פרשת זכור - עמלק

  • הרב יעקב מדן
א. "כמתגבר על ה'"
 
השאלה המפורסמת ביותר שמציבה בפנינו מצוַת מחיית עמלק היא השאלה המוסרית. מדוע נצטווינו למחות את כל העמלקים, ללא קשר להתנהגותם, ומדוע אף הקב"ה הכריז מלחמה על עמלק? לכאורה, מצוַת המחייה כוללת בתוכה שני יסודות בלתי מוסריים בעליל במושגי המוסר האנושי:
 
א. הצו למחייה טוטלית - מנער ועד זקן, טף ונשים. אף שצו זה לא נזכר בתורה במפורש, הרי כך נתפרש מפי שמואל הנביא:
 
"עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמֹל עליו, והֵמַתָּה מאיש עד אשה מעֹלֵל ועד יונק משּור ועד שה מגמל ועד חמור".  (שמואל א' ט"ו, ג)
 
ב. אי-הגבלת זמן הנקמה, אלא "מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר" (שמות י"ז, טז) ו"בהניח ה' א-לוהיך לך" (דברים כ"ה, יט), וכמו שמצינו בשמואל, שקרא: "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלֹתו ממצרים" (שמואל א' ט"ו, ב) כארבע מאות ושלושים שנה לאחר חטאו של עמלק.
 
וכבר שמו חז"ל בפי שאול, שנצטווה על כך, את השאלה המוסרית המתבקשת משני אלו:
 
"'ויבוא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל' - אמר ר' בנאה: התחיל מריב דברים כנגד עגלה ערופה. אמר לפניו: רבונו של עולם, זה הורג וזו נערפת ומכפרת? ורבנין אמרין: מריב דברים כנגד הקב"ה. רבונו של עולם, כך אמר לי שמואל - 'לך והכית את עמלק והחרמתם' וגו'. אדם חטא, בהמה מה חטאה? יצאה בת קול ואמרה: 'אל תהי צדיק הרבה' - יותר מבוראך".   (מדרש קהלת זוטא פרשה ז)
 
נראה, שבכך נחלקו במדרש ר' בנאה ורבנן: רבנן טענו מתוך פיו של שאול את טענתנו הראשונה: אם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו; ואילו ר' בנאה שם בפיו את טענתנו השנייה: מדוע לחטאו של כל רוצח יש כפרה, ואילו חטא עמלק - אין לו כפרה עולמית[1].
 
מכל מקום, המדרש שם עונה על טענותיו של שאול בדרך עקיפה:
 
"אמר ריש לקיש: כל מי שנעשה רחמן על אכזרים - נעשה אכזר על רחמנים. מנלן? משאול. הדא הוא דכתיב: 'ואת נֹב עיר הכהנים הכה' וגו'. כתיב הכא 'ויחמֹל שאול והעם', והתם - לגבי נוב עיר הכהנים - על רחמנים לא חמל".
 
המדרש מנצל היטב את הדמיון הסגנוני שבין הצו של שמואל למחות את עמלק, צו ששאול לא מילא אותו כיאות, לבין מחיית נוב עיר הכוהנים בפועל:
 
"עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמֹל עליו והֵמַתָּה מאיש עד אשה מעֹלֵל ועד יונק משּור ועד שה מגמל ועד חמור".    (שמואל א' ט"ו, ג)
 
ולעומתו:
 
"ואת נֹב עיר הכֹּהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב".   (שמואל א' כ"ב, יט)
 
המדרש אינו מבאר כיצד תשובתו של הקב"ה מתרצת את האמת שבהשגתו של שאול, אך יש בו כדי לאשש את הטענה "אל תהי צדיק הרבה - אל תהי צדיק מבוראך". שאול אכן אינו צדיק מבוראו, שהרי הרג את נוב עיר הכוהנים. אמנם, אין במדרש כדי להצדיק את בוראו של שאול - את הקב"ה - בציווי למחות את עמלק.
 
