דילוג לתוכן העיקרי

וישלח | נדר ושינוי שם

פרופ' יונתן גרוסמן
18.01.2018
קובץ טקסט

בפרשת השבוע אנו קוראים פעמים על שינוי שמו של יעקב לישראל. בפעם הראשונה מפי המלאך עמו נאבק יעקב (ל"ב, כה-לג), ובפעם השניה, מפי הקב"ה, לאחר קיום הנדר של יעקב בבית אל (ל"ה, ט-יג). הפרשנים רואים בברכת ה' בבית אל ובשינוי שנו של יעקב, חזרה נוספת על דברי המלאך. אך לפי זה תמוה, מדוע יש צורך לשנות את שמו של יעקב פעמיים? יתירה כל זאת, אם אמנם אנו נצבים כאן בפני שינוי שם נוסף, האם ייתכן שהתורה מעלימה מעיננו לחלוטין את שינוי השם הראשון? האם לא היינו מצפים שהקב"ה יאמר ליעקב שגם הוא מצטרף לשינוי השם שקבע המלאך, או כל לשון אחרת שתזכיר את המאורע הקודם? זאת ועוד, המקרא מתייחס לברכות המלאכים ברצינות גמורה, ותמיד הם שלוחיו של ה'. כשהמלאך מברך את הגר, ברור שהקב"ה מברכה דרך שליחו, כשהמלאכים מבקרים באהל אברהם ומבשרים לשרה אודות הולדת הבן, ברור שזוהי בשורה מאת ה', כך גם לגבי מנוח ואשתו וכו'. אם אמנם מדובר על שינוי שם שני, מדוע כאן לא מסתפק ה' בשינוי שמו של יעקב שנעשה על ידי המלאך?

אם נשים לב לכותרת התורה בשינוי השם השני - "וירא א-הים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אתו" נוכל להעלות על דעתנו כי למעשה מדובר באותו שינוי השם שכבר אירע בעבר. הכותרת מחזירה אותנו אחורה, כמי שבאה לומר: 'אני מספרת כעת דבר שכבר אירע פעם'. כזכור, יעקב הגיע ממזמן מפדן ארם, הוא אפילו הספיק כבר לקנות חלקת אדמה ליד שכם ולהתיישב בה. בכל זאת הכתוב פותח שהדבר אירע "בבאו מפדן ארם". אם כך, ייתכן ואין מדובר בשינוי שם אחר, נוסף על שינוי השם של המלאך, אלא אנו קוראים פעמיים אודות אותו המאורע. שינוי השם של יעקב התבצע פעם אחת בלבד, אך בכל זאת בוחר הכתוב לספר זאת פעמיים.

לטענה זו מספר הוכחות:

1. בשני המקומות אנו קוראים על ברכה שנאמרה בנוסף לשינוי השם. במאבק יעקב והמלאך אנו קוראים, לאחר שינוי השם: "ויברך אתו שם". אמנם איננו שומעים על תוכן הברכה (נדון בדבר בהמשך), וכך אף ה' מברך את יעקב בצמוד לשינוי שמו ("פרה ורבה...").

2. הכתוב בתיאור שינוי השם השני נוקט לשון מוזרה: "ויאמר לו א-הים שמך יעקב לא יקרא עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא שמו ישראל". מה משמעות פתיחת דברי ה': "שמך יעקב"? הפסוק נקרא ביתר קלות ללא פתיחה זו. אם אמנם ישנו כאן איזכור נוסף של שינוי השם הקודם, לשון זו מתבררת, שהרי שם היה זה דו שיח בין יעקב והמלאך: "ויאמר אליו מהשמך? ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל...". כעת, כשהתורה מצטטת שינוי זה שוב, היא חוסכת את אריכות הדיאלוג שהיה בין יעקב למלאך, ורק רומזת אליו. פתיחת דברי ה': "שמך יעקב" המופיע בתיאור שינוי השם השני, רומז לתשובת יעקב לשאלת המלאך "מה שמך" שנאמרה בתיאור הראשון.

