וישלח | הצגת ה' את עצמו

במספר הזדמנויות בחיינו, מזדמן לנו להציג את עצמנו. בדרך כלל, מדובר בשעה שאנו באים במגע ראשוני עם אנשים שטרם הכירו אותנו. אנו עורכים עימם 'הכרות', שנועדה לסלול את הדרך לפיתוח היחסים בעתיד. אופי המידע ותוכנו הנמסר במקרים אלו בדרך כלל קצר. דווקא בשל כך, עליו להיות קולע לאופי הקשר אותו אנו מבקשים לפתח עם הדמות שמולנו.

 

על חשיבותה של התנהלות שכזו, יעיד ניסוחן של עשרת הדברות. בהיותן הדיבור הישיר הראשון לעם ישראל, ה' מצא לנכון להציג את עצמו:

 

"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"     (שמות כ', ב')

 

אף תוכן המידע דרכו ביקש ה' להתוודע לעמו מיקד את תשומת הלב של חכמינו:

 

"שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר 'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'שעשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך'[1]?"  (אבן עזרא שם, הפירוש הארוך)

האבן עזרא האריך שם בתשובתו, בעוד רבי יהודה הלוי עצמו עמד על חשיבותה של נקודה זו:

 

"אמר לו החבר: אנחנו מאמינים בא-להי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען... ושלח משה בתורתו... ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.

אמר הכוזרי... והלא היה לך לומר היהודי, כי אתה מאמין בבורא העולם, ומסדרו ומנהיגו, ובמי שבראך והטריפך והדומה לספורים האלה..."   (כוזרי מאמר א', י"א-י"ב)

"אמר החבר... כן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו אלהי העברים שלחני אליך, ר"ל אלהי אברהם יצחק ויעקב מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר האלהים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות, ולא אמר 'אלהי השמים והארץ שלחני אליך', ולא 'בוראי ובוראך'. וכן פתח א-להים דבריו אל המון ישראל: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם": וכן פתחתי לך מלך הכוזר כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין" (שם כ"ה)

 

ברצוננו לעקוב אחר אופיין של ההזדמנויות השונות שבמהלכן ה' הציג את עצמו לאבות לאורך ספר בראשית, שאחת מהן נמצאת אף בפרשתנו.

 

ביחס לאברהם מצאנו פעמיים את התופעה. הפעם הראשונה הייתה ההצגה בברית בין הבתרים:

 

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר... וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּ-ה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ"   (בראשית ט"ו, א'-ז')

 

הנתון הבולט לעין הינו, ש-ה' מציג את עצמו באיחור. היינו מצפים שכשם ש-ה' הציג את עצמו בדיבור הראשון לעם ישראל, כך יציג את עצמו בדיבור הראשון לאברהם. אולם, דווקא שם ה' לא טורח להציג את עצמו:

 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"    (שם י"ב, א'-ג')

 

מלבד הערה זו, הזוקקת הסבר לכשעצמה, עלינו להתייחס לאפיון בו ה', למרות האיחור, מציג את עצמו. ה' מזדהה כזה שהוציא את אברהם מאור כשדים.

 

נראה, שאפיון זה נגזר מהקשר הדברים לאור המשך הפסוק :

 

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ"   (שם ט"ז, ז')

 

ה' מזכיר את עקירתו של אברהם מאור כשדים, כדי להמחיש את מחויבותו שלו לסיים את המהלך שהחל -  לתת לו את הארץ המיועדת לו, שאליה שם פעמיו.

 

כעת, נמשיך לפעם השנייה בה מציג ה' את עצמו לאברהם, בצווי המילה:

 

"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (שם י"ז, א'-ב')

 

נראה, שכאן אכן ה' מציג את עצמו באופן עצמאי[2]. אף קביעה זו משתלבת בהקשר הפסוק. כיוון ש-ה' מבקש לכרות ברית בינו לבין אברהם, הרי שהוא מזהה את עצמו כאחד מהצדדים.

 

הבנה זו, תחזיר אותנו לפעם הקודמת ש-ה' הציג את עצמו. במבט רחב, נגלה שהזדהות זו שימשה גם כן לצורך כריתת ברית בינו לאברם, המתוארת בהמשך, הלא היא ברית בין הבתרים:

 

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר... וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת"  (שם ט"ו, ז'-כ"א)

 

אם כן, ניתן לסכם את הזדהותו של ה' ביחס לאברהם לצורך 'כריתת ברית', ועל כן נדרשת הבהרה ביחס לזהות הצדדים הבאים בברית. ברם, שאלת התזמון עדיין נותרת פתוחה.

