פרשת ויקרא - קרבנות יחיד וקרבנות ציבור

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת ויקרא - קרבנות יחיד וקרבנות ציבור

פרשתינו פותחת את ספר "תורת כהנים", שעיקר עיסוקו הוא בעולם הקודש והמקדש. הן פרשתינו והן הפרשה שנקרא בשבוע הבא סוקרות את עולם הקרבנות על מרכיביו השונים. אחת ההבחנות המרכזיות ביחס לסוגי הקרבנות השונים נרמזת כבר בתחילת הפרשה:

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלֵהם - אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". (ויקרא א', ב)

כפי שניתן להבחין, הפסוק מתחיל בלשון יחיד אך מסתיים בלשון רבים. חז"ל דייקו מכך שכשם שיחיד יכול להביא קרבן עולה (שבו עוסק הפסוק) - כך גם בכוחו של הציבור להתנדב עולות. אמנם, נחלקו הראשונים באילו מקרים הופך הקרבן לקרבן ציבור: לדעת רש"י, רק קרבן שנקנה מכספי תרומת הלשכה זוכה למעמד של קרבן ציבור, ואילו הרמב"ן סבור שכל קרבן שהובא על ידי רוב הציבור, אפילו אם הדבר נעשה מיוזמתם האישית ומכספם הפרטי, נחשב לקרבן ציבור.

קרבנות היחיד והציבור חלוקים זה מזה בכמה וכמה הלכות המפורטות במשנה (תמורה פ"ב מ"א). אחד ההבדלים המרכזיים מתייחס לסמיכה: כאשר אדם יחיד מביא קרבן (מלבד הבכור, המעשר ופסח, שבהם לא נעסוק במסגרת זו) - הוא צריך לסמוך עליו לפני תחילת תהליך הקרבתו. בקרבן ציבור, ככלל, חובה זו אינה קיימת (משנה מנחות פ"ט מ"ז). כיצד ניתן להבין הבדל זה?

ברמה אחת, ניתן להבין את ההבדל הזה לאור עניין הבעלות על הקרבן. רק בעל הקרבן יכול לסמוך עליו, ולכן אם אדם מביא קרבן ע"י שליח - השליח אינו סומך אלא רק הבעלים עצמם. לאור זאת, ניתן להבין שהציבור הוא ישות משפטית החורגת מסך הפרטים שמרכיבים אותה, ואף אחד מהפרטים אינו יכול לסמוך על הקרבן.

אמנם נראה שניתן להציע הסבר נוסף, הנשען על דברי הרמב"ן ביחס למשמעות הרעיונית של הקרבנות ככלל. הרמב"ן טוען שהקרבת הקרבן על גבי המזבח - "נפש תחת נפש" - מסמלת את המיתה שאמורה הייתה להיגזר על האדם החוטא, אלמלא הוא היה מביא את הקרבן. ייתכן שבאמצעות הסמיכה, מעביר האדם כביכול את אשמתו אל הבהמה, וכך יוצר את האפשרות שהמתתה תבוא תחת המתתו שלו.

אם נקבל קישור זה, ניתן להציע סיבה נוספת לכך שאין סמיכה בקרבנות ציבור: בעוד שעל היחיד קיימת אימת השמדה בעקבות החטא, חשש זה אינו קיים ביחס לציבור. הקב"ה הבטיח שהציבור כולו לא ימחה לעולם, ועל כן אין מקום לסמל שמשמעותו היא שהקרבן נהרג במקום מי שמביא אותו. חשש הכיליון מופנה כלפי היחיד, אך הוא לא-רלוונטי ביחס לציבור. לגבי הציבור כולו - קיימת אמנם אפשרות ענישה, אך לא אימת השמדה.