3. בסיום ברכת ה' ליעקב ושינוי שמו, אנו קוראים: "ויעל מעליו א-הים במקום אשר דבר אתו". לשון זו חריגה כשהיא מתייחסת לקב"ה, אך צפויה כשהיא מוסבת על מלאך (כגון בהתגלות המלאך למנוח ואשתו - שופטים י"ג, כ; בסיום ויכוח אברהם עם המלאך בנוגע להפיכת סדום - ראה דברי הרשב"ם על י"ח, כ שמוכיח כי הויכוח התנהל עם מלאך; ועוד). אם שינוי השם השני איננו אלא חזרה על שינוי השם הראשון - שנעשה על ידי מלאך - גם לשון זו ברורה ומתאימה.

לאמיתו של דבר, מעבר לדיוקים אלו, עצם חזרת התורה על שינוי השם, כשבתיאור השני אין ולו רמז לכך ששמו של יעקב השתנה כבר בעבר, נוטה לפרשנות כי מדובר באותו המאורע, ומשום מה חוזר עליו הכתוב שוב.

אם אמנם כך, הרי שמחויבים אנו להבין מדוע התורה מתארת שוב, ודווקא כעת את שינוי השם שנעשה כבר.

האיזכור השני של שינוי השם מופיע מיד לאחר שילום הנדר של יעקב, ממילא ראוי שנבחן את הנדר ופשרו, ואולי שם ימצא הרמז לחזרה זו.

כשיעקב בורח לחרן, ניגלה אליו ה' בחלום הסולם ומבטיח לו שהוא ישוב בשלום לארץ כנען. כתגובה להבטחה זו, נודר יעקב נדר על תנאי, כלומר, אם אמנם ישוב בשלום הרי שהוא מחויב לדברים מסוימים. ההבטחה והנדר מקבילים זה לזה באופן ניסוחם:

הבטחת ה':

והנה אנכי עמך
ושמרתיך בכל אשר תלך
והשבתיך אל האדמה הזאת

התנאי:

אם יהיה א-הים עמדי
ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך
ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש
ושבתי בשלום אל בית אבי

הנדר:

והיה ה' לי לא-הים
וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך
והאבן הזאת... יהיה בית אלהים

נדר זה משמעותי מאד, שהרי בשעה שניגלה ה' ליעקב בחרן, ואומר לו לשוב ארצה, הוא בוחר להציג עצמו תוך זיקה ישירה לנדר זה: "אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר. עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (ל"א, יב-יג).

דווקא בשל המבנה הברור של הנדר והתיקבולות הגלויות לעין שבין הצלעות השונות, בולט לעין הבדל מרכזי אחד. הבטחת ה' ליעקב דיברה על "והשבותיך אל האדמה הזאת", ואילו יעקב בנדרו מתנה: "ושבתי בשלום אל בית אבי". ניתן היה לטעון כי זהו שינוי סגנוני בלבד, אולם בסיטואציה הספציפית בה אנו עוסקים, יש לדבר חשיבות עליונה. יש לזכור כי יעקב יוצא לחרן בשל שתי סיבות שונות - בשל אמו ובשל אביו. כוונתי לומר, כי רבקה משלחת את יעקב מפני שהיא חוששת לחייו, שהרי עשו אחיו מבקש להורגו ("ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה"). במקביל משלח יצחק את יעקב לחרן בכדי שיישא אשה מתוך המשפחה דווקא ("קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך"). מצד אחד שומע יעקב את דברי אמו: "קום ברח לך", ומהצד השני הוא שומע את דברי אביו: "קום לך".

אם כן, בהליכתו של יעקב לחרן ישנם שני אספקטים שונים - עצם הבריחה מארץ כנען בשל הריב המשפחתי, וההליכה לחרן דווקא, בשביל לקחת אשה מהמשפחה, דבר שקשור לייעודו של יעקב כנבחר להמשיך את משפחת אברהם ואת הברית עם ה'. הכתוב מדגיש זאת ביציאת יעקב: "ויצא יעקב מבאר שבע" מצד אחד (בריחה מעשו) "וילך חרנה" מצד שני (נשיאת אשה). [כפי שראינו בשיעורנו הקודמים, שני אספקטים אלו מלווים את סיפורי האבות לכל אורכם. ואכן ראוי לבחון את מעשי יעקב בחרן ולנתח כל דבר לאיזה אספקט הוא שייך. רק אעיר כי יעקב נושא שתי נשים...]