אנו עוד נשוב למדרש זה. כרגע נציין רק את העובדה, שבחז"ל ובמפרשים הקדמונים כמעט שלא מצאנו התייחסות ישירה לשאלות אלו. חכמי הדורות האחרונים התמודדו עמן יותר, והתייחסות עקיפה מצאנו אף בקדמונים. מכל מקום, השאלה שעסקו בה כמעט כל המפרשים היא: במה גדל חטאו של עמלק מכל העמים שנלחמו עם ישראל ומכל העמים ששעבדו אותם באכזריות רבה כל כך.
 
רמב"ן ענה על שאלה זו שתי תשובות שונות, ואף מנוגדות. רוב המפרשים הלכו בשתי הדרכים בעקבותיו:
 
"וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון, ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו 'ולא ירא אלהים'.
ועוד - כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו".   (רמב"ן, שמות י"ז, טז)
 
פירושו הראשון של רמב"ן רואה בעמלק את אויבה הברור של האמונה בה'. עמלק הוא נושא דגל הכפירה. בעת שכל העמים הכירו במלכותו יתברך על ים סוף, הראה עמלק לכולם את יכולתו להילחם נגד עם ה'. לאור זאת, מקבלת משנה משמעות העובדה שהמלחמה עמו הייתה בסמוך להר חורב, ששם הייתה מלכות ה' אמורה להתגלות בשלמות לכל באי עולם. ההתגלות כבר החלה בצור חורב בהוצאת המים מן הסלע, ואז בא עמלק להלחם בישראל. רק לאחר הניצחון עליו - המשיכה ההתגלות במעמד הר סיני. סמיכות המלחמה למעמד הר סיני, שבו התגלה ה' לעיני עמו ואמור היה להתגלות לכל באי עולם, מתבארת היטב לדרכו של רמב"ן: עמלק בא להכחיש את מלכות ה' בעולם, וזו התגלתה רק לאחר הניצחון עליו. לפירושו מתבארת גם משמעות הנס המיוחד שבמלחמה - "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות י"ז, יא), שהרי המלחמה היא מלחמת ה'. פירוש של רמב"ן יכול להסתייע גם מסגנון המקראות בשמות י"ז. הקב"ה מבטיח שם - "כי מחֹה אמחה את זכר עמלק", הוא נשבע על כך בשמו ובכיסאו, וקובע - "מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר".
 
הקושי בפירושו זה של רמב"ן הוא הבנת המציאות. וכי שבט מדברי, שסביר שהיה פרימיטיבי ומלא דאגות לקיומו הפיזי, ימסור את נפשו על מלחמה שנושאה הוא אמונת הייחוד בה'? מכל מקום, אולי יש בדרכו זו של רמב"ן כדי להצדיק, לכאורה, ניתוק בין המלחמה בעמלק לבין ערכי מוסר אנושיים, שהרי כולה קודש לה' ולאמונת ייחודו[2].
 
בדרכו העקרונית של רמב"ן הלכו רבים וטובים, ובדרכים שונות[3]. נזכיר כאן את שיטתם של בעלי התוספות[4], שהסבירו שעמלק נלחם בישראל באמצעות כשפים ומזלות, כלומר - בדרכים לא טבעיות ועל-טבעיות[5]. פירוש זה רומז על כך שגם סיבותיה של המלחמה אינן טבעיות, ולכן הוא נראה קרוב לפירושו של הרמב"ן, שראה בה מלחמה על שורשי האמונה בה'. בדרך שונה הלך רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "רסיסי לילה"[6]. עמלק, לדידו, מייצג בעיקר את כוח דמיון השקר השולט בעולם, ואת שלמותו המדומה בכוחו ובשכלו. לכן, עיקר העבודה נגדו היא במישור הרוחני[7]. אמנם, גם שיטתו בנויה כשיטת רמב"ן, שעיקר מלחמת עמלק הייתה נגד האמונה בה' ועבודתו, ובהתאם לכך אף מצוַת המלחמה בו. בדרכו של ר' צדוק הלכו רבים מספרי החסידות, ובעיקר הג"ר יהודה אריה לייב מגור, בעל ה"שפת אמת".
 
