פרשת וישב - למי ניתנה הבכורה?

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת וישב

למי ניתנה הבכורה?

"ובני ראובן בכור ישראל - כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נִתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתיחש לבכרה. כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכֹרה ליוסף. בני ראובן בכור ישראל - חנוך ופלוא, חצרון וכרמי". (דברי-הימים ה', א-ג)

כפי שעולה מפסוקים אלו, יעקב חילק את הבכורה בין שלושה מבניו: ראובן נשאר גדול האחים ("ראובן בכור ישראל"), יוסף קיבל את הבכורה ("והבכֹרה ליוסף"), ויהודה קיבל את ההנהגה ("כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו"). כפי שנראה להלן, לא מקרה הוא שהבכורה חולקה דווקא בין שלושת האחים הללו. שלושתם, כפי שנראה, מייצגים שלושה סוגים שונים של הנהגה: ראובן, כגדול האחים, לוקח על עצמו אחריות על מצבים שונים ומנסה להתמודד איתם; יהודה הוא המנהיג; ואילו יוסף, כפי שברור מפרשתנו, הוא בעל החזון.

יוסף בעל החלומות

הפעם הראשונה שבה אנו פוגשים בחזונו של יוסף היא בשעת חלומותיו. מאוחר יותר, אנו מגלים כי יוסף מפרש את חלומות פרעה ועבדיו, ואף מצליח - כתוצאה מפירושו הנבון - להיערך לשנות הרעב בצורה מוצלחת.

כפי שההיסטוריה מוכיחה במקרים רבים, היכולת לחזות את העתיד גורמת לבעיות בהווה. האיש הרואה את העתיד והמצפה לעתיד אידיאלי - קשה לו לחיות בהווה, ולחוות ולחוש את המצוקות העכשוויות. אולי מסיבה זו, יוסף אינו רגיש למצוקות הסובבים אותו. עוד בהיותו נער, הוא מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם. לאחר מכן, הוא מספר להם את חלומותיו, אף שהוא יכול היה לחזות את הרושם הקשה שהם יותירו עליהם[1]. כאשר יעקב שולח אותו לראות את שלום אחיו, יוסף הולך אליהם ללא כל אמצעי הגנה, אף שהוא ידע שהם שונאים אותו. כך גם ניתן לראות שיוסף אינו יודע להיעזר באנשים אחרים. כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא ניגש לבאר, ושאל את האנשים אם הם מכירים את משפחת לבן. יוסף - לעומתו - תועה בשדה, אך אינו ניגש לאנשים כדי לשאול היכן אחיו מצויים. רק כאשר איש אחד ניגש אליו, ושואל אותו מה הוא מבקש - רק אז הוא נעזר בו, ושואל אותו אם הוא ראה את אחיו[2].

על הקושי של יוסף ביחסי אנוש ניתן ללמוד גם מהתייחסותו לאביו. מדוע יוסף אינו שולח שליחים לספר לאביו שהוא חי? על התשובה לשאלה זו נשברו קולמוסים רבים[3], אך מעבר לתשובות הרבות שניתנו - ברור שיש בכך עדות לקשיחות מסויימת. עדות נוספת לקשיחות זו ניתן לראות בדברי חז"ל (תנחומא וישב, ח'), המותחים ביקורת על יוסף שסלסל בשערו בשעה שאביו התאבל עליו. ואף באחרית ימיו: לאחר שבני יעקב חוזרים מקבורת אביהם ומבקשים מיוסף לסלוח להם - יוסף אומר להם שמעשיהם גרמו בסופו של דבר לתוצאה טובה, אך אינו סולח להם. אין נראה שיוסף רצה, מייד לאחר מות אביו, להתאכזר לאחיו. יוסף חי את התהליכים ההיסטוריים, שרוי בחזיונות העתיד, ואינו מייחס משמעות רבה להווה. הוא אינו רואה כל צורך לומר לאחיו "סלחתי", שהרי הוא הסביר להם שהתהליך שהם גרמו לו היה תהליך חיובי. האחים - לעומתו - אינם חיים בעתיד. התהליך ההיסטורי לא כל כך מעניין אותם, ואין הם רוצים אלא להרגיש שיוסף סלח להם על העוול שגרמו לו.

