וישב | 'אלה תולדות יעקב יוסף...'

פרשת וישב - 'אלה תולדות יעקב יוסף...'

פרשתנו מהווה נקודת ציון משמעותית במעבר מסיפורי יעקב לסיפורי בניו. הביטוי המציין מעבר מאב לבן בסיפורי האבות הוא 'אלה תולדות'.

כשכתוב "ואלה תולדות תרח" (בראשית י"א, כז) עובר הכתוב לספר על אברהם בנו, כשכתוב "ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם" (כ"ה, יב) עובר הכתוב לספר על בני ישמעאל, וכשכתוב "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" (כ"ה, יט) הכתוב עובר לספר על בניו - יעקב ועשו.[1]

גם פרשתנו נפתחת ב'אלה תולדות':

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם (בראשית ל"ז, א-ב).

המעבר מיעקב לבניו מצויין אף הוא בביטוי 'אלה תולדות יעקב', אולם בניגוד לתרח שבנו ממשיכו היה אברהם ובניגוד ליצחק שבנו ממשיכו היה יעקב, את יעקב המשיכו שנים עשר בניו. ממילא צריך לברר מדוע 'אלה תולדות יעקב' ממשיכים מיד ב'יוסף בן שבע עשרה שנה'. האופן שבו מתנסח הכתוב: 'אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה', הביאה את הפרשנים לצרף את הביטוי 'אלה תולדות יעקב יוסף' כביטוי אחד הבא ללמדנו על זיקתו המיוחדת של יוסף ליעקב.[2]

'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'

חז"ל עמדו על הזיקה המענינת שבין יעקב ליוסף על פי פסוק זה וכך מביא רש"י:

ד"א וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה היה פיקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן מה כתיב למטה אלה תולדות יעקב יוסף וכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם (רש"י ישן, ל"ז, א).

יעקב בעיני רוחו, כך על פי רש"י, עומד על יכולתו של יוסף להתמודד עם 'אלופי עשו'. ביוסף, כך חשב יעקב, ישנה היכולת המיוחדת והעוצמה הדרושה להתמודד עם המסה הגדולה והמשמעותית של בני עשו.

בחסידות ביקשו לברר יכולת מיוחדת זו:

במדרש ביקש לישב בשלוה כו'. כי הצדיק כל מגמתו להמשיך הקדושה בעולם הזה והטבע ג"כ. ומקודם צריך לתקן עצמו בלי נגיעה בעוה"ז. וז"ש כשהצדיקים יושבין בשלוה פירוש שדבקים בשורשם בלי שייכות למקום הפירוד ח"ו. אז מבקשין לישב בשלוה גם בעוה"ז כנ"ל. והנה יעקב אבינו ע"ה היה למעלה מהטבע. ולא היה בכחו להמשיך הקדושה גם בעוה"ז מאחר שלא היה לו שייכות לעוה"ז כלל. והיה צריך להיות ע"י יוסף הצדיק. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף שבאמצעיות יוסף נמשך הארת הקדושה מיעקב לכל השבטים ולכל העולמות. וז"ש רש"י אש בלא להבה אינו שולט למרחוק. הפירוש כנ"ל כדרך האש לחבר ולדבק הכל לעשותו אש. לזה צריך להבה. [וכבר כתבתי זה במ"א]. וז"ש אותו אהב כו' מכל אחיו. הפירוש ג"כ שיוסף העלה מעשים טובים של השבטים ליעקב אבינו ע"ה. כי יוסף הצדיק מעלה מעשים טובים של כלל בני ישראל. כי יש לו דביקות בהם יותר מיעקב שהיה למעלה מהטבע כנ"ל. ופירוש וישב יעקב כו' מגורי אביו ג"כ כנ"ל שנדבק לשרשו שהוא בחינת תשובה ובחינת שבת שכל דבר עולה לשורש עליון (שפת אמת, וישב, תרל"ב).

ר' יהודה אריה לייב, בעל השפת אמת, מכוון לדברי רש"י הבאים:

כאשר ילדה רחל את יוסף - משנולד שטנו של עשו שנאמר (עובדיה א) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' אש בלא להבה אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב (בראשית ל', כה).

יעקב אבינו ראה את עצמו כאש בלא להבה, וחסרונה של אש זו הוא שאיננה שולטת למרחוק. כדי שתשלוט האש למרחוק צריכה האש להופיע בדמותה של להבה, ותכונת הלהבה ניתנה ליוסף הצדיק.

