פרשת ויחי – פשר 'חזון אחרית הימים' של יעקב

  • הרב גד אלדד
א. פתיחה
 
בפרשתנו, אנו קוראים על רצונו של יעקב, בטרם פטירתו מן העולם, לחשוף בפני בניו את הצפוי להם באחרית הימים:
 
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם"  (בראשית מ"ט, א'-ב')
 
יוזמה זו מעוררת עניין מעצם העובדה שהיא יוזמה חדשה שלא ראינו כמוה עד כה. במהלך הספר היינו עדים ל'העברת השרביט' מאברהם ליצחק וממנו ליעקב. אולם, באף אחת מהזדמנויות אלו לא ראה האב צורך להזדקק לקורות בניו באחרית הימים[1]. יוצא דופן בהתנהלותו הוא יעקב, ועלינו לנסות להבין את המניע שלו למהלך זה.
 
על מנת להבליט את השוני, נבקש לעמוד על הזדמנויות אלו בחיי אבותיו.
 
ב. כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע
 
אברהם ייחל שנים רבות לבן, ולבסוף זכה לשני בנים משתי נשים שונות. נראה, שאברהם התקשה להעדיף בן אחד על משנהו, אך בסופו של דבר הבחירה נעשתה באופן מאד ברור. ה' עצמו הנחה אותו והורה לו את הדרך בה הוא אמור לנקוט:
 
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ... וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע... וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (שם כ"א, ט'-י"ד)
 
בהתאם לכך, ערב פטירתו מותיר אברהם את יצחק כיורש בלעדי:
 
"וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם... וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה... וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה... וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (שם כ"ה, ה'-י"א)
 
היות והבחירה יצאה מפי עליון, אברהם לא רואה צורך לברך את יצחק. הוא מדלג על השלב הזה, ומתרכז ברובד המעשי של יישום בחירתו. לעומתו, ה' - שבחר ביצחק - מופיע מיד עם 'מינויו' ומאשר את בחירתו בברכתו.
 
ג. וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר
 
אף יצחק ייחל שנים רבות לזרע, ולבסוף זכה אף הוא בשניים, מאותה אישה. אף כאן הבחירה נעשתה מפי עליון, אלא שהפעם לא הובאה לידיעתו:
 
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה': וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (שם, כ"ב-כ"ג)
 
הכתוב מעיד על אהבתו של יצחק לעשיו:
 
"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"  (שם, כ"ח)
 
בהתאם לכך ביקש לברכו, כדברי הרשב"ם[2]:
 
"והוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ורבקה את יעקב, להודיע מה שכתב לפנינו: יצחק רצה לברך עשו, ורבקה הערימה לברך את יעקב"  (רשב"ם שם)
 
מהלך הדברים מוכר. יצחק ביקש לברך את עשיו, אך בסופו של דבר בירך את יעקב. אף כשנודעה לו התרמית, הוא פסק שהברכה לא תסור מזה שקיבלה:
 
"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה"   (בראשית כ"ז, ל"ג)
 
אם לא די בכך, הרי שטרם עזיבתו את בית הוריו לחרן, הוסיף יצחק לברכו את ברכת אברהם[3]:
 
"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם"   (שם כ"ח, א'-ד')
 
הרי שיצחק מעביר את השרביט ליעקב באמצעות ברכה.
 
אם כן, אנו עדים לירידת מדרגה ביחס לאופן העברת השרביט. היא לא מתבצעת באמצעות התגלות ישירה לאב אודות זהות בנו הנבחר, אלא האב הוא זה שמחליט, לפי המידע שהצטבר אצלו.
 
ניתן להבין בהחלט את החלטתו של יצחק להעביר את ברכת אברהם באמצעות ברכה, שהרי אף הוא התמנה על ידי ה' באמצעות ברכה. מאחר שלא היה עד לציווי ה' לאביו לבחור בו, הרי כל שידע על אופן בחירתו היה ברכתו של ה' אליו, עם פטירתו של אביו.
 
ד. וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר
 
מורשת הבחירה במהלך ההיסטוריה מבריאת העולם ועד בני יעקב, טומנת בחובה אף דחייה של אלו שנותרים מאחור. הידיעה שבכל דור נבחרת דמות מסוימת להמשיך את השושלת הנבחרת, גרמה ללא ספק לדריכות בין האחים.
 
