פרשת ויקהל פקודי – נקדש את שמו בעולם

  • הרב יאיר קאהן

א. פרשה אחת או שתי פרשיות

פרשת ויקהל עוסקת במבנה המשכן ובכליו, ופרשת פקודי מתמקדת בבגדי הכהנים. בשנה רגילה, אנו קוראים בשבת את פרשת ויקהל יחד עם פרשת פקודי. בשנה מעוברת, לעומת זאת, הן נקראות בנפרד. יש מקום לתהות על היחס בין המשכן לבין בגדי כהונה: ניתן להבין שהמשכן ובגדי הכהונה יוצרים יחידה אורגנית אחת, אך אנו נאלצים להפריד ביניהן באופן מלאכותי בשנה מעוברת. מהעבר השני, ניתן לטעון שמדובר על יחידות נפרדות, שבשנה רגילה מחוברות על מנת לסיים את התורה בתום השנה.

בהקשר זה, יש לציין את פרשת תצוה, המקבילה לפרשת פקודי, ועוסקת גם היא בבגדי הכהונה. באופן קבוע, פרשת תצוה נקראת בנפרד מפרקי המשכן וכליו שבפרשת תרומה. מכאן, תמיכה לאפשרות שמדובר ביחידות נפרדות.

 

הבה נבחן את השאלה מתוך מבנה הפרשיות עצמן. דברי הפתיחה של פרשת תרומה מורים על אחידות הפרשיות:  

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת: ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים: ועורות אילם מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים: שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים: אבני שוהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן"   (שמות כ"ה, ג'-ז')

רשימה זו כוללת את כל החומרים הדרושים לבניית המשכן, לעשיית כליו וגם ליצירת בגדי הכהונה. בסיום הרשימה מופיע פסוק המצביע על מטרת המשכן:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"   (שם ח')

מכאן משמע, שגם בגדי כהונה משתלבים עם המשכן, ובלעדיהם אי אפשר להגיע למטרה של "ושכנתי בתוכם".

בנוסף יש לציין את הפסוקים המופיעים לקראת הסוף של פרשת תצוה, לאחר הציווי על בגדי כהונה: 

"ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי: וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי: ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים: וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' א-להיהם" (שם כ"ט, מ"ג-מ"ו)

פסוקים אלו חוזרים על מטרת המשכן, כפי שתוארה בתחילת פרשת תרומה ("ושכנתי בתוכם"), ומהווים סיום לאותה פתיחה. מכאן, שפרשיות תרומה ותצוה אינן אלא חלקים של פרשה מקראית אחת, לה ניתן לקרוא "פרשת מלאכת המשכן". פרשה זו מתחילה בתחילת פרשת תרומה ומסתיימת בסוף תצוה, והיא כוללת את המשכן, כליו ובגדי הכהונה.

כך מצאנו גם בתחילת פרשת ויקהל, כאשר משה אוסף את העם כדי לצוותם על המשכן, ואומר:

"וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'... את המשכן את אהלו ואת מכסהו... את בגדי השרד לשרת בקודש את בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן"   (שם ל"ה, י'-י"ט)

רק אחרי גמר כל העבודה, כולל בגדי הכהונה, התורה מסיימת:

"ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" (שם ל"ט, ל"ב)

היוצא מכל הנ"ל, שפרשות ויקהל ופקודי מהווים שני חלקים של יחידה מקראית אחת. אמנם, בשנה מעוברת אנו נאלצים להפריד אותה באופן מלאכותי, על מנת למתוח את הפרשיות למשך שנה ארוכה יותר.

 

ב. ההבדלים הסגנוניים בין הפרשות

על אף האמור, בחינה מדוקדקת יותר מגלה במקרא רמזים לשוני בין בניין המשכן לבגדי כהנים.

