פרשת וירא - ענישה קולקטיבית

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת וירא - ענישה קולקטיבית

בפרשת וירא אנו מתודעים לאחת הפרשיות הנשגבות ביותר שבספר בראשית ובתורה בכלל: כוונתי כמובן היא לדיון שמתנהל בין אברהם לבין הקב"ה, שבו בן אנוש וקרוץ חומר עומד לפני ריבון העולמים, וכביכול תובע אותו למשפט צדק על בסיס תודעת הצדק והיושר המפעמת בו.

בכוונתנו כאן לברר שאלה יסודית הקשורה לעצם המשא ומתן המתנהל בין אברהם לבין הקב"ה. המתבונן בטיעונים של שני הצדדים לאורך השלבים השונים של הדיון, מגלה כי לאורך הדרך ישנה הנחת יסוד מוסכמת, שעליה כלל לא מתנהל דיון; הנחת יסוד זו היא התפיסה שעל העיר כולה להישפט כיחידה כוללת אחת, כך שעל כף המאזניים ישנן רק שתי אפשרויות: או שהעיר כולה תידון לכליה ושמד, או שסך מסויים של צדיקים שימצאו בקרבה יכריעו את דינה לפדות והצלה. האפשרות - המתבקשת לכאורה - שלפיה הרשעים יבואו על עונשם ואילו הצדיקים ינצלו מכליה, כלל אינה עולה על הפרק.

הרש"ר הירש, בפירושו לפרשה, אכן חש בקושי זה, ובעקבותיו בחר לסטות מפשטות הפסוקים ופירש שהצלת הצדיקים היתה ברורה ומוסכמת, והדיון בין הקב"ה לאברהם התנהל אך ורק ביחס על הצלת הרשעים (ועיי"ש כיצד יישב את הפסוקים על פי פירושו).

המקרא - על כל פנים - לא יוצא מידי פשוטו. מתוכו ניתן להסיק את עקרון הענישה הקולקטיבית, שלפיו קבוצה חברתית מסוימת נידונת כמכלול שלם, ולא כפרטים בלבד. ההצדקה לסוג כזה של ענישה היא כפולה: ראשית, כל אחד מהפרטים נושא באחריות קולקטיבית למצבה של החברה שבה הוא נמצא; מעבר לכך, ניתן לבסס את הגישה השיפוטית הזאת על עקרון מטאפיזי: חברה, מדינה, או קיבוץ אנושי גדול המנהל מערכת חיים משותפת נחשב לאורגניזם שלם, ואשר על כן (ובמנותק משאלת האחריות הקולקטיבית) ההתייחסות השיפוטית היא אל החברה כמכלול, ולא אל פרטים החברים בה.

כך או כך, פרשתינו מהווה את המקור לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שהפך עקרון זה למעין הלכתי:

"כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועוונות. מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו צדיק, ומי שעוונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני. וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת, ואם היו עוונותיהם מרובין הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו. אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו - מיד הוא מת ברשעו, שנאמר 'על רוב עונך', וכן מדינה שעונותיה מרובין - מייד היא אובדת שנאמר 'זעקת סדום ועמורה כי רבה...'". (הל' תשובה ג', א-ב)

לאור פסיקת הרמב"ם, מתעוררת מאליה קושייתו של ה"לחם משנה": אם אכן העיר נידונה כמכלול שלם, כיצד נענה הקב"ה לבקשתו של אברהם שהעיר תינצל בעבור חמישים הצדיקים שבקרבה? בנוסף לתשובה שהוא עצמו מציע, ניתן להסביר זאת גם לאור דיוקו של ה"אבן עזרא" מלשון בקשתו של אברהם:

" 'אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר' - שהם יראים את השם בפרהסיא". (י"ח, כד)

כוונת דבריו היא שהצדיקים שבכוחם להושיע את עירם הם דווקא כאלו המעורבים בהווייתה, ומשפיעים על אופייה ותרבותה. צדיקים מתבודדים לא יוכלו לשנות את הכרעת דינה של חברתם כשהיא נשפטת כמכלול.