בעקבות 'ירידת המדרגה' שהצבענו עליה בהליך הבחירה, מסתמן שיהיה זה דווקא אביהם שיכריז על זהות הנבחר, ולא צפוי גילוי א-לוהי בעניין.
 
לעובדה זו שני פנים. מחד, המקרא מעדכן אותנו על היחסים המתוחים בין האחים, דווקא סביב היחס לו הם זוכים מצד אביהם, שלדידם מבשר רעות ביחס לעתידם ההיסטורי:
 
"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם"  (שם ל"ז, ב'-ד')
 
אמנם, יש לעניין זה פן נוסף. העובדה שלא צפוי גילוי א-לוהי מפילה על יעקב אחריות כבדה. לא בהכרח שיעקב ידע על סמך מה אביו החליט לבחור בו.
 
בכתוב לא נזכר שאמו סיפרה לאביו, שידוע לה שנבחר מפי עליון, או שמא דווקא העובדה שבסופו של דבר הצליח בעורמתו לזכות בברכות אביו, הטתה את הכף לזכותו. יתכן אף שיעקב הצדיק לעצמו את בחירתו על סמך ההבדל בין האופי שלו לזה של אחיו. אך כל אלו הינם השערות, והן לא יועילו לו בשעה זו. מה שברור לו הוא נתון אחד, והוא שאביו צדק בבחירתו, כיוון שבסופו של דבר ה' נגלה אליו.
 
כעת, על יעקב מוטלת משימה לא פשוטה. הוא צריך לקלוע לזהותו של ממשיך דרכם של אבותיו. הפעם המשימה קשה שבעתיים, כיוון שהבחירה אינה בין שניים אלא בין שניים עשר.
 
על רקע זה עלינו לקרוא את המשך הפסוקים:
 
"וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (שם, ט'-י"א)
 
הכתוב מציין שאביו "שמר את הדבר". יעקב אוהב את יוסף, אך מודע לכך שלא די בכך כדי להסיק מכך ביחס לזהות ממשיכו. הוא תר אחר כל איתות כלשהו ממרום שיסייע בידו בהחלטתו. לפתע, יוסף חולם חלומות, שפרשנותם אינה מותירה מקום לספקות.
 
פסקה זו מסתיימת, תוך התייחסות לשני הפנים שעמדנו עליהם. האחים מקנאים בו וממילא המתח ביניהם מעמיק. מן העבר השני, אביהם מהרהר שמא רמז יש בכך המאשר לו את זהות ממשיכו, ולכן צופן את הדבר בליבו.
 
ה. יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ
 
השתלשלות העניינים ידועה לכל. יוסף נעלם מעיני אביו, ומתגלה אליו שוב לאחר שנים כמשנה למלך מצרים.
 
לכאורה, יש די בכך כדי לאמת את הרמזים שנבעו מחלומותיו. אמנם, במהלך היעדרותו התגלה יהודה כמנהיג האחים, ביחס להתנהלותו אודות בנימין הן כלפי אביו והן כלפי יוסף[4]. נמצא, שבערוב ימיו נותרים שניהם כמועמדים להנהגה.
 
בהתאם לכך, בדברי יעקב לבניו יהודה ויוסף הם היחידים שזוכים לאזכור מנהיגותי, שאותו יעקב קושר לעלילת יוסף והשלכותיה ביחס לשאר האחים[5]. כך יוצא שהוא פונה ליהודה במילים המכתיבות לאחיו את ההתייחסות אליו:
 
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"  (שם מ"ט, ח'-ט')
 
אף בדבריו ליוסף הוא מציין את מעמדו בקרב אחיו, ומעניק לו את ברכות הוריו:
 
"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר: וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו"   (שם, כ"ב-כ"ד)
 
התייחסות זו מצטרפת לעובדה שהעניק ליוסף חלק אחד יתר על אחיו:
 
"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"   (שם מ"ח, כ"ב)
 
נמצא, שיעקב לא ממש הכריע בשאלת היורש הנבחר. מחד, הוא מעניק ליוסף את ברכות אבותיו המבטאים היבטים מסוימים של בכורה והעדפה. מאידך, הוא מקנה ליהודה סמכות שליטה. ניכר בבירור שיעקב הבין שאף אחד מהשבטים לא יידחה, מאחר שכלל את כולם בחזון 'אחרית הימים', אך עדיין הותיר את זהות ההנהגה מעומעמת.
 
כעת, נבקש לברר את פשר הסיבה שבעטיה לא הכתיר יעקב בצורה ברורה יורש יחידי. לשם כך נזדקק לסקירה בה פתחנו, אודות 'העברת השרביט' עד ימי יעקב.
 