האש בלא הלהבה, הינה מושג מופשט הדורש ביאור.[3]

ראשית ננסה להעמיק במושג האש. לאש כמה תכונות מרכזיות. היא מאירה, היא שואפת למעלה, היא מתפשטת, היא מחממת והיא מכלה. האש היא גם דימוי שכיח בתורה להופעה אלוקית. אש מחממת ומאירה מחד, אולם אש מכלה מאידך: "כי ד' אלקיך אש אכלה הוא" (דברים ד', כד).

רש"י בדבריו אלו מחלק בין האש לבין הלהבה, וממילא יש לראות את כל התכונות שתיארנו כשייכות ללהבה ולא לאש נעדרת הלהבה.

הנתון הראשון שרש"י מלמדנו הוא כי האש ללא הלהבה איננה שולטת למרחוק. הנתון השני שרש"י מלמדנו הוא כי האש איננה מתפשטת (כדי שהאש תבער ב'קש' של עשו, חייבים את יוסף שהוא הלהבה). הנגזר מתיאורים אלו הוא כי האש ללא הלהבה גם איננה מחממת, ואולי על פי זה גם יכולת ההארה שלה מוגבלת לחלוטין. האש ללא הלהבה היא מעין 'אש פנימית' שמגמתה פנימה ולא החוצה. היא מהווה סוג של פוטנציאל מופשט נעדר ממשות. מעין 'אור ללא כלים'.

ה'שפת אמת', מבקש לראות בכל אלו את אישיותו של יעקב: "והנה יעקב אבינו ע"ה היה למעלה מהטבע. ולא היה בכוחו להמשיך הקדושה גם בעוה"ז מאחר שלא היה לו שייכות לעוה"ז כלל". יעקב, על פי ה'שפת אמת', מבטא אידיאל בלתי מושג ובלתי ממומש. אורו הגדול איננו יכול להתפשט בעולם הזה, מפני שהמישור בו חי יעקב את חייו ועובד את אלוקיו הוא מישור על טבעי.

ה'שפת אמת' מחדש, כי עמדה זו, איננה עמדה שלילית. ההיפך הוא הנכון! כל אידיאה חייבת להתחיל במנותק מן העוה"ז: "כי הצדיק כל מגמתו להמשיך הקדושה בעולם הזה והטבע ג"כ. ומקודם צריך לתקן עצמו בלי נגיעה בעוה"ז". נשגבותו של יעקב איננה מייצגת עמדה של ניתוק ושל חוסר ענין בעולם הזה. כל מגמתו של יעקב להשפיע גם בעולם הזה, אולם יעקב יודע כי לא תתכן השפעה ללא בניה שלמה של קומת האידיאה כשהיא מנותקת מן העולם הזה. יעקב מנותק מן העולם הזה כדי לבנות את האורות שיושפעו לעולם. יעקב מתכנס פנימה, הוא איננו מתפשט החוצה ואיננו 'עושה נפשות', כל שיעקב עושה הוא לביתו פנימה, אולם עשיה זו איננה 'אגואיסטית' ואיננה נובעת מניכור לעולם הזה ומהתעלמות ממנו.

הגרי"ד סולובייצ'יק גינה את העמדה הרוחנית המנותקת ומנוכרת לעולם הזה:

האדם הפשוט מצווה להתפלל על החולה בתוך ביתו, על יינו שהחמיץ, על תבואתו שלקתה. ההימנון רפוד החוויה האיסתטית תחום ברשות היחיד של בני העלייה, וטוב הוא רק בעיני בעלי המיסתורין שהצטיינו באנטיסוציאליות. קיומם הוא איסוטרי, אניני הדעת המה. ההלכה אינה יכולה להצטמצם ברשות האצילים ונזירי הרוח. רק התחינה מוכשרת להוציא את התפילה לרשות הרבים[4] (איש ההלכה, רעיונות על התפילה, עמ' 265).

לעומתו סובר ה'שפת אמת' כי לעתים כדי לבנות עוצמה שיכולה להתיישם בעולם הזה, חייב להיות שלב של ניתוק והיבדלות.[5] אלא שהוא ממשיך צעד אחד נוסף וקובע כי העמדה הנפשית המתכנסת - האש ללא הלהבה, מעצבת עמידה רוחנית המנוגדת לחלוטין לעמדה הנפשית המשפיעה והמתפשטת, ומשעה שאדם קנה לעצמו עמידה רוחנית אחת הוא עצמו איננו יכול לעבור לשניה, ועליו למצוא את האדם, את הממשיך, שיידע לקחת את כל מה שהוא בנה ולהביאו אל העולם.

