ויחי | ויט שכמו לסבול

בברכתו של יעקב ליששכר נאמר כך:

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.

וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

(בראשית, מ"ט, יד - טו).

ר' שמחה בונים מפשיסחא מעיר שלכאורה ישנה סתירה בברכת יששכר:

הקשה הרבי מפרשיסחא זי"ע, לכאורה, הסברא היא להיפך. אם מנוחה הוא דבר טוב, מדוע יהיה רצון לעבוד? הלא אם יעבוד, לא יהיה לו מנוחה?

(קול מבשר, חלק א', פרשת ויחי, אות יג).

בפסוק טו נאמר שמאחר שיששכר ראה שהמנוחה טובה, הוא הטה את שכמו לסבול, וקביעה זו תמוהה. ר' שמחה בונים מיישב את הסתירה כך:

ותירץ, כי העצה למנוחה - הוא סבלנות. ואם אין לאדם סבלנות, אזי בשום אופן לא יהיה לו מנוחה. כי זאת מן הנמנע קודם התיקון, שיהיה לאדם כל טוב בלא מגרעת. ואפילו רוב טובה אין להם. ולכן, אם לא ירגיל איש את עצמו בסבלנות, יהיה לו מגרעות ועלבונות כל ימי חייו. ואם יהיה לו סבלנות, אזי יבלה בטוב כל ימי חייו, ואת הכול יסבול ויקבל בטוב. וייטב לו בזה ובבא. וזו, "ויט שכמו לסבול", "לסבול", מלשון סבלנות.

(שם).

במקום אחר מובאים דברי ר' שמחה בונים בניסוח תמציתי:

"וירא מנוחה כי טוב" כו' "ויט שכמו לסבול". הר"ר בונים מפרשיסחא זצ"ל פירש, אם רוצה אדם שיהיה לו מנוחה, ירגיל את עצמו לסבול כל דבר הבא עליו, ואיך שיהיה ישוה בעיניו. אז יהיה לו מנוחה תמיד.

(שיח שרפי קודש, פרשת ויחי).

לפי ר' שמחה בונים, המסר שעולה מדברי הפסוק הוא שמי שרוצה מנוחה בחייו, חייב להרגיל עצמו לקבל את קשיי החיים בשוויון נפש ובסבלנות.

מי שעסק רבות במידת הסבלנות ומרכזיותה הוא ר' נחמן מברסלב, וכך מובאים הדברים בספר ליקוטי עצות:

צריך שתדע שכל אדם שבעולם עוברים עליו יסורים וצרות הרבה והרפתקאות שונות בלי שעור, הן בענין הפרנסה הן בענין בריאת הגוף הן בענין אשתו ובניו ובני ביתו. ואין נמצא אדם בעולם שלא יעברו עליו יסורים והרפתקאות הרבה, "כי אדם לעמל יולד",[1] וכתיב: "גם כל ימיו כעס ומכאובות",[2] ואין שום תקנה להנצל מזה כי אם לברח לשם יתברך ולהתורה. על כן ההכרח שיהיה לכל אדם סבלנות, גדול שיסבל כל מה שיעבר עליו כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: "סמא דיסורי קבילא".[3] וכמו שאמר החכם, הסבל - תחבולה למי שאין לו תחבולה. וכל החכמים מאריכים בזה וכולם אומרים, שהעולם הזה מלא יסורים ודאגות והרפתקאות בלי שעור. כי האדם לא נברא בשביל להתענג בעולם הזה כלל, רק שיעמל בעולם הזה כדי שיזכה לעולם הבא. על כן צריכין לסבל הכל ולהאמין שהכל לטובתו. כי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד",[4] ולברח בכל פעם לשם יתברך ולתורתו ולהתפלל ולהתחנן לפניו, כי אין מקום לנוס מפגעי העולם כי אם אליו יתברך לבד, כמו שנאמר, "ומנוס ביום צר לי".[5] ואפלו הגרוע שבגרועים יכול לברח לשם יתברך תמיד, כי השם יתברך בכל מקום וכמבאר בדברינו באריכות במקום אחר. ותכף כשבורח לשם יתברך אזי כל מה שעובר עליו נתהפך לטובה גדולה לנצח. ויש בזה הרבה לדבר ואין כאן מקומו להאריך (שהר"ן שח[6]).

(לקוטי עצות, ערך סבלנות, אות י"א).

פירוש דומה לפסוק אנו מוצאים בסיפור חסידי מיוחד שקשור ב"חוזה" ור' יצחק מוורקא:

הרב הקדוש ר' יצחק מוורקא ז"ל היה בימי חורפו אברך עשיר, והיה רגיל לנסוע להרב הקדוש "החוזה" מלובלין ז"ל. פעם אחת אמר לו "החוזה":

אילו הייתה מזדמנת לך מלמדות הגונה באיזה מקום היה כדאי שתקבלנה.