פירושו השני של רמב"ן אינו עוסק במאבק ישיר הקיים בין עמלק לבין הקב"ה, אלא בשנאת ישראל הטבועה בו מאבי אביו - עשֵו, ובשלה בא ממרחקים עד רפידים כדי להילחם בישראל[8]. יש סיוע רב במפרשים גם לכיוון זה, והוא הפך למקובל מאוד בעיקר לאחר השואה. מבין הוגי דורנו - הרב סולובייצ'יק הוא הנחרץ ביותר בדרך זו, שמפיצי שנאת ישראל בעולם הם ממשיכי דרכו של עמלק, ועליהם חל צו התורה לגביו[9] - "תמחה את זכר עמלק".
 
הקושי המרכזי שהעלינו לעיל על שיטת רמב"ן, קיים גם על פירושו זה: התאמתו למציאות ההיסטורית של תקופת יציאת מצרים. האמנם שמר שבט מדברי את איבת אבותיו במשך מאות שנים לעם ישראל, וזאת למרות שבמשך שנות הביניים, שבהן נשתעבדו ישראל במצרים, לא היה להם כל עימות עם עמלק? האמנם טרח לבוא ממרחקים רק בשל יצרי אנטישמיות ונקמה?
 
ב. "ואתה עיף ויגע" - מדוע?
 
רמב"ן, שלעיל הובאו שני פירושיו, פירש את פרשת עמלק בעיקר על פי הנאמר בספר שמות, ואכן כתב את דבריו בפירושו לספר שמות[10]. מפרשים רבים (ר"י אברבנאל בפירושו לדברים ועוד) שפירשו את חטא עמלק, יצאו דווקא מן הפסוקים בספר דברים. הם מפרשים, שחטאו של עמלק הוא חוסר האנושיות שגילה בעימות עם ישראל, וההנחה שחוסר אנושיות זה מאפיין את דרכו של עמלק בכל עת. חוסר אנושיות זה בא לידי ביטוי לא רק בהתקפה הפתאומית הבלתי-מוסברת וחסרת הרקע על ישראל, אלא בעיקר בצורת הלחימה שלו, כגיבור על חלשים:
 
"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע".   (דברים כ"ה, יח)
 
פרשה זו טעונה הסבר בשתי נקודות:
 
1. מדוע היו ישראל כנחשלים באותה מלחמה, בעוד שבמלחמות אחרות, כמלחמת סיחון ועוג, הראו את גבורתם? אמנם, ניתן ליישב תופעה זו בהבדל הטבעי שעשוי היה להתקיים בין דור יוצאי מצרים, שהפחד והשעבוד הוטבעו בהם מלידה, לבין דור הבנים, שגדל כבני חורין במדבר. דור האבות נלחם בעמלק, ואילו דור הבנים - שלא חטא במרגלים - הוא שנלחם בסיחון ובעוג מלכי האמורי. אמנם, נצחונו של יהושע על עמלק בסופה של המלחמה דוחה חלוקה זו, אלא אם נניח שהתרחש שם נס תלוש לחלוטין מן המציאות. ועדיין דומה שהעייפות, הנחשלות והיגיעה, טעונות הסבר.
 
2. מדוע לא נזכרה התעללותו של עמלק בנחשלים בספר שמות, אלא רק בספר דברים? מדוע למרות זאת בוקעת זעקת הנקמה לדורות גם מספר שמות[11]?
 
ננסה להתמודד בפרק זה עם השאלה הראשונה.
 
