פרשת ויחי - תשובתו של יוסף

  • הרב אמנון בזק

פרשת ויחי - תשובתו של יוסף / הרב אמנון בזק

א. פתיחה

במחצית השנייה של ספר בראשית אנו קוראים על תהליך התשובה של בני יעקב. ראשון השבים הוא ראובן, שניסה למנוע את מכירת יוסף, ובכך תיקן את חטאו בפרשת בלהה;[1] אחריו - יהודה, מהתנהגותו בפרשת תמר ועד לנכונותו לשבת כעבד תמורת בנימין; וכך גם האחים כולם, שהכו על חטא מכירת יוסף באמרם "אבל אשמים אנחנו". האם גם יוסף עובר תהליך דומה?

חטאיו של יוסף מתוארים בתחילת פרשת וישב, וניתן לסווג אותם לשלוש קטגוריות:

1. לשון הרע שדיבר על אחיו - "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (ל"ז, ב), וכפי שמבאר רש"י:

כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה: על אבר מן החי - 'וישחטו שעיר עזים' במכירתו, ולא אכלוהו חי; ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, 'לעבד נמכר יוסף'; ועל העריות שספר עליהם, 'ותשא אשת אדוניו'.

2. סיפור החלומות לאחים וליעקב - עצם הסיפור בלא הזכרת שם שמים מבטא אמונה שטחית במשמעותם של החלומות: לא כחלק מתכנית א-לוהית כוללת, כי אם מתוך מבט אישי צר.

3. בסיפור לאחים וליעקב הייתה גם התרברבות שלא לצורך, שהביאה רק להחמרת יחסם של האחים כלפיו: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (ל"ז, ח). וכפי שביאר הרמב"ן: "שהיו שונאים אותו על החלומות, וגם על הסיפור שהוא מספר אותו להם כמתהלל".

האם תיקן גם יוסף את חטאיו? ואם כן, כיצד עשה זאת?

ב. "הלא לא-להים פתרונים"

התיקון הראשון שאנו מוצאים מתייחס לחטא השני שהזכרנו. אם בחלומות שחלם לאחיו לא הזכיר יוסף שם שמים כלל, הרי בחלומות שאותם הוא מתבקש לפתור, כבר רוח אחרת עמו. כך בדבריו לשר המשקים ולשר האופים "הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (מ', ח). וכך, ביתר פירוט, בדבריו לפני פרעה: "בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מ"א, טז); "אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה" (שם, כה); "אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה" (שם, כח); "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (שם, לב).

בדרכו הקשה והמפותלת - בעברו מן הבור אל בית פוטיפר ומבית פוטיפר אל בית הסוהר, ובשנתיים הנוספות שבהן שהה בבית הסוהר - הבין יוסף כי הכול בידי שמים, כי האדם הוא רק חלק מתכנית א-לוהית מופלאה, וכי הדרך להתגשמותם של חלומות מזהירים עלולה לעתים להיות רצופת עמל וסבל. רק מאוחר יותר יבין יוסף חלק ממשמעותה של תכנית א-לוהית זו:

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (מ"ה, ח).

אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב (נ', כ).

ג. "הא לכם זרע"

לאחר שמושיב יוסף את אביו ואת אחיו בארץ גושן, הוא מתפנה לעסוק בצורכי ארץ מצרים. תחילה צובר יוסף את כל הכסף הנמצא במצרים, ואחר כך - את כל המקנה:

וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא (מ"ז, יד-יז).

מקריאת הפסוקים עולה רושם של יחס קר ומנוכר מצדו של יוסף כלפי תושבי מצרים הגוועים ברעב. יוסף מנצל את שליטתו בתבואה כדי לרוקן כליל את אנשי מצרים מנכסיהם.

לאחר שהוא מסיים לקחת מהם את כל רכושם, מתחננים אליו האנשים:

לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם (שם, יח-יט).

המצרים מציעים ליוסף להפוך לעבדי פרעה, חסרי אדמות וזכויות של בני חורין, וכל זאת על מנת לקבל את המינימום שאותו מקבל גם עבד - אוכל.

תחילה מקבל יוסף את ההצעה ברצון:

וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ (שם, כ-כא).

העברת העם לערים נועדה לכאורה למחות כל זיקה בינם לבין אדמתם: "לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה" (רש"י). לאור זאת, תמוה ההמשך:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם (שם, כג-כד).

מה פשר השינוי הזה? אם בתחילה קיבל יוסף את הצעת העם להתנתק מן האדמות ולהיות עבדים לפרעה, מדוע זה מחזירם הוא פתאום לאדמותיהם - ובתנאים סבירים למדיי של 20% מס בלבד?