בהתייחסות למשכן וכליו, התורה מדגישה, חזור והדגש, את ה"תבנית" אשר הראה למשה בהר. כך, בתחילת פרשת תרומה נאמר:

"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו"   (שם כ"ה, ט)

התורה חוזרת על כך בסוף הקטע העוסק בכלי המשכן:

"וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר"  (שם מ')

כך גם בסיום הפסוקים העוסקים בבניין המשכן עצמו: 

"והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" (שם כ"ו, ל')

פעם נוספת, חוזרת על כך התורה בסיום הפרק העוסק בבניין מזבח הנחושת:

"נבוב לחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר כן יעשו" (שם כ"ז, ח')

אך במשך כל הפרשה העוסקת בבגדי כהונה (כ"ח, א'-מ"ג), התורה לא מזכירה את התבנית אשר הראה את משה בהר, ולו פעם אחת.

 

התורה מבחינה בין בגדי כהונה למשכן וכליו גם בצורה נוספת. כאשר התורה מתארת את עשיית בגדי כהונה בפרשת פקודי, התורה חוזרת שוב ושוב, כמעין פזמון, על הפסוק "כאשר צוה ה' את משה".

כבר בסיום הפרשה הקודמת, העוסקת במפקד החומרים שנתרמו למלאכת המשכן, נאמר:

"ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה' את משה" (שם ל"ט, א')

כך מצאנו גם ביחס לאפוד (שם ה'), אבני השוהם (שם ז'), החושן (שם כ"א), המעיל (שם כ"ו), בגדי כהן הדיוט (שם כ"ט) והציץ (שם ל"א).

כל זאת, בניגוד לפרשה המקבילה המתארת את בניין המשכן וכליו בפרשת ויקהל, בה פזמון זה חסר.  

הבחנה זו מובילה אותנו למסקנה שפרשת המשכן וכליו ופרשת בגדי כהונה הן שתי יחידות מקראיות נפרדות, כפי שהן נקראות בשנה מעוברת. כמובן, שמסקנה זו עומדת בסתירה למה שקבענו למעלה, שפרשיות ויקהל ופקודי מחוברות יחד ביחידה אורגנית אחידה.

 

ג. שתיים שהן אחת

מכל האמור למעלה, מסתבר שהמשכן ובגדי הכהונה הם אמנם תתי קבוצה שונים, אך שניהם שייכים ליחידה מקראית – פרשת מלאכת המשכן.

ישנם ביטויים נוספים לחלוקה הפנימית בתוך פרשת מלאכת המשכן. פרשת תצוה פותחת בלקיחת שמן מאור להדליק את המנורה. יש לתהות על המיקום של פרשה זו, ורבו הפירושים והדרשות שבאו להסבירו. יש מקום להציע שפרשה זו הוכנסה בתווך בין המשכן וכליו מצד אחד, לפרשת בגדי כהונה מאידך, על מנת להפריד ביניהן.

כעין זה מצאנו בתחילת פרשת פקודי. אחרי תיעוד עשיית המשכן וכליו, התורה מדווחת בצורה מפורטת על כל החומרים שנתנו למלאכת המשכן, וכיצד השתמשו בהם. בסופו של הדו"ח, מגיעה גם התייחסות לבגדי הכהונה:

"ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן" (שם ל"ט, א')

וכאן הבן שואל: אם הדיווח הוא על כל מלאכת המשכן, ובגדי כהונה בכלל, מדוע הוא מופיע בתחילת פרשת פקודי, לפני שהתורה מתעדת את עשיית בגדי הכהונה?

 

בהקשר זה, יש מקום לציין את ההבדל בין המסורה היהודית, לבין החלוקה לפרקים המיוחסת לתאולוג הנוצרי סטפן לנגטון.

לפי המסורה, פסוק זה מחובר אל הקטע הקודם לו, ואם כן, הוא חלק מאותו הדיווח. אולם, לפי החלוקה לפרקים פסוק זה הוא פתיחה של פרק חדש העוסק בעשיית בגדי הכהונה.

החלוקה לפרקים נועדה לפתור את הקושי הנ"ל. כלומר, הדיווח עוסק רק במשכן וכליו, והופעתם בתחילת פרשת פקודי, אחרי שהתורה סיפרה על עשייתם, ברורה. הפסוק העוסק בעשיית בגדי הכהונה מן התכלת והארגמן ותולעת השני, הוא מעין הקדמה להמשך הפרשה העוסקת בעשיית בגדי הכהונה.