שלוש תחנות עברו ישראל בדרכם מים סוף להר סיני: מרה, מדבר סין ורפידים. במרה הם קיבלו את החוק והמשפט, וה' העמידם בניסיון שלא נתפרש טיבו בתורה:
 
"שם שם לו חֹק ומשפט ושם נִסהו".  (שמות ט"ו, כה)
 
מהקשרם של דברים נראה לנו שה"חוק" הוא מנת המים הקצובה[12], שקבע משה לכל איש מישראל ליטול מן הבאר. מטרתו הייתה שהמים יספיקו לכולם, ושלא יווצר, חלילה, מצב שבו החזקים והזריזים משיגים מים רבים להם ולמשפחתם ומותירים מאחוריהם את החלשים בצמאונם. הבעיה הייתה חינוכית-חברתית לא פחות מאשר קיומית-פיזית. קיומו של החוק היה הניסיון שנתנסו בו ישראל על פי ה' ועמדו בו, כפי שנראה משתיקתם של המקראות. בעקבות הניסיון זכו בני ישראל להבטחה המותנית: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רֹפאֶך" (שמות ט"ו, כו)[13].
 
במדבר סין עברו בני ישראל תהליך דומה, והוא יותר מפורש במקראות. גם שם האוכל שניתן להם היה קשור בניסיון:
 
"ויאמר ה' אל משה - הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".      (שמות ט"ז, ד)
 
דעת המפרשים היא[14] שהניסיון קשור בשבת, שישראל נצטוו עליה שם; אך הניסיון נזכר פסוקים רבים לפני שנזכרת השבת. נראה, אפוא, שהצו והניסיון הקשור בו קשורים למנת המזון שהוקצבה לכל אדם ולכל משפחה, וכנאמר בהמשך:
 
"זה הדבר אשר צִוה ה' - לקטו ממנו איש לפי אכלו, עֹמר לגֻלגֹלת מספר נפשֹתיכם איש לאשר באהלו תקחו: ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט: וימֹדו בעֹמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אָכְלו לָקָטו".      (שם, טז-יח)
 
לדברינו, העובדה ש"לא העדיף המרבה" אינה נס משמים, כדברי רש"י ורוב המפרשים, אלא תיאור העמידה בניסיון וקיום הצו על ידי בני ישראל[15]. ביום השישי הותרו ישראל ללקוט מנה כפולה בלא שנאמר להם מדוע, ורק לאחר שעשו כך - נאמרה להם מצוַת השבת.
 
הגבלת מנות המזון האישיות ל'עומר לגולגולת' הביאה למנה שלימים תגדיר אותה התורה כעינוי ורעב:
 
"ויענך וירעִבֶך ויאכִלְך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודִעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם...". (דברים ח', ג)
 
ניתן לשער, שהצורך המעשי בהגבלת המזון היה הכמות הגדולה של הפיות הרעבים ביחס לכמות המן שירדה. אמנם, הסבר זה קשה: הייתכן שיד ה' תקצר מלהוריד כמות גדולה יותר? מובן שלא! כאן נכנס השיקול הרוחני-חינוכי של הניסיון; של הצורך לגבש מן האספסוף האלמוני שיצא מבית עבדים עם וחברה שיישאו אל העולם את הדגל של "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט). מרכיב מרכזי בגיבושו של העם, הנמצא עתה בדרך ארוכה וערב מלחמת כיבוש קשה, הוא הערבות ההדדית בין בני העם. תחושת השוויון והערבות לקיומו ולרווחתו של כל אחד מבני העם הן חשובות בתחומים רבים בחיים, אך חיוניות מאין כמותן בדרך למתן תורה, בין חיילים, יוצאי צבא, היוצאים יחדיו למלחמה ארוכה וקשה[16].
 