נראה שיוסף אכן חזר בו מתכניתו המקורית. ייתכן שברגע הראשון לא יכול יוסף להשתחרר מתחושת העצמה שהייתה בידיו: שליטה מוחלטת בכל רכוש מצרים. ואולם, במחשבה שנייה הבין יוסף שעצמה איננה בהכרח דבר חיובי, ולעתים עושר שמור לבעליו לרעתו. בבוא העת יסתיימו שבע שנות הרעב; ומי ערב לו, ליוסף, ששנות השעבוד וההשפלה שעברו על המצרים לא ייצרו אצלם רגשי תרעומת, העלולים להתפתח עד כדי מרד של ממש?

אשר על כן חזר בו יוסף מכוונותיו, והציע לעם תכנית כלכלית נוחה, שהם לא חלמו עליה, והתרגשו עד מאוד לשמעה:

וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה (שם, כה).

המצרים שבים ומציעים את עצמם להיות עבדי פרעה - אך מה רב ההבדל: כשהגיעו תחילה אל יוסף, הם אמרו זאת מתוך מצוקה קשה ומחוסר בררה מוחלט; ואילו כעת הם מוסיפים זאת מתוך רגשות הכרת תודה עמוקים!

כבר ביאר הרמב"ן כי:

סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו.

על פי דרכנו, המסר שמציין הרמב"ן בסוף דבריו נובע מן השינוי שעבר יוסף ומן התיקון לחטאו השלישי: ההכרה במגבלות העצמה והכוח.

ד. "א-להים חשבה לטובה"

לאחר קבורת יעקב פונים אחי יוסף אליו:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים (נ', טו-יח).

מה פשר בכיו של יוסף?

הרמב"ן במקום אחר (מ"ה, כז) כתב:

יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (מ"ט, ג-ז). ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכך נאמר 'ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר' וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים.

מפנייתם הישירה של אחי יוסף אליו - שלא דרך אביהם - מוכיח הרמב"ן כי יעקב לא ידע עד סוף ימיו על מכירת יוסף.

לאור זאת נראה, כי בכיו של יוסף נבע מכך שהוא ידע מה שהאחים כנראה לא ידעו: שמה שהם מספרים, לא רק שאינו נכון, אלא שגם אינו יכול להיות נכון! פנייתם של האחים באה מתוך הכרה ברורה שיוסף סיפר לאביו על נסיבות התגלגלו למצרים. אלא שהאחים טעו! בכיו של יוסף נבע אפוא מצערו על כך שאחיו אינם מאמינים לו, וסוברים שהתנהגותו הנאה כלפיהם נבעה רק מיחסו לאביו.

אם כנים הדברים, כי אז מגיעה כאן תשובתו של יוסף לשיאה. בעוד שבתחילת דרכו הביא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, הרי שכעת, בשעה שיכול יוסף להביא אל אביו את הגדולה והנוראה שב'דיבות הרעות' על אחיו, אין הוא עושה זאת כלל, כי אם שומר את הסוד הנורא לעצמו. בכך מתקן יוסף גם את חטאו הראשון: הבאת דיבתם הרעה של האחים אל יעקב.

התורה אינה מספרת מה בכל זאת אמר יוסף לאביו על נסיבות היעלמו והיעדרותו הארוכה. מדרש פסיקתא רבתי (פרשה ג) מתאר זאת באופן ציורי נפלא:

כיון שהרגישו ביעקב שחולה באו והודיעו ליוסף. והרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו, ולא נכנס אצלו בכל שעה, שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו אביו חולה לא היה יודע? אלא להודיעך צדקו שלא רצה להתייחד עם אביו שלא יאמר לו היאך עשו בך אחיך ומקללם... לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה.

לדברי המדרש, יוסף נמנע מלהתייחד עם אביו על מנת שלא ייאלץ לספר לו את האמת המרה.

אמנם יש מן המפרשים החולקים על הרמב"ן וסוברים שיעקב ידע היטב על מכירת יוסף בידי אחיו, ובראשם - רש"י, שמכמה מקומות בפירושו לפרשה עולה כי לדעתו יעקב ידע על מכירת יוסף. אף רש"י מסכים כי אחי יוסף לא דיברו אמת בפנותם אליו - אך לא משום שיעקב לא ידע על מכירת יוסף, אלא "שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו"; משמע, יעקב ידע על מה שעשו האחים ליוסף, אך לא חשד בו שיפגע בהם לאחר מותו. לאור זאת מבאר רש"י כמה מדברי יעקב לבניו כמוסבים על מכירת יוסף, כגון: "שמעון ולוי אחים - בעצה אחת על שכם ועל יוסף" (מ"ט, ה); " 'מטרף' - ממה שחשדתיך ב'טרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו', וזהו יהודה שנמשל לאריה; 'בני עלית' - סלקת את עצמך, ואמרת 'מה בצע' וגו' " (שם, ט);[2] ועוד.

