פרשת ויחי - חובת אבלות מניין?

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת ויחי - חובת אבלות מניין?

כבוד גדול רכשו ליעקב במצרים. דבר זה משתקף בכך שלאחר מיתתו, בִּכו אותו המצרים שבעים יום. לאחר פרק זמן זה, עשו לו בניו 'אבל שבעת ימים' בגורן האטד אשר בעבר הירדן, ורק לאחר מכן קברו אותו במערת המכפלה.

בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה) מובאת דעה שלפיה אבלו של יעקב מלמד שאבלות שבעה היא חובה מדאורייתא (וכן הוא ברי"ף סופ"ב דברכות). אמנם, דעה זו נדחתה בסוגיית הירושלמי, שכן "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה", ולכן העובדה שמנהגים מסוימים נהגו לפני מתן תורה איננה מלמדת על כך שהם תקפים באופן מחייב גם לאחר נתינתה. לדעת רוב הראשונים, אבלות לא נוהגת מדאורייתא אלא יום אחד בלבד. יש שלמדו זאת מהפסוק שאומר אהרן למשה לאחר מיתת שני בניו - "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'?!' (רמב"ם הל' אבל א', א). ראשונים אחרים למדו זאת מהפסוק שנאמר ביחס לכוהנים - "לה יטמא". בפשטות, פסוק זה רק מתיר לכהן הדיוט להיטמא לקרוביו, אך ראשונים אלו הבינו שהפסוק לא רק מתיר זאת אלא גם מְצוֶוה עליו להיטמא, ומכאן לחובת אבלות מן התורה (ספר החינוך, רס"ד). יש מן הראשונים הסבורים שכל חובת האבלות אינה אלא מדברי סופרים, ואין לה שורש מןן  התורה (רבנו יונה ברכות סופ"ב). לדעה זו, דבריו של אהרן הכהן, המשקפים איסור לאכול קדשים ביום מיתת בניו, אינם מלמדים על חובת אבלות אלא נובעים מדיני אונן, שנחשבים לענין נפרד מחובת האבלות.

יהא אשר יהא מקור חובת האבלות, יש לתת את הדעת לנקודה הבאה: בסופו של דבר, החובה להתאבל שבעת ימים - בין אם היא מדאורייתא ובין אם מדרבנן - נשענת על מנהג קדום, שהיה תקף עוד לפני נתינת התורה. מנהג נוסף שהיה נוהג עוד לפני נתינת התורה ולאחר מכן התקבל כחלק מדיניה הוא שבעת ימי המשתה. לאחר נישואי יעקב ללאה, מבקש ממנו לבן 'מלא שְׁבֻעַ זֹאת, ונתנה לך גם את זאת'. רוב הפרשנים (עיין ברמב"ן) מבינים שכוונת לבן היא להשלמת ימי המשתה על נישואי לאה.

נמצינו למדים, שגם שבעת ימי המשתה וגם שבעת ימי האבלות מושרשים בנוהג עתיק שהיה קיים כבר בתקופת האבות. על רקע זה, יש לתמוה על דברי הירושלמי הבאים (כתובות פ"א ה"א): "משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל". מה מקום יש לתקנה מיוחדת בשעה שמדובר בנוהג רווח ומקובל מזה עידן ועידנים?

נראה, שההקבלה הקיימת בין הנוהג העתיק לבין תקנת משה משקפת היטב את אופיים האוניברסלי של אירועים אלו בחיי האדם: גם שמחת הנישואין וגם האבלות על מותו של קרוב - משותפים לבני האדם באשר הם, ואינם מייחדים את הברית שכרת עַם ישראל עִם הקב"ה באופן ייחודי. חרף הדמיון הגדול, תקנת משה נדרשת, והיא משקפת את השוני בין הנוהג העתיק לבין הִלכת ישראל: עבור כל אשר בשם ישראל יכונה - שמחת הנישואין והאבלות על מותו של קרוב אינן משקפות רק את הרגשות האוניברסליים המלווים אירועים אלו, אלא לוקחות חלק גם בקשר שלו עם הקב"ה, המקיף את כל חייו של האדם, בשעות האבל והשמחה כאחד.