ייתכן שזוהי הסיבה שבשלה הפך יוסף לעבד - כדי לחנך אותו להתייחס לאחרים. לאחר שיוסף המשיך לסלסל בשערו מתוך ביתו של פוטיפר, גרם לו הקב"ה להיזרק לבית האסורים. ואכן, כאשר יוסף רואה את פניהם של שר המשקים ושל שר האופים רעות, הוא מתעניין במצבם ושואל לשלומם.

פסגת פעולותיו של יוסף כשליט על מצרים היא הפיכת כל המצרים לעבדי פרעה, ופיזורם בכל ארץ מצרים. התורה אינה נותנת נימוק לצעד דראסטי זה, וחז"ל הסבירו שיוסף רצה להפוך את כל המצרים לגרים, כדי שלא יתייחסו למשפחת יעקב כגולים. בסופו של דבר, צעדו של יוסף גרם לתוצאה הפוכה לחלוטין: סביר להניח, שלאחר שעברו שנות הרעב המצרים שכחו שיוסף הציל אותם ממוות, וזכרו רק שהוא הגלה אותם והפך אותם לעבדים לפרעה. מכאן, קצרה הייתה הדרך (בסיוע המלך החדש שקם על מצרים) לשעבוד בני ישראל, בבחינת "מידה תחת מידה" לבני משפחתו של יוסף. במבט היסטורי רחב, הפיכת כל המצרים לעבדים והותרת בני ישראל כבני החורין היחידים במצרים (שהרי יוסף זן את אחיו במשך כל שנות הרעב), גרמו לליבוי השנאה כלפי בני ישראל, עד שזו התפרצה בצורת שעבוד אכזרי[4].

"בכור יעקב - ראובן"

ראובן - כפי שנאמר בספר "דברי הימים" - הוא האח הגדול. הוא זה שנוטל על עצמו את האחריות, ומחליט מה המעשה הנכון לעשותו. כאשר יוסף מגיע אל אחיו, והם רוצים להרוג אותו - ראובן הוא זה שאומר "לא נכנו נפש". עוד קודם לכן, הוא שוכב עם בלהה פילגש אביו, כדי שיעקב יחזיר את מיטתו ללאה. ראובן הוא הראשון שמבין שאין ברירה אלא להוריד את בנימין למצרים, והוא מציע ליעקב "את שני בני תמית אם לא אביאהו אליך".

למרות זאת, ראובן אינו המנהיג האידיאלי. אמנם הוא יוזם, אך הוא אינו יודע כיצד לשכנע אחרים להצטרף אליו. כאשר הוא רוצה להציל את יוסף - הוא אינו יכול לשכנע את האחים לשחרר אותו, ונאלץ לנקוט דרך עורמה ולהציע לזרוק אותו לבור[5]. גם כאשר הוא מציע ליעקב לשלוח איתו את בנימין, הוא מציע לו הצעה מוזרה - "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך", וכבר חז"ל שמו בפי יעקב תמיהה על הצעה זו: "שוטה! וכי בניך אינן בני?!". בשני המקרים, ראובן הוא הראשון להבחין בדרך הפעולה הנכונה, אך בסופו של דבר מתקבלת הצעתו של יהודה, ולא של ראובן.

"כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו"

יהודה ניחן ביכולת ההנהגה. הצעותיו תמיד מתקבלות - בין אם הן נכונות ובין אם הן שגויות. כך במכירת יוסף ("לכו ונמכרנו לישמעאלים"), וכך בהורדת בנימין ("אנכי אערבנו מידי תבקשנו"). כאשר הוא נואם לפני יוסף, הוא מצליח לשבור אותו ולגרום לו להתוודע אל אחיו. אפילו שגיאותיו של יהודה - כמו הצעתו למכור את יוסף לישמעאלים - גורמות בסופו של דבר לתוצאות טובות. לכן, יהודה הוא זה שנשלח לפני יעקב להכין לו את ארץ גושן, והוא זה שזכה בכתר ההנהגה בברכות שנתן לו אביו.

