פרשת ויצא - `ויאהב יעקב את רחל`

  • הרב דניאל סרי-לוי

פרשת ויצא

"ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה. ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה".

בקריאת התורה בבית הכנסת, מוצבת בין שני הפסוקים הללו עליית "שלישי" (ואולי "מי שבירך" אחד או שניים), וקשה במבט ראשון להבחין בקשר ביניהם. גם במבט שני, נראה לנו קצת מוזר לומר שאהבתו של יעקב אבינו הושפעה מיפי התואר ומן המראה של רחל אמנו, ובכלל - אפשר לשאול מדוע עוסקת התורה בתיאור חיצוני לכאורה של רחל ולאה (ולא במידותיהן, למשל).

בספר 'אור תורה' על פרשתנו מובא ביאור קצר על כך:

"זה היה בעבור שיש ליעקב מדת התפארת, כל מה שהיה רואה דבר נאה - אמר: אם לגשמי זה נאה - מכל שכן אם היה בזה הדבר הילול ושבח לה'".

מאמר זה מקורו בדברי הבעש"ט, המובאים בצוואת הריב"ש (דף י ע"א, ובליקוטי אמרים יח ע"ב),

לפיהם יש שבע מחשבות או רגשות שיש לנו לפעמים, ובידינו הברירה אם להטותן לעבודת ה' או לעניינים זרים.

מה יעשה אדם שנופלת בליבו אהבה, אבל מהסוג הרע?

"יאמר בלבו: 'מה עשיתי, שלקחתי חלק מעולם המחשבה אל מקום הטינופות', ובזה יוכנע ויבוא עד לעפר. ויביא זאת המחשבה למידת 'אין' ואחר כך אל עולם האהבה, בזכרו: 'אם אני אוהב את הדבר הזה כגון אשה שהוא טיפה סרוחה - כמה יש לאהוב את הש"י', וכן אם שמע איזה דבר שחוק ועל ידי זה נולד לו שמחה..."

לפעמים אנו תוהים: האם בכלל יכולה להיות לנו התרגשות בעניינים רוחניים וערטילאיים שכל כך רחוקים מאיתנו?

על פי הבעש"ט, הפיתרון הוא ללמוד מכל דבר 'חילוני' שמפעיל או מרגש אותנו ולהיזכר עד כמה אנחנו יודעים להתפעל ולהתרגש, ולאחר מכן לנסות להפעיל אותו רגש גם בלימוד, בעשיית מצוה או בתפילה.

את היסוד העמוק לכך ניתן לראות בדוגמה הבאה:

"וכן אם רואה דבר כזה שיש לו פחד ממנו, יאמר: מה יש לי לירא מפני דבר כזה - הלא הוא אדם כמוני... אלא שהוא ית"ש הנורא מתלבש בדבר זה וכמה יש לי לירא ממנו בעצמו יתברך שמו".

- לפעמים המלך שולח אלינו שליח מפחיד, כדי שנגיע אליו לבירור. טיפש מי שיבזבז זמן יקר בהתמודדות עם השליח ונסיון לרצותו, במקום לרוץ אל הארמון ולפייס את המלך. כך גם לגבי השליח החביב שמזמין אותך לסעודה אצל המלך - אל תזמין אותו לשבת אצלך ולחגוג את ההודעה המשמחת. רוץ לעמוד לפני המלך ולמלא את רצונו, ותזכור עד כמה אתה אוהב אותו.