ו. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק
 
בסקירתנו נוכחנו לדעת שהבחירה ביורש נעשתה בידי אביו, כשברקע נוכחת הכוונה א-לוהית. עצם בחירתו של יצחק נעשתה בציווי א-לוהי, ואברהם רק ציית לה. יצחק זכה לרמז א-לוהי, בדמות הצלחת רמיית הברכות, שכיוון אותו לבחירה הנכונה.
 
לאחר מכן, עם צאתו לחרן, זכתה בחירת יעקב לאימות א-לוהי מפורש, בשעה שה' נגלה אליו בחיי אביו:
 
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם... וַיַּחֲלֹם... וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ... כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ"   (שם כ"ח, י'-ט"ו)
 
למהלך כזה ציפה יעקב. ההיסטוריה מורה שהמועמדים גדלים זה בצד זה עד שנוצר ביניהם עימות. באמצעות העימות מתבהרת התמונה, ומופיע היורש שימשיך את שושלת המשפחה. ככל הנראה, יעקב אכן ביקש לבחור ביוסף, בנו האהוב מאשתו המועדפת[6], אך הקלפים נטרפו. העימות אכן נוצר, אך דווקא היורש העתידי נעלם במהלכו. עם יישוב הדברים, התיישב גם הסכסוך בין האחים.
 
יעקב ציפה לאישור א-לוהי לבחירתו ביוסף, אך בסיכומם של דברים לא רק שיוסף לא זכה להתגלות ה', אלא שמהשתלשלות הדברים צץ מועמד נוסף ליורשו: יהודה מנהיג האחים.
 
חיסרון זה של התגלות המאשרת או המכחישה את בחירת יורשו, מנעה ממנו להכריע בצורה מוחלטת, אך עוררה בדעתו חשש הרבה יותר גדול ומשמעותי.
 
 
ז. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ
 
בטרם משה הסתלק מהעולם, הוא ביקש לדעת את זהות ממשיכו, ונענה בדמות יהושע. אך התורה עצמה לא ראתה צורך למסור לו את זהות ממשיכו המדויקת. מאידך, משה ידע בבירור כי מוסד הנבואה יימשך, כיוון שהתורה הדגישה זאת באזני העם באמצעותו:
 
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף... תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ: כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן"  (דברים י"ח, ט'-ט"ו)
 
כעת עלינו להבין את הלך מחשבתו של יעקב בשעתו. הוא ציפה לאיתות א-לוהי שיאשר לו את בחירתו, אך הוא בושש לבוא, ולכן לא הכריע בצורה מוחלטת.
 
אבל, יתכן שזהו אך 'קצה הקרחון'. ההתגלות האחרונה שחווה הייתה ערב הגיעו למצרים, ומאז לא חווה דבר. חשש מתגנב לליבו שמסלול 'ירידת המדרגה' הפך למדרון תלול. באין שום איתות או התגלות לו או למי מזרעו, יתכן ש-ה' לא מתכוון להיגלות שוב לזרעו. הוא חשף את 'תכנית המתאר' של תולדות העם בגזירת 'בין הבתרים', וכעת מתממשת התחלתה במגוריהם בארץ לא להם. מי ערב ליעקב שהקשר הישיר בין ה' לבניו יתמיד כשם שהיה עד עתה עם אבותיו ועמו? הרי אין יורש ברור, ואף לא סימן א-לוהי לכזה.
 
על פי הצעתנו, דווקא עקב תחושות קשות אלו גמלה בליבו ההחלטה לחשוף לבניו מראש את קורות 'אחרית הימים'. זאת, כדי שלא ישקעו בייאוש עם הפסקת הקשר הישיר בינם לבין א-לוהיהם, וידעו בבטחה שאכן מצפה להם חזון 'אחרית הימים' בארץ המובטחת.
 
כשם שבברית בין הבתרים מסר ה' לאברהם על הסוף הטוב, כך הוא מבקש לעשות ביחס לאחרית הימים[7].
 
ח. רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי
 
יתכן להעמיק את הצעתנו על ידי עיון נוסף[8].
 