יעקב מצא תכונה זו אצל יוסף: "שבאמצעיות יוסף נמשך הארת הקדושה מיעקב לכל השבטים ולכל העולמות". אלופי עשו, כך על פי ה'שפת אמת', מייצגים את המציאות החומרית על כל קשייה ומאבקיה. יעקב אבינו הבין שהוא איננו יכול להתמודד עם המציאות הזו. אורו אינו יכול להתפשט בעולם החומרי, ואישו איננה יכולה להתפס במציאות הפרטית והמצומצמת. ראשו של יעקב בשמים, וצריך הוא את יוסף כדי שרגליו יהיו בארץ. יוסף הוא תולדותיו של יעקב במובן זה שהוא המצליח להוליד מאורו של יעקב ממשות.[6]

מה צריך להיות יוסף, כדי שיוכל להשפיע? מהי הלהבה המאפשרת את ההתפשטות, ההארה והחימום? נדמה כי אורח חייו של יוסף יכל לתת מענה לשאלות אלו.

את רוב חייו עשה יוסף בגלות. כמו אביו, גם יוסף נאלץ בשל אחיו לעזוב את ארץ ישראל ולצאת לגלות. אולם יוסף, כך נדמה, נטמע במצרים, שלא כיעקב השומר על היבדלות מוחלטת, שאף מעלה את חמתם של בני לבן.

יוסף נמצא בבית פוטיפר, לאחר מכן בבית האסורים ולאחר מכן בבית פרעה. בכל המקומות הללו קונה לעצמו יוסף מעמד של 'בן בית', הוא איננו נטע זר. אצל פוטיפר הוא מקבל לידיו את כל הסמכויות האפשריות. גם בבית האסורים שר בית הסהר שם את כל האסירים תחת יוסף, והוא הופך לאוזן קשבת לכל מאן דבעי. ואף בבית פרעה מתמנה יוסף למשנה למלך, שרק הכתר איננו מנת חלקו.

על אף הטמעות זו, יוסף איננו מאבד את הזיקה למקורו. כל אימת שניתנת לו ההזדמנות שם אלקים בפיו: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (ל"ט, ט) אצל אשר פוטיפר; "הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (מ', ז) בבית הסוהר; "בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מ"א, טז) בבית פרעה. הזכרון של בית אביו הבא לידי ביטוי בשמותיהם של בניו, ודמות דיוקנו של אביו הניצבת לנגד עיניו, הופכים את יוסף למי שמצליח לרדת עד למעמקי תהום ובכל זאת להשאר מחובר.

מי, במצבו של יוסף ובעמדתו הרוחנית, לא היה מוותר על עברו? מי לא היה מתפתה לאשת פוטיפר? מי לא היה שוכח מאין בא? מי לא היה מתבולל בסיטואציה שכזו?

רק יוסף הצדיק יסוד עולם, שיש בו היכולת לרדת עד יסודו של עולם ובכל זאת להיוותר מחובר לעולם הקדושה, יכול לעמוד בכל אלו, ואת כל זאת ראה יעקב אביו.

תכונה זו היא המעניקה ליוסף את יכולת ההשפעה. זוהי הלהבה, שאולי יש בה בחינה של הגשמת האש למציאות של חומר וכלים, אולם היא גם המאפשרת לה לדבוק בחומר ובכלים. מי שאיננו מסוגל לרדת לדיוטא התחתונה של המציאות בשל היותו דבוק בקדושה, גם איננו יכול להשפיע עליה. וחולשה זו הכיר יעקב בעצמו ועל כן ראה ביוסף את ממשיכו ותולדתו.

השוכן אתם בתוך טומאתם

הדבר בא לידי ביטוי בנקודה נוספת מענינת המבדילה בין יוסף לבין יעקב.

כשיעקב עומד למות, הוא משביע את בניו בדבר הקבורה בארץ ישראל וכך הוא אומר:

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה (בראשית מ"ז, כט-לא).

יעקב משביע את יוסף, שלא יקברנו במצרים והוא מבקשו שמיד עם מותו ישא יוסף את עצמותיו ויקבור אותן בקבר אבותיו במערת המכפלה, ואכן כך עושים בני יעקב לאחר מות אביהם.

שבועה דומה משביע יוסף עצמו את אחיו:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם (בראשית נ', כד-כו).