* * *
 
הרושם העולה מן המקראות הוא שבמרה עמדו ישראל בניסיון, ואף במדבר סין נהגו ישראל כשורה, פרט לחריגים בודדים[17]. כל המפעל החברתי-חינוכי שנבנה במרה ובמדבר סין קרס ברפידים, בעת שלא היה מים לעדה:
 
"ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתֹת העם: וירב העם עם משה, ויאמרו - תנו לנו מים ונשתה; ויאמר להם משה - מה תריבון עמדי מה תנסון את ה': ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, ויאמר - למה זה העליתנו ממצרים להמית אֹתי ואת בנַי ואת מקנַי בצמא: ויצעק משה אל ה' לאמֹר - מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלֻני: ויאמר ה' אל משה - עבֹר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל, ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת: הנני עֹמד לפניך שם על הצור בחֹרֵב, והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם; ויעש כן משה לעיני זקני ישראל: ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסֹתָם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין".     (שמות י"ז, א-ז)
 
קריסת המבנה החברתי של בני ישראל הייתה בשלושה תחומים:
 
א. המסה - הניסיון שניסו את ה'. התורה מבארת את חטאם בשאלתם "היש ה' בקרבנו אם אין", אך שאלתם זו לא נתפרשה בגוף הסיפור. ייתכן שהיא קשורה בטענתם - "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא". הייתה בדבריהם כפירה נוספת באמונה שה' הוציאם ממצרים, ושהוא לא עשה זאת כדי להמיתם במדבר אלא כדי להיטיבם באחריתם.
ב. המריבה - תיגרתם עם משה ותביעתם המפורשת "תנו לנו מים ונשתה", תגרה שהגיעה עד לחשש לסקילתו של משה.
ג. חטא הרמוז בלשונה החריגה של התורה בהצגת דברי המתלוננים: "להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא". מההתמקדות של כל אחד מעצמו, בבניו ובמקנהו עולה שהמריבה הייתה פרטית, והמריבה המשותפת לא הייתה אלא התחברות 'אד הוק' נגד משה. כל איש דרש את המים איש לעצמו, למשפחתו ולמקנהו, ולא למטרת הצלת העם כולו. ברפידים לא הושם לבני ישראל חוק ומשפט כדרך שהושם להם במרה, ובמקום "ושם ניסהו" שבמרה - נתקיים ברפידים "ועל נסותם את ה'".
ברפידים, כנראה, לא ייתכנו מים, ולכן ה' שלח את משה עם זקני ישראל לצור חורב, הנמצא במרחק מסע שלם מרפידים[18]. בשלב זה מתרחש המשבר. משה עובר לפני העם אל צור חורב, ועמו זקני ישראל. כפי שעולה מן ההמשך - גם יהושע נמצא עמו. כיוון שקצרה רוחו וכוח סבלו של העם מללכת לחורב, הייתה ההתגלות בצור חורב רק לעיני משה וזקני ישראל, ולא לעיני העם כולו. המים זרמו מחורב, כנראה דרך "הנחל היֹרד מן ההר"[19], עד מחנה ישראל שברפידים, מהלך יום שלם לפחות. המים כבר לא היו טהורים וזכים כבעת יציאתם ממקורם בצור, והם גם הגיעו למחנה ישראל ללא התגלות וללא תוכן רוחני. המנהיגות כולה, ממשה ועד הזקנים, לא היו עִם העם הצמא והזועף בעת שהמים הגיעו למחנה. כבר קודם שמשה עזב את המחנה, דאג כל אחד רק לבניו ולמקנהו שלו. הצירוף של מים ללא תוכן רוחני, של עם ללא מנהיגות ושל צימאון ללא דאגה לזולת - נראה לנו כצירוף קטלני, שגרם למריבה על המים ולמלחמת הכל בכל.
 
 וכאן בא עמלק[20]...
 
ג. בחזרה לבית עבדים
 
עמלק ראה לפניו עם צמא ועייף, ללא ליכוד פנימי וללא מנהיגות, כלומר - ללא התנאים הבסיסיים של יכולת להתגונן ולהשיב מלחמה. כל זאת, נוסף על היותו ציבור של עבדים, שלא לומדו במלחמה. עמלק זינב בנחשלים שבבני ישראל, ובכך חטאו. לא נתפרש במקראות למה עשה זאת[21], אך מטרת מעשהו עשויה להילמד ממה שקרה כעבור מאות שנים בצקלג:
 
