פרשת וירא - השמחה שהלכה לאיבוד

  • הרב דניאל סרי-לוי

השמחה שהלכה לאיבוד

"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה" וגו'

"שמעתי ממורי: "את יצחק - והעלהו לעולה". כי ע"י הצחוק והשמחה לשם שמים מעלה כל ימי הצחוק של בחרות גם כן למעלה, והבן. וכן 'ויקח את שני נעריו עמו' - רוצה לומר, להעלות השנים של נערות גם כן עמו".

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.

האמנם? - פסוק המדבר לכאורה בשבח השמחה, כמעט גרם לספר קהלת להיגנז, אלמלא סופו של הספר מסתייג: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט". מוקדם יותר, קהלת בוחן את השמחה מקרוב ומוצא אותה ריקה מתוכן: "אמרתי אני בלבי - לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, והנה גם הוא הבל. לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זה עושה" (שם ב' א-ב).

כמובן: השמחה הילדותית והצחוק העולה ממעשי נערות הם רעים ומזיקים. אבל מי יכול להעיד על עצמו שעמד על דעתו בילדותו, והעביר את ימי נערותו בלא קלות הראש האופיינית לגיל ה"טיפש-עשרה"? ויותר מכך - האם אפשר להיות ילד בלי לשחק ולהשתובב?

אפשר לשמוח היום מכל מיני שטויות.

מיום שחרב בית המקדש, ניטלה השמחה מעושי מצוות ולומדי תורה, וניתנה לעושי מעשי נערות, לקטנים ולשוטים. אבל כאשר מצליחים להחזיר את השמחה לתפקוד הנכון שלה - המנוע המרכזי בעבודת ה' מאהבה - יש כוח בשמחה הזו לסחוף איתה את כל השמחות השבויות בתוך השטויות, ולהצדיק את קיומן של שטויות בעולם. ("ואפילו במילי דשטותא" של ר' נחמן).

עולה מכך, שאדם שבצעירותו 'עשה חיים' כהוגן, וכשנתפקח זרק את הכל ונהיה רציני וחמור בעבודת ה' - יכול בודאי לצבור לו זכויות רבות, אך את השמחה שהלכה לאיבוד לא יוכל להשיב הביתה אם לא ינצל את מיומנויות השמחה שלו לעבודת ה'.

אולי לשם כך מתחיל האדם את דרכו בעולם עם שכל של ילד. כך הוא אינו יכול ואינו אמור להימנע ממעשי משובה ומהתעסקות בשטויות שמחות, על מנת שיגדל בעז"ה להיות יהודי שמח.