בין יהודה לראובן

על ההבדל המהותי בין ראובן לבין יהודה נוכל ללמוד אם נבחן את פרשת מכירת יוסף. אין ספק שהאחים זרקו את יוסף לבור כדי שימות שם. לא בכדי קבעו חז"ל שהיו בבור נחשים ועקרבים, שהרי יהודה אומר להם להוציא אותו מהבור, ומנמק את דבריו: "מה בצע כי נהרֹג את אחינו". היחיד שמבקש להציל את יוסף הוא ראובן, כפי שמעידה עליו התורה: "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו". כפי שכבר ציינו, הצעתו של יהודה היא זו שנתקבלה, ולא הצעתו של ראובן; ואף יותר מכך - נראה כאילו האחים שכחו שראובן ביקש להציל את יוסף, וראובן צריך להזכיר להם עובדה זו כאשר הם משחזרים בזכרונם את השתלשלות המכירה (בראשית מ"ב, כב).

למעשה, תגובת ראובן לדברי אחיו כאשר הם מכים על חטאם - "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם" - אינה תגובה של מנהיג. מנהיג אינו אומר לעמו "אמרתי לכם" כאשר מתברר שדרכו היא הדרך הנכונה. כאשר העם נקלע לצרה, תפקידו של המנהיג הוא להוציא אותו מן המצר, ולא להוכיח שהוא צדק מלכתחילה.

את יהודה, מאידך, אנו מוצאים מייד לאחר מכירת יוסף במשבר קשה עם אחיו. הוא עוזב אותם ("וירד יהודה מאת אחיו"), ובמובן מסוים עוזב את בית יעקב. הוא נושא אשה כנענית - בדיוק מאותה אומה שאברהם ויצחק נזהרו שלא להינשא לבניה - ויש בכך יותר מרמז לנתק מסויים שנוצר בין יהודה לבין מורשת אברהם. ואכן - באופן לא מפתיע, הבן שנולד ליהודה ולבת-שוע הוא רע בעיני ה', וה' ממית אותו. אין התורה מתכוונת כאן רק לרשעותו האישית של ער, אלא לבעיה שורשית יותר - מוצאו של ער הוא בנישואין פסולים[6].

אמנם, ישנה סיבה נוספת להמית את ילדיו של יהודה. כמי שאוחז בשרביט ההנהגה, יהודה היה צריך למנוע את מכירת יוסף. עונשו של יהודה על כך שהוא יזם את המכירה הוא הריגת ילדיו. כדי לרמוז על כך, התורה מסמיכה את פרשת יהודה לפרשת מכירת יוסף.

מעתה, יכולים אנו לשוב ולהבין את דבריו של ראובן ליעקב, כאשר הוא מבקש ממנו להוריד את בנימין למצרים: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". אין ספק, שבשעה שיצאו הדברים מפי ראובן, עלתה במוחם של כל הנוכחים ההשוואה ליהודה, שגרם למכירת יוסף ונענש בהריגת שני בניו. כשם שיהודה לא השיב את יוסף ושני בניו מתו, כך אומר ראובן ליעקב - את שני בני תמית אם לא אשיב אליך את בנימין.

מהי תגובתו של יהודה על האשמת ראובן? הוא נוטל אחריות, מסכים לערוב את בנימין כדי להוריד אותו למצרים, ובסופו של דבר הוא הגורם הישיר לכך שיוסף ובנימין חזרו לחיק משפחתם. כפי שעבר את פרשת תמר, ואמר "צדקה ממני" למרות המחיר האישי שהוא שילם על כך, כך הוא מקבל את האשמה על עצמו גם במקרה זה, נוטל את האחריות ומתקן את דרכיו. ואכן, כאשר יעקב מברך את יהודה לפני מותו הוא אינו אומר לו שהוא לא היה שותף למכירת יוסף. "מטרף בני עלית" - קרי, היית שותף למכירה, אך במעשיך הצלחת לנקות את עצמך ממעשה מתועב זה.

למי ניתנה הבכורה?

כאשר הוא בוחן את בניו ושוקל בדעתו למי לתת את הבכורה, יעקב מחליט לחלק את הבכורה לשלושה חלקים.

ראובן נותר גדול האחים, אך הוא אינו מקבל זכויות הנהגה בשל פזיזותו. מסיבה זו, אין הוא מקבל ברכה מיוחדת כלשהי, אלא מסתפק בהגדרתו כ"ראובן בכורי אתה".