"ויהי בבֹא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי ועמלקי פשטו אל נגב ואל צקלג ויכו את צקלג וישרפו אתה באש: וישבו את הנשים אשר בה מקטן ועד גדול לא המיתו איש, וינהגו וילכו לדרכם: ויבֹא דוד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש ונשיהם ובניהם ובנתיהם נשבו".    (שמואל א' ל', א-ג)
 
בצקלג הלכו בני עמלק בעקבות אבותיהם וזינבו בנחשלים. הם לא היו מוכנים לעמוד פנים אל פנים מול דוד ואנשיו, מלומדי המלחמה. הם ניצלו את ההזדמנות שדוד ואנשיו עלו צפונה בצבאו של אכיש מלך גת. הם כלל לא חשבו על האפשרות שדוד ואנשיו יגורשו על ידי סרני פלישתים, וישובו במהירות לעירם צקלג. הם יצאו עם צבאם למלחמה רק נגד אוכלוסייה בלתי לוחמת, נגד הנשים והילדים, נגד "הנחשלים אחריך"[22].
 
כדבר הלמד מעניינו, ייתכן להקיש מצקלג של דוד על רפידים של יוצאי מצרים גם בדבר נוסף. במעשה צקלג מדגישים הכתובים שהעמלקים לא המיתו איש (שמואל א' ל', ב), וכל הנמצאים בעיר נלקחו בשבי. מסתבר, שהשבויים הובלו כחלק מן השלל הרב שנתפס בפשיטה, והכוונה הייתה למכרם בשוקי העבדים תמורת בצע כסף[23]. הם עברו עם שבוייהם את נחל הבשור מצפון-מזרח לדרום-מערב, ואולי ניתן להניח שפניהם היו מיועדות לשוק העבדים הגדול שבמצרים[24]. עוד ניתן להניח, שזו הייתה גם מטרתם של אבות אבותיהם, שהתנפלו על הנחשלים יוצאי מצרים ברפידים בעת שמשה, יהושע וזקני ישראל לא היו במחנה, ומטרתם הייתה, מלבד השלל הכספי, גם להשיב את העם מצרימה ולמוכרם שם מחדש לעבדים.
 
הנחתנו זו תבאר כמה עניינים מרכזיים הקשורים בפרשת רפידים:
 
א. סמיכות הפרשיות שבין תלונת העם ברפידים לבין ביאת עמלק אל המחנה מבוארת, כצפוי, על ידי חז"ל במדרש כחטא ועונשו[25]. אך המדרש מדבר על לקח כללי מאוד, של הסרת השגחת ה' המיוחדת על העם שפקפק בנוכחותו[26]. לדברינו, הלקח ברור וחד משמעי. העם רב עם משה בלשון "למה זה העליתנו ממצרים". הייתה זו הלשון הבוטה ביותר עד כה בכל תלונותיהם. הלקח והעונש באו בדמותו של עמלק, שהתכוון להחזירם לעבדות מצרים, והזכיר בכך למתלוננים שבמצרים היו להם לא רק מים בשפע, אלא גם שוטי נוגשים על גבם ושאר תענוגות העבדות.
ב. לעיל הבאנו את פירושו הראשון של רמב"ן, שבו הוא נטה לדרך שעיקר עוונו של עמלק היה בחטאו כלפי הקב"ה: "ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא א-לוהים". וכבר השגנו על פירושו, שקשה לראות בעמלק עם בעל אידיאולוגיה דתית צרופה הבא ממרחק במטרה מודעת להלחם בקב"ה. לדברינו כאן, מטרתו המודעת של עמלק היא הרצון להשיב את עם ישראל למצרים תמורת בצע כסף. הוא נלחם בכך נגד מפעלו הגדול ובעל המשמעות הרבה ביותר של הקב"ה בעולמו - יציאת מצרים, ובכך הוא אכן כמתגבר על ה'.
ג. פרשת הניצחון על עמלק נסמכה לאחריה למתן תורה, ובתווך - בואו של יתרו למחנה ישראל. תחילת התגלותו של הקב"ה בהר סיני הייתה בצור חורב, במעמד נתינת המים לעיני זקני ישראל, ובמקביל לבואו של עמלק למחנה ברפידים. סמיכות זו - יש בה עניין. לצורכה, הבה נבדוק את פרשת ביאת יתרו למחנה ישראל (שמות י"ח, א-יב).
ישנן שתי אפשרויות להסביר את ביאתו של יתרו למחנה ישראל בעת הזאת: הראשונה, המובאת בפיו של יתרו, היא השמועה על נפלאות יציאת מצרים שנעשו "למשה ולישראל עמו". יתרו, כחותנו של משה, רואה עצמו כשותף לחוויית הנס והניצחון. האפשרות השנייה אינה כתובה במפורש, אך אפשר שניתן להבינה מכוח סמיכות הפרשיות למלחמת עמלק: יתרו הוא שכנו של עמלק ובעל בריתו[27], ולאחר שהוכה עמלק ברפידים - בא יתרו לעשות שלום עם ישראל[28].
 