חשב ר' יצחק שבודאי טעה הרבי, ונתכוון לאיזה איש אחר, כי מה עניין מלמדות אצלו? לא השיב להרבי דבר מפני הכבוד, ויצא מחדרו לבית המדרש של הרבי.

ואיש אחד בא מן הכפר הסמוך לעיר טרניגרד אל הרבי ובכה לפניו, שבניו הם ערלי לב מחסרון מלמד טוב ואמר שרצונו לשלם כמה שיבקשו ממנו ובלבד שישיג מלמד הגון. אמר לו הרבי:

אם תוכל לשלם ארבעים אדומים[7] אז עצתי לך שתשכור למלמד את האברך שיצא זה עתה ממני, ואם ירצה השם יצליחו בניך בלימודם.

הלך הכפרי תיכף ומצא את ר' יצחק, ואמר לו שהוא מסכים לתת לו את הסכום שנקב הרבי, ובלבד שייסע איתו להיות מלמד בביתו. הבין ר' יצחק שהרבי לא טעה בדבריו ונתכוון באמת לו. אמנם עדיין לא הבין מה זה ועל מה זה שולח אותו הרבי להיות פתאום מלמד, אבל לא הרהר הרבה וקיבל את פקודת הרבי בלי פקפוק, ונסע עם האיש, ולאשתו כתב מכתב להודיעה למה לא שב הביתה, כי אנוס הוא על פי הדיבור של הרבי לקבל עליו עבודת המלמדות. לא עברו ימים מועטים, וקבל מאשתו, שטוב עשה שקיבל את המלמדות, כי הצרפתים שנלחמו אז ברוסיה עברו דרך עירם ושללו את כל רכושם, מחוט ועד שרוך נעל, ולא השאירו אף את התבן.

ור' יצחק התחיל ללמד את בניו של אותו כפרי חומש. אבל מוחותיהם היו מטומטמים מאוד, ולא הבינו אף מילה אחת. נסע ר' יצחק ללובלין וסיפר ל"החוזה" על הקשיים שיש לו. אמר לו ה"חוזה":

תתפלל עליהם.

התפלל עליהם ר' יצחק להשם יתברך, ומאז התחילו להצליח משעה לשעה ועשו חייל בלימודם.

ובאותו כפר היה מניין קבוע. פעם אחת סרב אחד מהמניין לבוא אל המניין להתפלל מחמת כעס ותרעומת שהיו לו על חברו. נענה כפרי אחד מהמניין ואמר:

"וירא מנחה כי טוב... ויט שכמו לסבל", רוצה לומר: אם האדם רואה ומבין שהמנוחה היא דבר טוב, אז הוא סובל את הכול, כי כל מי שיש לו סבלנות ואינו כועס על זולתו, יש לו מנוחה.

כשכלה זמן שכירותו, רצה הכפרי שיישאר אצלו גם להבא, אבל ר' יצחק אמר:

הואיל ונסיעתי לכאן לא הייתה אלא על פי הרבי, לכן אני מוכרח לשאול את פיו בנוגע להבא.

נסע ר' יצחק אל ה"חוזה". אמר לו ה"חוזה" שאיננו צריך להיות עוד מלמד. אחר כך שאל אותו:

הגד נא לי אולי שמעת איזו תורה שם בכפר?

ולא השיב ר' יצחק דבר. שאל שוב ה"חוזה":

היתכן שבמשך חצי שנה שהיית שם לא שמעת כלום?

נזכר ר' יצחק בדברי הכפרי על פסוק: "וירא מנוחה כי טוב", והגיד להרבי. שמע הרבי את הפירוש ואמר לו:

אם כן הלוא שמעת הרבה!

וכשרבי יצחק נעשה ברבות הימים לרבן של ישראל, ונתפרסם בשם הצדיק מוורקא, סיפר מעשה זה וסיים:

בקרוב אחרי המעשה הזה, נתעשרתי שוב, ונתתי את שכר המלמדות שקיבלתי לאדם אחר, אמנם באותה התורה שקבלתי בהכפר עדיין אני עוסק גם עתה.   

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זוין, ירושלים, תשס"ב, חלק א', עמודים 154 - 152, סיפור 131).

הסיפור כולל כמה נקודות שיש מקום להעמיק בכל אחת מהן. בהקשר שלנו, הכפרי ביאר את מידת הסבלנות בהקשר של מערכות היחסים בין בני אדם: מי שרוצה להחיות במנוחה, ירגיל את עצמו להיות סבלן ולא לכעוס על זולתו.

יהי רצון שנזכה להתחזק במידת הסבלנות על מובניה השונים.