 

בדברי ימי יצחק, ה' מציג את עצמו פעם בודדת בעיתוי מפתיע ושולי קמעא. במהלך העימות סביב כריית הבארות אנו קוראים על הפעם השלישית בה ה' מציג את עצמו לאבות:

 

"וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ: וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר"  (שם כ"ו, כ"ב-כ"ה)

 

גם כאן בולטת העובדה, ש-ה' מציג את עצמו באיחור. היינו מצפים שה' יציג את עצמו מיד לאחר פטירת אברהם, אך שם ה' הסתפק בברכה בלבד:

 

"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי"   (שם כ"ה, י"א)

 

אף כאן נניח בינתיים נתון זה, ונבקש להבין את אופי הזדהותו של ה' כאן בתור "אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ". אם נאמץ מבט רחב על ההקשר, נקל למצוא פשר להזדהותו זו של ה'. יצחק הגיע לגרר בעקבות ציווי ה':

 

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ... וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: והִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל... עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר" (שם כ"ו, א'-ו')

 

אמנם ברבות הימים, הוא גורש משם בציווי המלך, ואז אולץ לבנות את חייו מחדש:

 

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם: וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו: וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (שם, ט"ז-כ"ב)

 

בולט לעין, כי גם ה' מתייחס ליצחק כממשיך דרכו של אברהם, ואף יצחק עצמו מבקש לשחזר את מעשי אביו. אולם, המציאות טופחת על פניו. בסופו של דבר, הוא מוצא מעט שלווה בדמות באר שחפרה, שאין עליה עוררין.

בשלב זה, מבקש ה' למסור לו מסר מרגיע. הוא מזדהה דווקא כ"א-להי אברהם", כדי להדגיש את מחויבותו להבטחותיו לאברהם, על אף שאותן יצחק מתקשה לממש.

 

ביחס ליעקב, נמצא את המספר הרב והמגוון של תופעות אלו. הפעם הרביעית שבה ה' מציג את עצמו היא בצאתו של יעקב לחרן:

 

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (שם כ"ח, י"ב-ט"ו)

 

הפעם החמישית היא בשהותו של יעקב בחרן:

 

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵ-ל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם ל"א, י"א-י"ג)

 

הפעם השישית היא בחזרתו של יעקב מחרן:

 

"וַיֵּרָא אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּ-י פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ"  (שם ל"ה, ט'-י"ג)

 

הפעם השביעית היא ערב רדתו של יעקב למצרים:

 

"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (שם מ"ו, א'-ד')

 

לראשונה בדברי ימי האבות, הצגת ה' מתבצעת באופן המתבקש בהזדמנויות שכאלה – מיד עם תחילת הקשר הישיר בין ה' ליעקב. אולם, לא רק בכך נבדל יעקב מאבותיו. במבט כולל ניווכח, שהזדמנויות אלו חוזרות על עצמן ביחס אליו הרבה יותר, ואף ה' מציג את עצמו בזהויות מגוונות.

 

נקל להיווכח, שהזדמנויות אלו תמיד מתרחשות בנסיבות של מסע ותנועה. כשהוא יוצא לחרן, כשהוא שב משם לכנען וכשהוא עומד לצאת שוב לדרך למצרים.

 

יוצאת דופן מתוכם הצגת ה' את עצמו בשהותו בחרן. אמנם, אף היא מתייחסת למסע, כיוון שבמסגרתה ה' מצווה עליו לשוב על עקבותיו לכנען.

 

לאחר שהתמקדנו בפרטים, ננסה לעמוד על המשמעויות העולות מהתמונה הכוללת.

 

במרוצת הדורות, עמדו חכמינו על עובדה מעניינת. להבדיל מנוח, אותו הציגה התורה כ"איש צדיק תמים" (בראשית ו', ט'), התורה לא מביאה סיבה לבחירתו של אברהם. היא מדלגת על השלב הזה, ומעמידה אותנו בפני עובדה מוגמרת בה ה' כבר פונה אליו ומצווה ממנו לעזוב את ארץ מולדתו[3].