אמנם בתחילת הפרשה נתפרשה רק יציאת מצרים כסיבה לביאת יתרו, אך בהמשכה נתפרשו שתי הסיבות:
 
"ויספר משה לחֹתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודֹת ישראל, את כל התלאה אשר מְצָאָתַם בדרך וַיַּצִּלֵם ה'". (שמות י"ח, ח)
 
תלאה זו, שבחלקם השני של דברי משה, היא להבנתנו מלחמת עמלק[29]. ממילא, נכונים שני הפירושים ברש"י למילה היחידאית "ויחד יתרו" (פס' ט): לשון חדווה ושמחה על יציאת מצרים ועל שותפות חתנו באותות ובמופתים, ולשון צער[30] על מפלת בעל בריתו - עמלק.
 
ואכן, בברכתו מודה יתרו לה' על ניסי יציאת מצרים, ומתעלם מניסי "התלאה אשר מצאתם בדרך" - הניצחון במלחמת עמלק:
 
"ויאמר יתרו - ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים".  (שמות י"ח, י)
 
יתרו עצמו בא לזבוח לה'. לצורך זה בונה משה מזבח, והוא להבנתנו מזבח "ה' נסי", שבו הכריז משה על מלחמת ה' בעמלק מדור דור[31].
 
נשוב לעיקר טענתנו. הודאת יתרו לה' על יציאת מצרים המשולבת בהודאתו במלכות ה' במלחמת עמלק, ועצם בואו לזבוח לה' ערב מתן תורה - נראים כהקדמה למתן תורה, כפי שאמור היה להיות לפי השקפת חז"ל[32], מתן תורה לאומות כולן, וכפי שרואים אותו הנביאים לעתיד לבוא[33]. מחיית עמלק מצטרפת בכך ליציאת מצרים כפותחות את מתן תורה בפסוק שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, ותנאי ובסיס לקבלת עול מצוות:
 
"אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".  (שמות כ', ב)
 
רעיון זה נוח בעיקר אם נקבל את הנחתנו, שעיקר מגמתו של עמלק הייתה לנצל את נחשלותם של ישראל באותם ימים כדי לסחור בהם בשוק העבדים המצרי ולהשיבם לעבדות מצרים. יציאת מצרים נסתיימה למעשה לא בבקיעת ים סוף ובטביעת חיל מצרים, אלא בנצחונו של יהושע על עמלק ברפידים, בהקמת מזבח "ה' נִסי" ובשבועת ה' למלחמה מדור דור. רק אחרי כל זה מופיע ה' בבשורת "אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". לכן מעורבת מלחמת עמלק בדרך כה עמוקה בין יציאת מצרים לבין דיבור "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[34].
 
