פרשת וישלח - בין יראה ליראת ה'

  • הרב דניאל סרי-לוי

פרשת וישלח - בין יראה ליראת ה'

"ויירא יעקב מאד" (בראשית ל"ב ח)

על פי הזוהר הקדוש, אפשר להמשיל את החסד לצבע לבן ואת הגבורה לאדום. מידת התפארת אינה נמשלת לורוד - שאין בו מזכותו של הלבן ואף לא מעזותו של האדום. התפארת נמשלת לתכלת - כמו שמיים. מכאן, שמידתו של יעקב - התפארת - קשורה ליראה, ליראת שמיים.

"כתיב: 'וכיראתך עברתך' (תהלים צ'), פירוש: שתהיה היראה לאדם מהשם יתברך תמיד. כמו בשעה שבאה לו ח"ו איזה צרה, שאז יש לו יראה גדולה - כן תהיה לו היראה תמיד" (בעל שם טוב לפרשתנו אות ד', בשם ליקוטים יקרים דף ד' ע"ג).

יש סיפור ידוע על חסיד ששאל את רבו כיצד יראים מה', והרבי שאל אותו אם הוא פגש זאב ביער, ואם כן - האם הוא שאל את עצמו כיצד יראים מפני זאבים.

בסיפור שלנו, הזאב הוא עשו.

מיראת עשו למד יעקב כיצד יש לירא את ה' (כפי שבפרשת ויצא למדנו שמיופיה של רחל ומאהבתו אליה למד יעקב עד כמה אפשר להתפעל ממעשי ה' ולאהוב אותו).

ודאי יש בכך צד של נחמה למי שנפגש עם זאב, או עם עשו כלשהו, שכן אפשר להרוויח על גבם לימוד חשוב ביראת שמים, אך בליקוטים יקרים מובא חידוש נוסף:

"וכן הפירוש להיפוך גם כן: היראה בשעת צרה ח"ו - לא תהיה, רק יראה שראויה לאדם תמיד ליראה מהשם יתברך ברוך הוא וברוך שמו" (שם).

אם כשאני פוגש עשו אני אומר: 'אם מהגוי הזה אני רועד ככה - אוי לנו מיום הדין...', וכשאני פוגש זאב אני חושב: "אה! איזה יופי! ריבונו של עולם שלח לי שיעור חינם ביראת שמיים" -ממילא היראה האמיתית היא שמא נפלתי לשינה במקום שיש בו גילוי שכינה, או שמא אכלתי את זכויותי ו'קטונתי מכל החסדים'.