כאמור, חלוקת הפרקים עומדת בסתירה למסורה שחיברה את הפסוק על בגדי הכהונה למה שקדם לו. לפי המסורה, פרשייה חדשה נפתחת בתיעוד עשיית האפוד:

"ויעש את האפוד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר" (ל"ט, ב')

אם כן, לפי המסורה, שאלתנו חוזרת ונעורה: מדוע הכניסה התורה את הדיווח על עשיית המשכן, כליו ובגדי הכהונה, טרם סיימה לספר על העשייה של בגדי הכהונה.

לפי דרכנו, אפשר להציע שהכנסת הדברים בין עשיית המשכן לעשיית בגדי הכהונה, נועדה להפריד ביניהן. כך התורה שוב רומזת לנו על השוני ביניהן, על אף היות שתיהן חלקים ממלאכת המשכן. המשכן וכליו מצד אחד, ובגדי הכהונה מאידך, מהווים שתי תתי קבוצה, ולא הרי זו כהרי זו.

אם כן, נוכל להסיק שהחיבור בין ויקהל לפקודי בשנה רגילה הוא אכן חיבור טבעי, שהרי בגדי כהונה מצטרפים אל המשכן וכליו בפרשת "מלאכת המשכן". במקביל, גם החלוקה לשתי פרשיות בשנה מעוברת, כמו החלוקה בין הפרשיות תרומה ותצוה, איננה הפרדה מלאכותית. היא משקפת את השוני שבין המשכן לבין בגדי הכהונה, על פי הקווים שהתורה עצמה מציירת.

 

ד. המראה בהר סיני

מהי המשמעות של חלוקה זו? מדוע התורה מדגישה כל כך את ההבדל בין בגדי כהונה לבין המשכן? בנוסף, יש להבין את המשמעות של הכלים הלשוניים בהם הבחינה התורה בין המשכן לבגדים. למה הייחודיות של המשכן וכליו באה לידי ביטוי במראה בהר סיני? איך הפזמון "כאשר צוה ה' את משה" קשור לבגדי הכהונה?

על מנת להבין דברים אלו, יש צורך לדון בפירוש מראה המשכן וכליו, שמשה ראה בהר סיני.

רש"י פירש, שהקדוש ברוך הוא הראה למשה צורות של אש בתבנית כלי המשכן. את פירושו שאב מדברי הגמרא:

"תניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר: וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר"   (מנחות כט.)

בניגוד לסוגיה זו, עומדת מסורה אחרת, המופיעה במספר מדרשי חז"ל. נביא דוגמה אחת מהם:

"מיד כשעלה משה למרום פתח הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה והראהו ארבע ציבעונים שעשה מהם משכן שנאמר והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר"

                (פסיקתא רבתי פיסקא כ', פרשת מתן תורה)

בבסיס מדרש זה עומד הרעיון, המופיע במדרשים רבים, לפיו קיים בית מקדש של מעלה המקביל לבית המקדש של מטה הבנוי בירושלים. לפי הפסיקתא, המראה שהתגלה למשה כאשר עלה למרום, היה של המשכן השמימי וכליו.

על פי המדרש, העבודה הארצית שואפת לעבודה הטהורה והשלמה, עבודה שיכולה להתרחש רק בשמי מרום. כאן, על הארץ, בני האדם טרם הכירו במציאות האין סופית של הקדוש ברוך הוא, ועדיין לא קיבלו על עצמם עול מלכות שמים בצורה אוניברסאלית ומוחלטת. לכן בארץ, כסא המלכות של ה', כביכול, אינו שלם (עיין רש"י שמות י"ז, ט"ז).

לפי המדרש, ישנו מימד אחר, בו האמת של מלכות ה' המוחלטת באה לידי ביטוי. במימד זה, האמת האבסולוטית של המציאות האין סופית של ה' מקיפה את הכל. 