השבועות דומות אולם ענין אחד מבדיל ביניהן. בעוד יעקב מבקש מיוסף לא לקבור אותו במצרים ולהעלות את עצמותיו מיד, יוסף מבקש מאחיו שרק בתום שהותם במצרים, כאשר יפקד אלוקים אותם ויעלם ממצרים, אז ישאו את עצמותיו לארץ ישראל.

ואכן בכל תקופת הגלות והשעבוד גופתו של יוסף חנוטה במצרים, ורק בצאת בני ישראל משם נושא משה את עצמות יוסף עימו ומעלם ביחד עם העם אל ארץ ישראל.

מדוע יש הבדל בין בקשת יוסף לבקשת יעקב?

ניתן לומר כי ההבדל הוא טכני. יוסף כמשנה למלך ידע כי לא תנתן האפשרות לאחיו להעלות את עצמותיו, כשם שניתן לו ההיתר על ידי פרעה להעלות את עצמות אביו. אולם נדמה כי הדברים עמוקים יותר.

ניתן לראות בבקשתו של יעקב חלק מאותה המגמה עליה דיבר ה'שפת אמת', לפיה יעקב איננו 'יורד לעולם הזה'. יעקב אבינו איננו מוכן כי עצמותיו יטמאו בטומאת ארץ העמים, ועל כן מבקש הוא מיוסף שלא לקבור אותו אפילו לזמן מה שם.

יוסף לעומת זאת, מוכן לשלם את המחיר וזאת כדי להשאר עם אחיו, עם בני ישראל, עד צאתם ממצרים. יוסף שוכן בתוך עמו, והוא מוכן לשאת את המחיר של טומאת ארץ העמים כדי לא לנטוש את בניו ואחיו. זוהי תכונתו של הצדיק המוכן לוותר על הרוחניות הצרופה והקדושה העליונה, בכדי להשפיע מאורו לבניו.

אין ספק כי עצמותיו של יוסף השוכנות במצרים ביחד עם ישראל, מהוות מעין השראה ואולי הן המזכירות לעם ישראל כל הזמן על ידי שבועה, כי בוא תבוא הגאולה. כל אימת שראו ישראל את קברו של יוסף במצרים, נזכרו הם בשבועה שיש בה גם נבואה: "פקד יפקד אלקים אתכם".

הצדיק השוכן עם ישראל בתוך טומאתם, מזכיר לישראל כי יש להם לאן לעלות ויש לאן לטפס.

נכונתו של יוסף להיוותר במצרים, בגלות, ולהטמא בטומאת ארץ העמים רק כדי לא להותיר את ישראל לבדם, היא בעצם תכונתה של השכינה. וכך כותב ר' אלימלך מליז'נסק:

והבן, אלה תולדות יעקב יוסף נראה לפרש ע"ד הרמז דהנה אנחנו בגלות המר הזה דוויין וסחופים ודחוקים בדוחק השפעות שנתמעטה מישראל בעוונותינו הרבים. והשם יתברך ברוב רחמיו כביכול עמו אנכי בצרה. והשכין שכינתו בתוכינו והיא המקיימת אותנו בהשפעתה הניתן על ידה. כמו שהבטיח השם יתברך לאברהם אבינו עליו השלום כה יהיה זרעך פירוש השכינה נקראת כה תהיה עם זרעך תמיד. וזהו שאמר השם יתברך לאדם הראשון. איכה. א"י כ"ה דהיינו איך גרמת גלות השכינה ואיה תפנה עצמה בגלות. וזהו אלה תולדות יעקב רוצה לומר ההשפעות הבאות מעולם הנקרא יעקב. הם באים על ידי השכינה הנקרא יוסף והוא תפילת מוסף לשון הוספה מחמת שהשפעה באה בקושי בכח גדול שאנחנו מוסיפים כח על כח להוריד השפעה אלינו. בן שבע עשרה שנה רוצה לומר בגלות המר אשר בכל צרתם לו צר שצער גדול לשכינה שאנחנו דחוקים כנ"ל והשם הוי"ה הוא בקטנות גימטריא שבע עשרה ואף על פי כן הוא גימטריא טו"ב להשפיע עלינו כל טוב (נעם אלימלך, וישב).

הפער שראינו בין יעקב לבין יוסף הוא בעצם הפער כביכול שבין קוב"ה לשכינתיה.

