקב מעוניין שרק יוסף ייבחר וששאר האחים יידחו?

התשובה פשוטה: כוונתו של יעקב אינה להעניק ליוסף לבדו ברכה של "בחירה". דבריו של יעקב באים כרקע הכרחי להבנת הברכה המיוחדת שהוא עומד להעניק ליוסף - ברכת הבכורה:

"ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בֹּאי אליך מצרימה - לי הם: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" [מ"ח; ה].

כלומר: כל האחים נבחרו להמשיך את עם ישראל, אך יוסף זוכה למעמד מיוחד ומקבל פי שניים מאחיו - אפרים ומנשה זוכים למעמד של "שבטים" בפני עצמם.

דבריו הראשונים של יעקב באו, אם כן, להסביר ליוסף את משמעות הברכה: במסגרת העם הנבחר תהיה ליוסף הבכורה (ראה דברים כ"א; יז, שם מכונה קבלת שני חלקים בירושת האב בשם "משפט הבכורה").

יעקב אינו מתכוון לדחות את שאר השבטים, ויעיד על כך הפסוק הבא:

"ומולדתך אשר הולדת אחריהם - לך יהיו: על שם אחיהם יקָראו בנחלתם" [מ"ח; ו].

כלומר: אם יהיו ליוסף ילדים נוספים, נחלתם תיכלל בנחלותיהם של אפרים ומנשה; יוסף מקבל פי שניים - ולא יותר.

מדוע מקבל יוסף את הבכורה? לכאורה יש סיבות טובות שלא יקבל אותה. הוא אינו בנו הראשון של יעקב (למעשה, במ"ט; ג יעקב מכנה את ראובן בכינוי "בכורי"!) - וכי לאה אינה אשתו של יעקב כרחל?! ועוד: בצוואתו של יעקב ליוסף הוא מבקש להיקבר דווקא עם לאה - במערת המכפלה (בעוד שרחל, אמו של יוסף, נקברה בדרך)!

מדוע נקברה רחל בדרך?

על שאלה זו עונה יעקב עצמו בפסוק הבא:

"ואני בבֹאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, ואקברֶהָ שם בדרך אפרת היא בית לחם" [מ"ח; ז].

יעקב מסביר ליוסף כי קבורתה של רחל בדרך נבעה מאילוצים ואינה מבטאת יחס שלילי כלפיה. יעקב עדיין מחשיב את רחל לאשתו העיקרית - החשובה והאהובה ביותר - יחס שמתבטא גם בדברי יהודה ליוסף בתחילת פרשת ויגש: "ויאמר עבדך אבי אלינו: אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי..." [מ"ד; כז], ועל כן ניתנת הבכורה ליוסף, בנה הראשון של רחל, על אף שראובן הוא בנו הראשון של יעקב.

"המלאך הגואל"

אחרי הענקת הבכורה ליוסף מברך יעקב את אפרים ומנשה - אשר גדלו במנותק משאר המשפחה וקיבלו זה עתה מעמד של "שבטים" - בברכה מיוחדת שתסייע בהשתלבותם במסגרת המשפחתית:

"המלאך הגֹאל אֹתי מכל רע יברך את הנערים (על מנת ש...) ויִקָרא בהם שמי ושם אבֹתַי אברהם ויצחק..." [מ"ח; טז].

כדי שיזכו להכרה כממשיכיהם של אברהם ויצחק מברך יעקב את מנשה ואפרים בהשגחה תמידית - כזו שהייתה עליו במאבקיו עם לבן ועם עשו.

יום יבוא...

יעקב חותם את דבריו בתזכורת ליוסף כי יום יבוא ומשפחתו תעלה חזרה לארץ כנען:

"ויאמר ישראל אל יוסף: הנה אנכי מת, והיה א-להים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבֹתיכם" [מ"ח; כא].

יעקב איננו יודע כמה זמן עתיד לעבור עד מימוש ההבטחה, ומכיוון שיוסף קיבל את מעמד הבכורה מוטלת עליו האחריות להעביר מסורת זו מדור לדור כדי שבבוא היום יהיו צאצאיו מוכנים לייעודם.

אותו מסר בדיוק מעביר יוסף לאחיו ולמשפחתו לפני מותו:

"ויאמר יוסף אל אחיו: אנכי מת, וא-להים פקֹד יפקֹד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" [נ; כד].

(והשוו: מ"ח; כא, מ"ו; ג-ד, ושמות י"ג; יט). כפי שהסברנו בשבוע שעבר, פסוקים אלו מהווים את החוליה המקשרת בין ספר בראשית לספר שמות.

הברכות לשבטים

לאחר העברת הבכורה ליוסף מכנס יעקב את כל בניו ומברך אותם. אלא שתיאור התורה את דברי יעקב לבניו כ"ברכות" ("איש אשר כברכתו ברך אֹתם" - מ"ט; כז) אינו כה מדויק.

לראובן נאמר:

"פחז כמים אל תותר..." [מ"ט; ד].

ולשמעון וללוי נאמר:

"בסֹדם אל תבֹא נפשי בקהלם אל תֵחַד כבֹדי, כי באפם הרגו איש וברצֹנם עקרו שור" [שם; ו-ז].

יוסף ויהודה, לעומת זאת, זוכים לברכות שגשוג ושלטון, ושאר השבטים מקבלים ברכות שאמנם אינן מבטיחות כאלו של יוסף ויהודה אך גם אינן שליליות כאלו של שמעון ולוי.

מה פשרן של "ברכות" אלו? האם גורלם של האחים ושל צאצאיהם נגזר מראש על ידי יעקב ללא אפשרות לתיקון?

במתן הברכות מתפקד יעקב כאב וכמחנך, ועל כן הוא מצביע בפני כל אחד מהבנים על הפוטנציאל הגלום בו, אך גם על הנקודות הטעונות שיפור. מטרת הברכות אינה, אם כן, לקבוע את גורלם של השבטים אלא להנחות אותם. ללא ספק קיים גם ממד נבואי מסוים בברכותיו של יעקב, אך לא באופן השולל את עקרון הבחירה החופשית.

אחדות או הרמוניה

כאן המקום לשאול: מדוע נחוצה חלוקת עם ישראל לשנים עשר שבטים נפרדים? האם לא עדיף עם אחד שלם?

כפי שלמדנו, הבחירה בעם ישראל לאחר דור הפלגה נועדה ליצור מודל שינחה את האנושות כולה לאמונה בה'. האנושות מורכבת מעמים שונים, לכל אחד אופי משלו ושאיפות משלו. ומכיוון שמטרת עם ישראל היא להביא את כלל האנושות להרמוניה ולשיתוף פעולה מתוך הכרה בה' צריך גם הוא - "המודל לחיקוי" - לשקף שיתוף פעולה בין שבטים שונים בעלי אופי שונה למען מטרה משותפת. כך מהווים צאצאיו של אברהם אבינו "ברכה לכל העמים" [י"ב; א-ג].