דברי המדרש, כך נראה, הם פיתוח של רעיון שבמרכזו עומדות הנבואות של ישעיהו (ו') ויחזקאל (א'), אשר ניבאו על שרפים, אופנים וחיות הקודש המשרתים במרום ומשבחים את הקדוש ברוך הוא.

חז"ל תיארו את השבח של משרתי עליון בברכת היוצרות:

"כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה בשירה ובזמרה... וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה, ובנעימה קדושה כולם כאחד עונים ואומרים ביראה" (ברכת יוצר אור)

בתיאור זה, חז"ל הדגישו במיוחד "כולם". במרום, "כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה...". שם, במרום, נמצא בית המקדש של מעלה. מקדש זה הוא המראה שהתגלה למשה בסיני, כדי לבנות את המשכן של מטה באותה תבנית של המשכן של מרום.

המראה השמימי שהתגלה למשה היה של המשכן בשלמותו, כולל כליו: הארון, השולחן, המנורה והמזבח. אולם, דבר אחד היה חסר במראה ההוא – אין כהנים המשרתים בבית המקדש של מעלה.

כהני המקדש של מעלה הם יצורים שמימיים טהורים, המכונים בידי חז"ל מלאכי השרת:

"זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן"     (חגיגה דף יב:).

בניגוד לבית המקדש של מעלה, בית המקדש של מטה נועד עבור בני אנוש, שוכני בתי חומר. עם כל חולשותיהם וחסרונותיהם, בני האדם הם אלו שאמורים לבחור לקבל על עצמם את עבודת ה'.

כך ניסחו זאת חז"ל בקדושה:

"נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" (מתוך הקדושה)

שמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש במרום בתוך מציאות של אמת מוחלטת בה אין שום מקום לבחירה. אולם, ה' ברא את העולם, ומוטל על בני אדם לקדש את שמו יתברך דווקא כאן בארץ, דווקא במציאות המחייבת לעבוד את ה' על ידי בחירה.

חשיבות העבודה של מטה מתוארת בפיוט נפלא המיוחס לרבי אלעזר הקליר, שאנו אומרים ביום הכיפורים:

"אשראומץתהילתךבאילישחק בברקינוגה בגדודי גובה בדמומידקה וקדושתך בפיהם, ורצית שבח מהומי ברגש ועורכי שוע זועקי תחנה הוגי חנינה והיא כבודך" (מתוך תפילת יום הכיפורים)

ובליקוטי מוהר"ן כתוב:  

"כי השם יתברך יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים, שהם עובדים אותו יתברך, ואף על פי כן עיקר התענוג והשעשוע שלו כשעולה למעלה העבודה של עולם" (ליקוטי מוהר"ן תנינא ג', אות ד')

הרי לנו, שכביכול הקדוש ברוך הוא מעוניין במיוחד בעבודתם של בשר ודם. בני האדם יכולים להצליח רק בעקבות העובדה שהם מסוגלים להיכשל. קבלת עול מלכות שמים של האדם היא ברת משמעות, רק משום שהוא יכול גם לדחותה.

כוהני המשכן הם בני אדם שנבחרו לעבוד במקדש של מטה, הם הלובשים בגדי כהונה. במקדש של מעלה אין בגדי כהונה, שהרי אין בני אדם נמצאים שם.

לכן, הביטוי "כאשר אתה מראה בהר" נאמר רק ביחס למשכן וכליו, על מנת לבטא כאן על הארץ את מעין המקדש של מעלה.

אולם, מה שמייחד את המשכן של מטה, היא העובדה שהמשרתים בו הם בשר ודם.

הבחירה החופשית של האדם לעבוד את הקדוש ברוך הוא בתוך המציאות של העולם הארצי, היא המעניקה את החשיבות והייחודיות למקדש של מטה. ייחודיות זו באה לידי ביטוי בכהנים העובדים במקדש, ומעניקה למקדש של מטה את המשמעות המיוחדת לו.

לכן, אין אנו מופתעים שהפזמון המקראי המייחד עשיית בגדי הכהונה הוא ביטוי לבחירה האנושית לקבל את עול התורה, "כאשר צוה ה' את משה".

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יאיר קאהן תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

**********************************************************

*