ישנה בחינה אלקית, שאיננה יכול לשכון בתוך טומאות בני ישראל, וקל וחומר כשישראל חוטאים ונאלצים כחלק מירידתם הרוחנית גם לרדת לגלות. 'איכה' - אומר הקב"ה לאדם החוטא - 'איך גרמת גלות השכינה ואיה תפנה עצמה בגלות'. אין מקומה של השכינה בגלות, ויש בכך תרתי דסתרי.

אולם יש רפואה למצב זה ויש נחמה בחסדי השם:

כך אילו הקב"ה המשיל את ישראל בטומאת המת אתה אומר אין השכינה חוזרת עליהם לעולם אלא כנדה משלן שהכהן עומד עמה בבית ואין חושש כך הקב"ה שורה שכינתו עם ישראל אע"פ שהן טמאים שנא' (ויקרא יז) השוכן אתם בתוך טומאתם (תנחומא, מצורע, ח).

כשם שהכהן עומד עם הנידה ואינו חושש, כך הקב"ה משרה שכינתו בישראל אע"פ שהם טמאים. השכינה, בניגוד לעצמות האלקית הנשגבת, יורדת עד למעמקי תהום שלתוכה נפלו ישראל, ומשם היא דולה אותם, ומעניקה להם כח והשראה. לירידת השכינה לגלות ישנו מחיר, אולם הקב"ה בחסדיו המרובים מוכן להשכין שכינתו על ישראל גם בגלות כדי למנוע את ניתוקם הגמור ממקום הקדושה, באופן שחס וחלילה לא תהיה אליו חזרה.

כך גם סיים ה'שפת אמת' את דבריו הנ"ל. יוסף מביא את מעשיהם הטובים של אחיו אל אביו. החיבור הוא דו כיווני. מחד, הוא מאפשר את השפעת בחינת יעקב על העולם הזה, ומאידך, הוא מאפשר לדלות מן העולם הזה את הטוב שבו ולרוממו למעלה. זוהי תכונתו של יוסף הצדיק, וזוהי התכונה הנדרשת מכל צדיק.

יכולתו של הצדיק בהיותו שוכן בקרב עמו, להוציא ולדלות מקרב כל אחד ואחד את הנקודות הטובות שבקרבו ולרוממם. הצדיק הנשגב, שאיננו שוכן בקרב עמו - איננו יכול לרוממם, ולעתים אם ישכן זה בקרבם, הוא עלול לגרום להם נפילה נוספת בהיותם חשים בהבדל התהומי שבינו לבינם.

הצדיק השוכן בתוך טומאת ישראל הוא המסוגל להתבונן בקרבם ובעצם התבוננותו לדלות מהם את הנקודות הטובות ובכך לרוממם אל השם יתברך.[7]

צדיק יסוד עולם

הדברים הללו קשורים גם לתורת הסוד וננסה רק לגעת בדברים:

ונראה לי לפרש בדרך רמז וסוד כי כל העולמות נכללים בהעשר ספירות המה המדות, ואף על פי שהספירות כלול כל חד בחבריה כשלהבת הקשורה בגחלת, אף על פי כן צריכים המה להתייחד באחדות הפשוט לייחד אותם באין סוף ברוך הוא. ועל ידי שנתייחדו המדות ונקשרים באין סוף ברוך הוא נמשכים שפע טובות מעולמות העליונים לעולמות התחתונים. וידוע גם כן מספרים הקדושים ששתי המדות המה המקשרים כל העשר ספירות כנזכר לעיל, הם מדת תפארת שהוא סוד יעקב ומדת צדיק שהוא סוד יוסף צדיק יסוד עולם, הם המקשרים המדות באין סוף ברוך הוא. ויעקב שהוא תפארת ממשיך ההשפעות מעולמות עליונים ומשפיע אותם לסוד צדיק ועל ידי צדיק נתחלק ההשפעה לעולמות התחתונים, ובלתי יסוד צדיק אי אפשר להשפיע לעולמות התחתונים. וזהו סוד צדיק עליון וסוד צדיק תחתון. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, שעל ידי יוסף הצדיק שהוא סוד צדיק יכול יעקב שהוא תפארת להמשיך ההשפעה מעילא לתתא ומתתא לעילא על ידי התקשרות הספירות ועל ידי סוד צדיק כנזכר לעיל. וזהו כי בן זקונים הוא לו היינו זקנה העליון והבן. ואיתא בזוהר הקדוש כאשר פירש יוסף מאביו ולא היה יכול יעקב אבינו להשפיע לעולמות התחתונים כנזכר לעיל כי לא היה אצלו מדת צדיק, והיה בעת ההיא בנימין תחתיו במדריגת סוד צדיק להשפיע על ידו כנזכר לעיל (מאור ושמש, פרשת מקץ, ד"ה ונראה).