יהודה מקבל בברכתו את הברכות שיצחק תכנן לתת לעשיו, בכור בניו: "הוה גביר לאחיך" לעומת "לא יסור שבט מיהודה", ו"ישתחוו לך בני אמך" לעומת "ישתחוו לך בני אביך". השלטון וההנהגה ניתנו לו באופן מובהק, ואף הובטח לו שהם לא יסורו מזרעו.

יוסף - השלישי לבכורה - לא קיבל הנהגה ושלטון. הוא קיבל את ברכת הקב"ה ("מאל אביך ויעזרך")[7], וכן את ברכות האבות ("ברכות אביך גברו על ברכות הורי"). כשם שיצחק בחר ביעקב לממשיכו - כך בוחר יעקב ביוסף, ומעניק לו שני חלקים בירושה (שני שבטים) כבכור.

אם נרצה, אין כאן אלא המשכו של מאבק עתיק. יעקב ועשיו, בזמנם, נאבקו מאבק כפול: מחד - מי יזכה להיות הבכור, ומאידך - מי יקבל את ברכות יצחק. במהלך המאבק הראשון, יעקב אוחז בעקב עשיו, מנסה לעצור אותו כדי לצאת ראשון ולבסוף קונה את הבכורה בנזיד עדשים; ובמהלך המאבק השני - יעקב מתחפש לעשיו ומקבל במרמה את ברכות הבכור.


בדור הבא, שני זוגות של בנים מתמודדים על הבכורה: ליוסף נולדו במצרים שני בנים, וליהודה נולדו תאומים מתמר. בין שני בני יוסף לבין שני בני יהודה מתנהל "מאבק" על הבכורה. יעקב בוחר בבנו הצעיר של יוסף, ולכן הוא זוכה בברכה גדולה יותר מזו שזכה בה הבן הגדול. שני בניו של יהודה "נלחמים" על הזכות לצאת ראשון, ולאחר שזרח יוצא ונקשר על ידו חוט השני - פרץ דוחף אותו, מקדים לצאת וזוכה בבכורה. ייתכן שיש כאן תיקון לגניבת הברכות: גם בניו של יהודה נאבקים על ההנהגה, אך הילד שאמור היה להיות הצעיר יוצא בראשונה, וזוכה לבכורה.

ואכן, מאות שנים לאחר מכן, זוכה יוסף הבכור להעמיד מבניו את שאול, המלך הראשון. בכך מתבטאת בכורתו של יוסף, שנבחר על ידי יעקב לממשיכו. ההנהגה הנצחית לא ניתנה לו, ולכן לאחר נפילת שאול עולה לשלטון דוד, מצאצאיו של יהודה, שהופך למלך על ישראל.



[1] בוודאי ובוודאי שיוסף לא היה צריך לספר לאחיו על חלומו השני, לאחר שראה את תגובתם על החלום הראשון.

[2] יש גם לשים לב לכך שיוסף אינו מדבר עם האיש בצורה ברורה. הוא אינו אומר שהוא מחפש את בני יעקב, אלא את אחיו, כאילו האיש אמור לדעת מי הוא יוסף ומי הם אחיו. בין אם יוסף דיבר לאיש בצורה יותר מפורטת ובין אם לא - התורה בוחרת להציג את פנייתו של יוסף לאיש בצורה לא ברורה, כאילו כדי לרמוז על הקושי של יוסף להיעזר באדם אחר.

[3] עיין במאמריהם של הרב יואל בן-נון והרב יעקב מדן, המופיעים בחוברות הראשונות של "מגדים".

[4] מדוע באמת פעל יוסף בצורה כזו? ניתן להציע לכך שני הסברים: ראשית, כפי שציינו לעיל, יוסף לא תמיד ידע להעריך כיצד בני אדם אחרים יקבלו את מעשיו. פרט לכך, סביר שיוסף היה חייב בנאמנות לפרעה, לאחר שהוא הציל אותו מבית הסוהר. יוסף פועל, אם כן, על פי נאמנותו, למרות שהדבר עלול להזיק לו ולמשפחתו.

[5] כפי שהתורה מעידה: "ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אתו אל-הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו. למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו".

[6] גם בדוד המלך, צאצאו של יהודה, מצאנו שבעבור נשיאת אשה לא מתאימה, הוא נענש בהריגת הילד.

[7] ייתכן שברכה זו היא אחת מברכות יצחק לבנו בכורו, שלא ניתנה ליהודה.