יעקב ידע תקופות קשות בחייו, והוא עצמו הגדיר את ימי שני חייו כ"מעט ורעים" (שם מ"ז, ט'). אשתו האהובה נלקחה ממנו, בנה האהוב נטרף, המתח החריף אף בין שאר בניו, ויהודה עזב את הבית ופקדו אותו אסונות. רעב בא לעולם, ומשום מה שליט מצרים נטפל אל משפחתו בעוד כל רצונם הוא לשרוד. לפתע, הוסר הלוט מעל השתלשלות הדברים, ולמפרע הם נצבעו בגוון אחר, אופטימי.
 
בעמדו לפני בניו, טרם הפרידה, הוא אינו יודע לצפות את המאורעות הממשמשים ובאים. אולם, הוא יודע שתקופה לא קלה בפניהם, שטומנת בחובה שעבוד ועינוי לפרק זמן ארוך.
 
כדי לקדם משברי אמונה אפשריים הוא רואה צורך לחזק את דרכם ולהבטיח כי 'חזון אחרית הימים' בא יבוא !.
 

[1] יצחק אמנם בירך את בניו ביחס לעתיד, אך באופן כללי למדי, וגם יעקב עשה זאת. כשם שהתברך הוא מאביו, אף הוא בירך את בניו (מט, כח):
"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם"  (שם מ"ט, כ"ח)
אולם יעקב, בנוסף לכך, ביקש לחשוף בפניהם את קורות אחרית הימים. דווקא בשל כך יוזמתו זו מושכת את תשומת הלב.
[2] אמנם בשאר המפרשים נמצא פירושים שונים לפסוק זה. יש שאמרו שיצחק אהב גם את עשיו ובוודאי אף את יעקב (רד"ק), ויש שאמרו שרק באותה שעה אהבו (חזקוני), ויש שאמרו שאהבו רק מפאת האוכל שהמציא לו, ולא הפריז בחשיבות העניין (רבנו בחיי), עיי"ש.
[3] לצורך מוקד דיוננו, אין צורך להזדקק ביחס בין הברכה אותה ביקש יצחק להעניק לעשיו, ובין הברכה שמעניק ליעקב בכוונה תחילה. המפרשים על המקום האריכו בכך, ועיין בדבריהם.
[4] אמנם ראשית מנהיגותו הסתמנה במכירת יוסף, אך אין לנו סיבה להניח כי יעקב ידע על מכירת יוסף עד יום מותו. את הפנייה ליוסף עם מותו, בה כביכול יעקב מבקש מיוסף למחול להם, בדו אחיו מליבם.
[5] אמנם גם דבריו לדן מתייחסים לתפקידו ביחס לשאר האחים:
"דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"                         (שם מ"ט, ט"ז)
אולם, דן לא בלט כלל בעלילת יוסף, ולכן לא ברור לאיזה היבט יעקב מתייחס.
מעניינת הצעתו של הרשב"ם וסייעתו, שאמנם אף כאן מדובר על תפקיד ציבורי, המהווה בעצם את 'הצד השני של המטבע' ביחס להנהגה. שבט דן נבחר להיות מאסף לכל המחנות, ולכן נשא באחריות לשמירת גבו של כלל העם הצועד לפניו. כך המנהיג צועד בראש ונושא באחריות לכיוון מסלול המסע, בעוד אף דן נושא באחריות להצחת המסע כשהוא מחפה על גב העם מאחור.
מכל מקום, אין מדובר על הנהגה בקדמת הבמה, אלא דווקא מצידה האחורי. אף לשון הפסוק מורה שדן איננו המנהיג בעצמו. תיאורו "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", רק מדמה את התנהלותו לשבט אחר, שכנראה אותו אחר הוא המנהיג אליו רק נדמה דן.
[6] ביטוי לכך נוכל לראות בזה שבמהלך דבריו, הוא מבליע את הענקת ברכות אבותיו ליוסף, שהם היוו תמיד הסימן לבחירה. אמנם, מכיוון שיוסף איננו כבר המועמד היחידי, הדבר נעשה ב"פרופיל נמוך" ובצורה כללית.
[7] המפרשים נחלקו בביאור 'אחרית הימים' לה מכוון יעקב. יש שביארו שהכוונה אכן מצומצמת לנחלת הארץ בידי בני ישראל, לאחר יציאתם ממצרים. אמנם לדעה זו יקשה, שהרי יהודה לא זכה לשום שררה טרם הופעתו של דוד, ואם כך לא ברור למה מכוון יעקב בדבריו.
[8] הרעיון נובע מדברים שכתב הרב אלחנן סמט "עיונים בפרשת השבוע-סדרה שנייה", "פרשת ויחי-אפרים ומנשה", בעיקר עמודים 226-227.