אנו, הקוראים את סיפור יעקב, מתלבטים מהו הדבר המעסיק ביותר את יעקב, ואיזו מ"שתי ההליכות" מטרידה את מנוחתו או מפעימה את נפשו.

בנדר אנו שומעים רמז ברור על כך. הבטחת ה' קשורה כמובן לאספקט הכללי והלאומי. יעקב נבחר על ידי ה' (רק כעת יעקב ואנחנו שומעים על כך) להמשיך את הברית שכרת ה' עם אבותינו. זהו ייעודו החשוב של יעקב ותפקידו עלי אדמות. לכן מדגיש ה' כי יעקב יזכה לשוב אל "האדמה הזאת". ארץ ישראל מחכה ליעקב, והוא וזרעו עתידים לרשת אותה. אולם, יעקב מסגיראת תחושותיו הפנימיים בלשון התנאי שלו: "אל בית אבי". לא האדמה הזאת מעסיקה את יעקב, אלא הסכסוך המשפחתי. הוא מעוניין לשוב בבטחה אל חיק המשפחה, אל בית אביו.

מתוך מתח ופער זה יוצא יעקב לחרן, וכאמור, שם חוזר ה' ומזכיר ליעקב את הנדר, ושוב מנסה לחנכו לאספקט הלאומי הכללי: "אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר. עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך". ארץ מולדתך ולא "בית אביך"!

עם חזרתו של יעקב לארץ כנען, יושב הקב"ה ומצפה לראות האם יעקב מודע ליעודו ולתפקידו שהוטל עליו, ועם הקב"ה מצפים גם אנו הקוראים לראות מה מתחולל בתודעה של יעקב. האינדקטור לדבר פשוט - "האדמה הזאת" או "בית אבי". מתי באמת יקיים יעקב את נדרו: עם שובו לארץ, ואז נוכל לישב בשלוה, שהרי יעקב הפנים בנפשו את השליחות ההסטורית שהוטלה עליו, או שמא רק לאחר שישלים עם אחיו וכשיחזור לבית אביו.

ממש כשם שבהליכת יעקב לחרן הוא פגש בחלומו מלאכים ("ויפגע במקום... והנה מלאכי א-הים") כך עם שובו ארצה הוא פוגש במלאכים ("ויפגעו בו מלאכי א-הים"). דומני, כי מסגרת זו נועדה לתחום את סיפור יעקב בחרן. כעת, עם שובו נסגר המעגל, ומעתה מוגדר יעקב כמי ששב מנדודיו אל ארץ כנען. ממילא, כעת אנו מצפים מיעקב שיעשה כאשר נדר, שהרי הוא שב בשלום "אל האדמה הזאת". אולם יעקב מתכונן לפגישה עם אחיו! אותו פער שעלה בתנאי הנדר נשאר כשהיה, ועדין הדבר המטריד את מנוחת יעקב הוא עשו אחיו. אנו מתאכזבים מעט מיעקב, ומסתבר שאיתנו מתאכזב גם רבונו של עולם. הוא שולח את שליחו להזכיר ליעקב את דבר הנדר, על ידי מלאך שנאבק עם יעקב עד עלות השחר. אל לנו לטעות בדבר, מסגרת הספור הברורה - "ויאבק איש עמו... והוא צלע על ירכו", מעבירה מסר חד משמעי שמדובר במאבק! יעקב נאבק עם מלאך שהוא שליח ה', ובסיומו, גם אם זכה לברכה, נשאר צלע על ירכו.

