וילך | מצוות הקהל וכתיבת ספר תורה

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר - מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ...

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". (דברים ל"א, י-יט)

שתי המצוות הללו - מצוַת הקהל ומצוַת כתיבת ספר תורה על ידי כל אדם מעם ישראל - הן שתי המצוות האחרונות בספר התורה כולו, והן שחותמות את הרשימה הארוכה של תרי"ג המצוות שנצטוו בהן ישראל.

עיקרה של מצוַת הקהל היא התכנסות ציבורית מקיפה (אפילו הנשים, הטף והערלים, שפטורים בדרך כלל ממצוַת ראיה, מחוייבים להשתתף במעמד זה) בעזרת הנשים הסמוכה לבית המקדש שבירושלים, הנערכת אחת לשבע שנים במוצאי שנת השמיטה, לשם שמיעת קטעים מספר משנה התורה על ידי מלך ישראל. מצוַת כתיבת ספר תורה, לעומתה, היא מצווה פרטית ואישית שמצווה בה כל אדם מישראל בכל דור ודור, בגלות כבארץ ישראל, לכתוב לו ספר תורה פרטי.

כדי לעמוד על משמעותן המלאה של שתי המצוות הללו יש לתת את הדעת להקשר המדוייק שבו הן נאמרות. עיון מדוקדק במבנה הפרשה מלמד ששתי המצוות הללו קוטעות פרשה אחרת המקיפה אותן משתי עבריהן. בפסוק ט נאמר: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"; פסוקים י-כא מצווים על מעמד ההקהל ועל כתיבת ספר התורה; ופסוקים כב-כו חוזרים לכתיבת התורה ע"י משה: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה...". מה עומד ביסוד המבנה המוזר הזה? מדוע המצוות העתידיות מופיעות בעיצומו של תיאור האירוע העכשווי, שבו משה כותב את התורה ומוסר אותה למשמרת ללויים?

נראה שמבנה הפרשה לא בא אלא ללמד שהמצוות המופיעות בתווך הן בעצם חלק מכתיבת התורה על ידי משה. על סף מיתתו, משה משקיע את כל מרצו כדי להבטיח את המשכיותה ונצחיותה של התורה גם לאחר מותו. הדרך שבה הוא עושה זאת היא בראש ובראשונה כתיבת ספר התורה ומסירתו ללויים לשם הנחתו למשמרת בקודש הקדשים; אך משה יודע שאין די בכתיבה חד-פעמית של ספר התורה. לכך יש להוסיף גם מצוות שיבטיחו את נצחיות ומרכזיות התורה בתודעת העם לעתיד לבוא. הציווי הכפול - הן על ההתכנסות הלאומית אחת לשבע שנים, והן על כתיבת ספר התורה האישי (הנקרא "שירה", מילה המבטאת את היצירה החתומה בחותם האינדיווידואליות של כל אדם מישראל) - הוא שמשלים ומשכלל את הפעולה היסודית, שהיא כתיבת התורה על ידי משה עצמו, רגע לפני מיתתו.