 

מתוך הנתונים שהצבענו עליהם בעיוננו, יתכן להעלות את ההצעה הבאה.

 

אמנם הדיבור פונה מיד לאברהם, אך אין זה אומר שהתורה דילגה על סיבת בחירתו, אלא דווקא להיפך. בשעה שהדיבור מצוהו לעזוב את ארצו, אברהם אכן מועמד להיבחר ובהחלט טרם נבחר! עליו להוכיח את עצמו במעשיו, על מנת שבחירתו תאושר. במצב שכזה, אכן אין ה' מוצא לנכון להציג את עצמו לאברהם באופן רשמי ומסודר, כיוון שאופי עתיד היחסים ביניהם אמנם לוט בערפל.

 

במרוצת הזמן שחלף, הוכיח אברהם במעשיו את אמונתו בהבטחותיו של ה' כשעזב את ארצו. שוב חזר על מפגן אמונה זה בהבטחת הזרע אף בשעה שכבר הגיע לארץ כנען, בעוד ההבטחות בוששו לבוא. או אז, בשלה ההחלטה כי הוא האיש הראוי להקים גזע נבחר, שילמד את זרעו אחריו צדקה ומשפט.

 

בשלב זה נחתמה בחירתו של אברהם, ולכן כעת ה' מציג את עצמו בפניו:

 

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ"  (שם ט"ו, א'-ז')

 

כעת, מציג ה' את עצמו כאותו א-ל שהוציאו מאור כשדים במטרה להנחילו את הארץ. רק כעת, כשהמהלך נשלם בהצלחה, רואה ה' לנכון לערוך 'הכרות' רשמית ביניהם, בה הוא מציג את עצמו דווקא כזה שליווה את המהלך מתחילתו, לאחר שאברהם צלח אותו בכבוד[4].

 

אמנם בהמשך, כש-ה' יוזם ברית בינו לאברהם, הרי שלצורך הברית הוא מזדהה בשמו העצמי שבחר לו לתקופת האבות:

 

"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (שם י"ז, א'-ב')

 

כבר ראינו, שיצחק מתאמץ לפסוע בעקבות המסלול שטבע אביו. דווקא בשל כך, עלה בדעתו לרדת מצרימה בתקופת הרעב, אך ה' מנע ממנו את הדבר, ולכן הגיע לגרר:

 

"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ... וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: והִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל... וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר"  (שם כ"ט, א'-ו')

 

כשנתקל בקשיים במהלך צעידתו בדרך אביו, נגלה אליו ה' כ"א-לוהי אביך", במטרה להבטיח לו את צליחתו את הקשיים ולאשר את דרכו כממשיך דרכו של אביו. דווקא כיוון שיצחק זיהה את עצמו במעשיו, כממשיך דרכו של אביו, הרי שלא היה צורך בהצגה מחודשת של ה' או בכריתת ברית מחודשת.

 

הדבר יתבהר יותר בשורות הבאות, עם התייחסותנו להופעות מסוג זה ביחס ליעקב.

 

עמדנו על כך, שיעקב הינו הראשון מבין האבות ש-ה' מציג את עצמו בפניו מיד בתחילת הדיבור, כנהוג. עלינו לעמוד על פשר עובדה זו, משום שדווקא ההתנהלות המתבקשת באירועים מעין אלה, הפכה בענייננו לדבר יוצא דופן. בנוסף, ציינו שהמקרים הרבים בהם ה' מציג את עצמו ליעקב מתרחשים בהקשר של מסעותיו. כעת נראה, שהדברים קשורים זה בזה.

 

השינוי בהתנהלותו של ה' ביחס ליעקב, הינה דווקא כיוון שהעז 'לשבור את הכלים' ולנטוש את הארץ המובטחת לזרעם של אברהם ויצחק אבותיו. אמנם ה' לא ציווה לו במפורש לא לעזוב את הארץ, אך מציוויו לאביו ניכר כי נחת רוח לו בכך שהאבות נשארים בארץ המובטחת להם, מאחר שהגיעו אליה בציוויו. כעת, בשעה שיעקב נוטש אותה, ואף נוקט במסלול הפוך, מכנען לחרן, הרי הוא כביכול מפר את הברית ו'מאפס' את הקשר בין ה' לאבותיו.