לעניות דעתי, ניתן להביא ראיה לגישת הפסיקתא והרמב"ן דווקא מתוך הדברים האחרונים שציטטנו בשם רש"י. אם אכן סלח יעקב ליהודה על כל השנים שבהן הטעה אותו, יחד עם אחיו, רק מפני שיהודה הציע למכור את יוסף ולא להרגו (וכן סלח לו על פרשת תמר, עיין רש"י שם) - מדוע זה אפוא תוקף יעקב בחריפות את ראובן ("רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה")? והלוא ראובן היה זה שלא היה שותף כלל במכירת יוסף, וביקש להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו (ל"ז, כב)?! בייחוד קשה דבר זה אם רואים את הרצון להשיב את יוסף כתיקון לחטאו של ראובן בפרשת בלהה (עיין הערה 1). נראה אפוא שיעקב אכן לא ידע על פרשת מכירת יוסף על כל פרטיה, ולפיכך לא ידע גם על תשובתו של ראובן.

ה. המשותף לשתי הפניות ליוסף

לעיל טענּו שדרכו של יוסף ביחסו לאנשי מצרים וביחסו לאחיו מבטאת את תשובתו. ואכן, שתי הפרשיות קשורות בינן לבין עצמן בכמה נקודות מעניינות:

1. בשתי הפרשיות מגיעים אנשים ליוסף ומציעים את עצמם לעבדים: "וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה"; "וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים".

2. בשתי הפרשיות מגיב יוסף בדרך נוחה לפונים אליו, כמתואר לעיל.

3. בשתי הפרשיות מציין יוסף באופן מיוחד נושא אחד: בפנייה לאנשי מצרים הוא אומר "וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם"; ובפנייה לאחיו - "אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם".

לאור דברינו מקבל הקשר בין שתי הפרשיות משמעות, באשר שתיהן חלק ממהלך אחד, המתאר את דרך התשובה של יוסף.[3]



[1] זאת בעיקר לאור הבנת חטאו של ראובן כנובע מרצון לבסס את מעמדו כיורשו של יעקב. שכיבה עם פילגש האב היא בדרך כלל מעשה בעל אופי פוליטי, כפי שאנו מוצאים בשכיבת אבשלום עם פילגשי דוד אביו לעיני כל ישראל (שמ"ב ט"ז, כב), ובמקומות נוספים (כגון טענתו של איש בושת כלפי אבנר [שמ"ב ג', ז] ובקשתו של אדוניהו לקבל את אבישג השונמית לאישה [מל"א ב', יג-כה]). ברצון להציל את יוסף - הזוכה לאהבתו הגדולה של אביו, והחולם על השתחוויית אחיו לו - מתקן ראובן את חטאו: " 'יחי ראובן' - במה שהחיה יוסף; 'ואל ימות' - במעשה בלהה, במה שעשה תשובה" (במדבר רבה פרשה יג).

[2] רש"י מבאר אפוא שהביטוי "מטרף בני עלית" מתייחס להצלת יהודה את יוסף ממיתה, ושיעור הפסוק כך הוא: "מטרף בני [=יוסף] - עלית [אתה, יהודה]". הרשב"ם חולק על כך בחריפות: "אתה יהודה בני לאחר שעלית מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו. 'בני' - כפילו של יהודה. והמפרשו במכירת יוסף לא ידע בשיטה של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל" (הרשב"ם כותב בדרך כלל בכבוד כלפי סבו רש"י, ונראה שמסיבה זו בחר להימנע כאן מציון זהותו של אותו מפרש, וכך לאפשר לעצמו לתקוף את פירושו בחריפות). לדעת הרשב"ם, מכל מקום, יש לקרוא את הפסוק כך: "מטרף - בני עלית".

[3] קשה לעסוק בתשובתו של יוסף מבלי לציין את פרשת אשת פוטיפר, שזיכתה את יוסף בתואר הייחודי "יוסף הצדיק" (יומא לה ע"ב, ועוד רבים). אין ספק שבפרשה זו מבטא יוסף מידת צדיקות גדולה, הן מבחינת פן העריות שבדבר הן מבחינה מוסרית ("הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים"; ל"ט, ח-ט). לא עסקנו בפרשייה זו, שכן אין ניכר מתוכה קשר ברור בין מעשהו החיובי של יוסף לבין התנהגות כלשהי מעברו - אף כי ברור שניתן לקשר את התנהגותו של יוסף באירוע זה לתהליך כללי של חזרה בתשובה.

יש לציין גם שמדברי רש"י משתמע קשר ישיר בין סיפור אשת פוטיפר לבין חטא קודם. בתחילת האירועים כותב רש"י: " 'והוא נער' - שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה" (ל"ז, ב). ולדעתו יוסף שב על התנהגות זו בבית פוטיפר: " 'ויהי יוסף יפה תואר' - כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב..." (ל"ט, ו). ברם, התנהגות זו אינה מפורשת בפשוטו של מקרא, ועיין רמב"ן שם.