כיצד מאבק זה אמור להזכיר ליעקב את דבר הנדר? לצורך הבנת דבר זה ברצוני לחזור לענין הברכה בה פתחנו. הפעם הקודמת בה פגש יעקב מלאכים והתברך בפגישה זו היתה עם צאתו לחרן, בחלום הסולם, עת נדר את נדרו, כעת שוב פוגש יעקב במלאך שמברכו. כשם שהפגישה הקודמת היתה בלילה, בלכתו לישון ("וילן שם כי בא השמש"), כך פגישה זו נעשית בלילה עתהולך יעקב לישון ("והוא לן בלילה ההוא במחנה"); וכשם שבסיום הפגישה הראשונה קרא יעקב שם למקום על שם המאורע ("ויקרא את שם המקום ההוא בית אל") כך גם בסיום מאבקו קורא יעקב שם למקום על שם המאורע ("ויקרא יעקב שם המקום פניאל"). אולם, יותר מכל, תוכן הברכה ששמע יעקב מהמלאך ודאי מזכיר לו את הפעם האחת והיחידה שהוא זכה לברכה זו - בשעת קיום הנדר. בסיום המאבק אנו שומעים על ברכה אך איננו יודעים מה תוכנה, אולם בתיאור השני של המאורע אנו שומעים על הברכה שניתנה - המשך ברכת אברהם, ברכת הארץ והזרע. כששומע יעקב ברכה זו, אמור הוא להיזכר ביעודו ותפקידו (ברכת אברהם), ובפעם הקודמת ששמע ברכה זו - בשעת קיום הנדר.

המאבק עם שליח ה' רק רומז אודות הנדר ליעקב, אך לא אומר זאת ליעקב במפורש, שהרי כשם שיעקב נדר בספונטניות ומתוך מעמקי נפשו, כך הוא חייב לשלם את נדרו מתוך הזדהות נפשית. אסור שיעקב ישלם את הנדר מתוך צו אלהי, שהרי בזה ייפגע תהליך חינוכו לקבלת התפקיד המיוחד שנועד לו.

יעקב אינו מבין את המסר, והוא ממשיך בהכנות לפגישה עם עשו. בפגישה זו יאמר יעקב לעשו: "כי על כן ראיתי פניך כראת פני א-הים ותרצני" (ל"ג, יא). בהקשר שלנו נשמע דבר זה מעט אירוני, ואכן המדרש כותב על דברים אלו של יעקב: "מה פני א-הים 'ולא יראו פני ריקם', אף את ולא יראו פניך ריקם" (בראשית רבה, פר' עח). כזכור, חלק מנדרו של יעקב היה "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

גם אחרי המאבק, יעקב ממשיך בשהייתו בארץ ואינו עולה לבית אל לקיים את הנדר. ישנו מדרש שאף רואה בשאר הצרות שבאו על יעקב, רמזים שיעלה לבית אל ויקיים את נדרו: "הלך ונעשר (בחרן) ובא וישב לו ולא שילם את נדרו, הביא עליו את עשו ובקש להרגו... לא הרגיש. הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגיש... כיון שלא הרגיש באת עליו צרת דינה... כיון שלא הרגיש באת עליו צרת רחל... אמר הקב"ה עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה, הריני מודיעו, שנאמר: 'ויאמר א-הים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם'... לא הגיעוך הצרות האלו אלא על שאיחרת את נדרך" (תנחומא, וישלח, ח').

סיום המדרש מעלה בפנינו את צו ה' ליעקב. אכן בסופו של דבר מצווה ה' את יעקב בצורה מפורשת שיעלה לבית אל וישלם את נדרו. מדוע לפתע מבקש זאת ה' בצורה מפורשת?

ככל הנראה הדבר קשור לפרשיה שמיד באה לאחר קיום הנדר - הגעת יעקב לבית אביו, פגישתו עם יצחק. יעקב כאמור, מחכה לפגישה זו ורק אחריה יקיים את נדרו. אמנם עדיף שיעקב ישלם את הנדר מתוך הזדהות פנימית עם המסר הלאומי ההסטורי, כפי שבא לידי ביטוי בדברי ה', וישלם את הנדר בחזרתו לארץ. אולם יש חשש גדול מזה, והוא שאמנם יתקיימו דברי יעקב, והוא ישלם את הנדר רק לאחר שובו בשלום "אל בית אבי". רגע לפני המפגש הצפוי בין יעקב ואביו, מצוה ה' במפורש על יעקב שישלם את נדרו. כעת לא ניתן עוד לחכות, שהרי אחרת הנדר ישולם רק לאחר פגישת יעקב באביו, והמסר החינוכי ליעקב הקשור בזמן קיום הנדר יאבד.