 

כדי להזים אפשרות זו, מתגלה אליו ה' מיד עם צאתו מהארץ, כיוון שיש צורך לחדש את הקשר שמבחינות מסוימות ניתק. יעקב נטל רשות מאביו לשים פעמיו לחרן, אך לא ביקש רשות מא-לוהי אביו, וכך לכאורה מסורת הקשר של אבותינו בארץ המובטחת לפי ציווי ה' נקטעת. כדי ליצור אותו מחדש, ה' מתגלה אליו בתור "א-להי אברהם ויצחק" ומאשר את המהלך שלו.

 

יעקב מבין את הצורך המיוחד בכינון היחסים מחדש לאור המשמעות החריגה למהלך שעשה, החותר נגד מהלכי אבותיו, שקבעו את מקומם הטבעי בארץ המובטחת. לשם כך, הוא נזקק לנדר המחשק את הקשר בינו לא-לוהיו. ה' אמנם מלווה אותו, אך לא 'בחינם'. הוא זוכר היטב ומזכיר לו את מחויבותו להוכיח את דבקותו בדרך אבותיו, ולקיים את נדרו.

 

דבר זה מוכיח לנו, שעל אף שהנדר היה לכאורה יוזמה של יעקב, הרי שהוא לא נוצר מחלל ריק, אלא התבקש מהעובדה שה' התגלה אליו, ובכך 'העיר לו' על חריגות המהלך שנקט בו.

 

בהתאם לכך, ה' אף דואג להביאו לקיצו, בשעה שהוא מזדהה בתור זה שאישר את המהלך ומתוקף זה מצווה על סיומו:

 

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי... כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵ-ל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה... עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם ל"א, י"א-י"ג)

 

עם שובו לארץ, הרי שהעקוב הפך למישור, ויעקב תופש שוב את מקומו כממשיך דרכם של אבותיו בארץ המובטחת. כעת, בשעה ש-ה' מבקש לטוות עמו מחדש יחסים קבועים הצופים פני עתיד, הרי שנפתח דף חדש ביחסיהם והוא מזדהה בשמו שלו, כדרך שהתגלה לאברהם ב"טקס ההכרות הרשמי" ביניהם.

 

ניתן לעמוד בנקל על הדמיון בין שני האירועים, המצביעים על כך שאחד אינו אלא שחזור של קודמו. אצל אברהם הכתוב נוקט כך:

 

"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱ-לֹהִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ"  (שם י"ז, א'-ו')

 

ביחס ליעקב, חידוש ה"היכרות" ביניהם, מתנהלת באופן דומה להפליא:

 

"וַיֵּרָא אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ"  (שם ל"ה, ט'-י"ב)

 

לאור הליווי הצמוד שחווה יעקב בפעם האחרונה שהעז לעזוב את הארץ, ברורים לנו יותר חששותיו בשעה שהוא עושה את דרכו מצרימה. דווקא בשל משמעות היציאה מהארץ כ"הפרת הברית" או ביטוי רפיון באמונת מימושה, מתבקשת הבהרת היחסים בין ה' ליעקב:

 

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"  (שם מ"ו, ב'-ד')

 

משמעות הדברים מתפרשת בצורה הבאה: מאז ברית בין הבתרים בה הציג ה' את עמו לראשונה, מרחפת מעל זרעו של אברהם הגזרה:

 

"גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה..."    (שם ט"ו, י"ג-ט"ז)

 

בפעם הקודמת יצא יעקב מהארץ על דעת עצמו והוצרך לנדור נדרים ולחשק את הקשר בינו לא-לוהיו, בהיותו בניכר. מתבקשת שוב התגלות שתסדיר את היחסים, אלא שהפעם תוכנה הוא להצביע על כך שלמען האמת, היא אמנם אינה נדרשת. ה' מבקש להבהיר שהפעם אין כאן חריגה, הוא עדיין "א-להי אביך", כיוון שזו גזרה א-לוהית מכוונת והמסלול מחושב מראש.

 

הרי, שעיון כולל ב'טקסי ההיכרויות' שערך ה' מדי פעם עם האבות, מדגישים בפנינו דווקא את הקשר האמיץ שביקש ה' ליצור עימם, והברית שכרת עימם בהנחלתם את הארץ. כל אימת שקשר זה עבר טלטלה הוא נערך מחדש. לעתים כדי להצהיר על מחויבותו להבטחתו, ולעתים להצביע על מחויבותם של האבות אליה.