ר' קלונימוס קלמן הלוי מקראקא, מעגן את ההבחנה של ה'שפת אמת' המיוסדת על הזהר הקדוש, בעולם הספירות.

יעקב אבינו הוא ספירת תפארת ויוסף הוא ספירת יסוד. וננסה לבחון את הדברים על פי אילן הספירות:[8]

כתר

חכמה            בינה

חסד            גבורה

תפארת

נצח                הוד

יסוד

מלכות

ככל שאנו יורדים מן הספירה העליונה אל התחתונה כך אנו מתקרבים לעולם המעשה.

שלושת הספירות העליונות, מייצגות את עולם המחשבה.

ששת הספירות האמצעיות, שבמרכזן ספירת תפארת, מוסיפות את עולם הדיבור לעולם המחשבה.

וספירת המלכות האחרונה היא עולם המעשה.

אולם כיצד ניתן להפוך את המחשבה והדיבור למעשה? כיצד יכולה ספירת תפארת המקפלת בקרבה את המחשבה והדיבור האלוקיים לפנות אל הרובד המעשי?

כאן באה ספירת היסוד שהיא המקשרת בין התפארת לבין המלכות - בין המחשבה והדיבור לבין המעשה. ספירת היסוד היא הצינור שדרכו כל המחשבה והדיבור מתנקזים לכדי מעשה.

בעולם הסוד נקראת ספירת היסוד ספירת הזיווג, כיון שעל ידה נוצרת אחדות מלאה בין התפארת לבין המלכות.

תורת הסוד מלמדת אותנו שצורת האדם עשויה בצלמן של הספירות. החכמה והבינה הן המוח, החסד הגבורה והתפארת הן אברי הלב, הנצח וההוד הן השוקיים - הרגליים, וספירת היסוד היא אבר ההולדה.[9]

אבר ההולדה, כך מלמדת אותנו תורת הסוד הוא יסודו של האדם, ובו, כידוע, כורת האדם ברית עם אלקיו. אבר זה, באופן מפתיע, הוא יסוד העולם, שהרי גם במובן הגופני הפשוט אבר המין הוא המשמש להפריה ולהתרבות. אדם שמוחו רב עוצמה, ולבו פועם במלוא עוזו, אולם אבר ההולדה שלו איננו מתפקד - איננו יכול להוליד ולהצמיח המשך לכל העוצמה הגלומה בו.

תורת הסוד מלמדת אותנו כי יעקב הוא ספירת תפארת, ויוסף, הצדיק יסוד עולם, הוא ספירת יסוד, ועל כן יוסף הוא 'אבר ההולדה' של יעקב: 'אלה תולדות יעקב - יוסף'.

הדימוי של אבר המין, יש בו בכדי לחדד את שכבר ראינו. דוקא אבר המין, שלכאורה מבטא את הצד הבהמי, הנמוך ביותר שבאדם, הוא יסודו. ברית המילה שבה כורת האדם ברית נצח עם אלוקיו, איננה במוח, בלב, ואפילו לא בידים.[10] ברית המילה יורדת למקום הנמוך ביותר אליו יכול לרדת האדם, ושם היא שוכנת.

העובדה כי ברית כרותה לו לאדם באבר זה, מאפשרת לו לשכון במקום הנמוך ביותר וגם בו לחוש כי שכינה חתומה בבשרו.

יוסף הצדיק מלמדנו את יסוד העולם. היכולת לשכון בתוך טומאותנו. זוהי אש הלהבה שצריכה לדבוק בנו ולהאיר את חיינו וחיי סביבתנו. אורך הרוח ויכולת ההכלה שתאפשר לנו לרדת אל העולם הזה ולשכון בתוך טומאתו בעת הצורך, הם יסוד העולם, והם המאפשרים לייחד יחודים ולקשור קשרים.

החוט השוזר בין התפארת לבין המלכות, בין הנצחי לבין החולף, בין המופשט לבין הממשי, בין האידיאה לבין המציאות הוא יוסף הצדיק שבריתו חתומה בבשרנו ומלמדת אותנו כי הקב"ה הנבדל והנשגב, הרם והנישא, יורד ירידה גדולה עד עמקי תהום ומשרה את שכינתו בקרבנו - 'השוכן אתם בתוך טומאתם'.