לאחר ציווי ה' אכן עולה יעקב לבית אל ומקיים שם את נדרו, וכך למעשה מתקיימים דברי ה': "אל האדמה הזאת" ולא דברי יעקב: "אל בית אבי".

מסתבר, שדווקא ציווי ה' אכן הבהיר ליעקב את סדרי העדיפויות שצריך הוא להתחנך אליהם, ובפגישה המרגשת בין יעקב להוריו נעדרת לחלוטין רבקה. המדרש אומר כי היא מתה, אך גם אם אמנם היא מתה, ראוי דבר זה להיכתב. נדמה לי, כי הכתוב מבקש להתמקד דווקא ביצחק המבטא את היציאה לחרן בעלת האופי הלאומי-הסטורי (נשיאת אשה מהמשפחה), ולהתעלם מרבקה המבטאת את הריב המשפחתי הספציפי שבעטיו נאלץ יעקב לברוח לחרן. התעלמות זו רומזת לתודעה החדשה של יעקב, עת מבין הוא כי הוא ניצב בפני יעוד הסטורי, לאחר קיום הנדר עם שובו לארץ המובטחת לאבותיו ולזרעו הנבחר, רגע לפני שובו בשלום לחיק המשפחה.

כעת נחזור לשאלה בה פתחנו - מדוע מפצלת התורה את שינוי השם של יעקב לישראל, וכותבת זאת פעמיים. שינוי השם אמור היה להתבצע לאחר שילום הנדר על ידי יעקב, לאחר הפנמת היעוד הלאומי, ראוי שמו להשתנות מיעקב - האיש הפרטי, לישראל - האיש שמעמיד אומה ישראלית חדשה ונבחרת. אולם, "נאלץ" הקב"ה לשנות את שמו עוד קודם לקיום הנדר, על מנת להזכיר ליעקב את האספקט הלאומי הכללי, את השם "ישראל" שצריך לגבור על שמו הפרטי "יעקב", ובכך להביאו לקיום הנדר. ממילא, שינוי השם מופיע בשעה שהוא נעשה בפועל, במאבק יעקב עם המלאך, אך שם הוא כתוב ללא הברכה המיוחדת שנאמרה בצמוד (למרות שיעקב עצמו שמע את הברכה מפי המלאך כפי שהכתוב אומר במפורש). את תוכן הברכה, הקשורה לעמידתו ההסטורית והלאומית של יעקב-ישראל, נשמע רק במקום המיועד לה מלכתחילה - מיד לאחר קיום הנדר, שמומש לפני שיעקב חזר "אל בית אביו".

[ברשותכם הקוראים, ברצוני להוסיף עוד כמה מילים:

במתח הזה שיעקב מסמל בחייו, כולנו שרויים: מצד אחד אנחנו אנשים "פרטיים", עם דאגות אישיות ושאיפות הקשורים לחיינו הפרטיים, אולם מצד שני, פרשיית נדרו של יעקב צריכה להזכיר לכולנו, כי קיימת עמידה נוספת, השזורה גם היא בתוך חיינו - היותנו חלק מעם ישראל הנושא בשורה לאומית ייחודית לעולם כולו. גם פן זה דורש מאיתנו מאמצים, ואל לנו לשכוח את קיום הנדר הקשור "באדמה הזאת", גם אם כולנו מחויבים לנדרים שונים של "בית אבי".]

[השיעור השבוע הינו סיכום ותימצות של מאמרי 'את אשר תדר שלם - למשמעות מאבק יעקב והמלאך', שפורסם במגדים כו (אייר תשנ"ו). הרוצה להרחיב את היריעה בנושא זה מוזמן לקרוא את הדברים שם].

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)