פרשת וישלח - איסור אכילת גיד הנשה, ומערכת המצוות של ספר בראשית

  • הרב יצחק בן-דוד

איסור אכילת גיד הנשה, והמצוות שבספר בראשית

עיקר עניינו של ספר בראשית אינו במצוות המופיעות בו. מצוותיו של ספר זה מועטות במיוחד, ועיקר כובד המשקל לאורך הספר מוטל דווקא על החלקים הסיפוריים שבו, המתעדים את מעשיהם של אבות העולם, ובעיקר של אבות האומה, ואת יחסה של התורה למעשים אלו. אלא שגם למצוות שבספר זה ישנה משמעות, ואף נראה שהן מרכיבות מערכת מגובשת בעלת קשר וזיקה הדדית.

 

בפרשתנו מופיעה המצווה האחרונה שבספר, וגם המוזרה וחסרת הפשר שבהן: איסור אכילת גיד הנשה. מה פשרו של איסור זה? קשה לחדור מבעד למעטה המסתורין האופף את סיפור מפגשו של יעקב עם המלאך, אך ייתכן שבדיוק בנקודה זו טמונה משמעות אפשרית לאיסור זה: גיד הנשה הוא המקום שבו נגע המלאך בירכו של יעקב. זהו המקום שבו נפגש יעקב באופן החזק ביותר עם מה שמעבר לעולם הזה; עם מה שמעבר ליכולת התפיסה של האדם. נקודה זו באה לידי ביטוי גם בעובדה שהמלאך לא חשף את שמו בפני יעקב, בעוד שיעקב נתבע לעשות זאת, ואף נתבע לשנות את שמו בציווי המלאך. יעקב נדרש, כביכול, לשנות את זהותו בשל ציווי של ישות נעלמה ומסתורית שאינה חושפת את עצמה.

 

גיד הנשה - המקום שמסמל את פגישתו של האדם עם המופלא ממנו - נאסר עלינו באכילה. אין כפעולת האכילה לבטא את שליטתו של האדם על סביבתו, ואת שאיפתו להתאים את הסביבה לקנה המידה האנושי שלו. כל מאכל שנכנס לפינו - מתפרק מיד ליסודותיו, ומאמץ את המבנה המולקולרי של גופנו. הגוף אינו מתיר בתוכו 'ישויות זרות' - הוא מפרק אותן, ומסגל אותן לסביבה החדשה בהתאם לצרכיו ולמבנה גופנו.

 

פעולת אכילה זו, על כל מה שהיא מסמלת, נאסרה ביחס לגיד הנשה. חלק זה של הבהמה מבטא את המקום שלעולם יהיה זר עבורנו, את עמידתו של האדם לנוכח המופלא ממנו, לנוכח מה שנמצא מעל ומעבר לעולמו המצומצם. מימד זה של הקיום - אסור שיהיה כפוף להלך רוחו של האדם, ולאפשרות ההבנה שלו.

 

כאמור, מצווה זו היא המצווה האחרונה שבספר. המצווה הראשונה - 'פרו ורבו' - מסמלת בדיוק את ההיפך ממה שתיארנו עד כה. הקב"ה דורש מהאדם להשתרש בעולמו, לפתח אותו ולקדמו, ולדאוג להמשכיותו ולשגשוגו. איננו עוסקים כאן רק בחיוב נקודתי על הולדת ילדים, אלא בציווי כולל המטיל על האדם אחריות שהיא חובה וזכות גם יחד, לפעול במסגרת העולם הזה ולהיות מעורב בעיצובו ובהתפתחותו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻהָ, ורדו בדגת הים ובעוף השמים..." (א', כח).

 

נראה, שהמתח בין המשמעויות הגלומות במצוַת פרו ורבו לבין המשמעויות הגלומות באיסור אכילת גיד הנשה מגיע לידי סינתזה במצווה שמופיעה בין שתי המצוות הללו: ברית המילה. ברית זו מסמלת באופן מובהק את עשייתו האנושית של האדם במסגרת העולם הזה (כדברי רבי עקיבא לטרונוסרופוס: 'מעשה אדם נאים יותר' [תנחומא, תזריע ה']), אלא שהמאמץ האנושי הזה נעשה כולו באור הברית שבינו לבין אלוקיו, המצוי אי שם מעל ומעבר לעולם. עמידתו של האדם מול אלוקיו, מול הא-ל האפוף מסתורין ותעלומה, נראה כאילו מרחיקה את האדם מעולמו הארצי ומנטרלת את יכולת הפעולה שלו במסגרת העולם הזה; אך בנקודה זו באה ברית המילה, וקובעת שמאמצי האדם בעולם, ובמיוחד נסיונותיו לקדמו ולפתחו, חייבים להיעשות באור המפגש שלו עם האלוקי. מפגש זה, על כל עוצמותיו, לא רק שאיננו חייב לפגוע ביכולת הפעולה והמעש של האדם בעולמו הארצי, אלא שיש בכוחו להעניק לעשייה זו חותם של אמת.