ד. בחז"ל, בספרות ההלכה, בחסידות ובמקומות רבים מקושרת מחיית עמלק עם הגאולה השלמה העתידה לבוא עלינו[35]. אם נקבל את הנחתנו על התפרנסות עמלק מסחר העבדים ועל ניסיונו להשיבנו לעבדות מצרים, תהא מבחינה זו הגאולה העתידה מעין הגאולה הראשונה - המאבק בעבדות ובכל הנגזר ממנה[36].
ה. בדיעבד (וללא כל הכרח) ניתן לפרש כך גם את דברי אסתר בבקשה החנינה מאת אחשוורוש:
"כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואִלו לעבדים ולשפחות נמכרנו - החרשתי, כי אין הצר שֹוֶה בנזק המלך".   (אסתר ז', ד)
 
המן האגגי, לפירוש זה, הרע לעשות מאבותיו בני עמלק, ש'רק' ניסו למוכרנו לעבדים. הוא, לעומתם, ניסה גם להשמידנו מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד[37].
 
ד. המפלה והניצחון
 
נשוב לפרשת הנחשלים. פשעו הבלתי נסלח השני של עמלק היה במנהגו, שבא לידי ביטוי אף במלחמתו עם ישראל ברפידים וכעבור מאות שנים בצקלג, להילחם בנחשלים. עמלק לא ניצב כלוחם אל מול צבא ישראל המאורגן, ולא היה מוכן ליטול על עצמו את מחיר ההפסד במלחמה. קו החזית שסימן לא היה שדה הקרב, אלא מקומם של החלשים והנחשלים, העייפים והיגעים.
 
וכאן עולה התמיהה: דברים אלו, המודגשים כל כך בתיאור המלחמה שבספר דברים, אינם מופיעים כלל בתיאור המלחמה שבספר שמות. יתר על כן: גם תיאור מהלך המלחמה ותוצאותיה נראה שונה לחלוטין בשני הספרים. ספר דברים משדר מצוקה ישראלית קשה. הרושם המתעורר מקריאת הפרשה הוא שישראל הוכו ללא מענה, וקריאת הנקמה שבו היא המענה היחיד - מענה עתידי - לגמול המגיע לעמלק. בספר שמות - נימת תיאור המלחמה אופטימית, ואין בו קשיים. משה מרים את ידיו ומביא בכך לגבורת ישראל, ועם בוא השמש מנצח יהושע את עמלק. הקורא עומד מול הסתירות ותוהה: כלום לפנינו אותה מלחמה?
 
ייתכן ליישב את הסתירה בכך שהמלחמה ארכה יומיים. ביום שבא עמלק לרפידים, שלח משה את יהושע לגייס אנשים למלחמה, והוא עצמו ציפה לעזרה ממרום רק "מחר":
 
"ויאמר משה אל יהושע - בחר לנו אנשים וצא הִלחם בעמלק, מחר אנֹכי נִצב על ראש הגבעה ומטה הא-לוהים בידי... ויהי ידיו אמונה עד בֹּא השמש".   (שמות י"ז, ט-יב)
 
"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" נאמר, אפוא, על יומה השני של המלחמה, שהוא היום שבו הרים משה את ידו וגבר ישראל. בספר שמות מתואר רק יומה השני של המלחמה, יום מתקפת הנגד של צבאו של יהושע, יום שלא היו בו נחשלים אלא ניצחון[38]. ספר דברים, לעומת זאת, מתאר את יומה הראשון של המלחמה: עם ישראל ללא צבא, ללא מנהיג, ללא גיבורים, נתון כטרף בציפורני גדודיו המאורגנים של עמלק.
 
הסיבה להבדל הגדול שבין שני הימים נעוצה במספר גורמים:
 
1. מנהיגותו של יהושע. יהושע היה, כאמור, עם משה בהר חורב בעת ההתגלות על המים. ריצתו אל המחנה הרחוק ברפידים וארגון של צבא מקרב המחנה ארכה יום שלם, וביום זה הספיקו בני עמלק לעשות שמות במחנה[39]. מנהיגותו הנחושה של יהושע עומדת לכל אורכה מול מנהיגותו הרופסת של שאול במלחמתו עם עמלק, מנהיגות של "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שמואל א' ט"ו, כד). ההבדל העיקרי ביניהם בא לידי ביטוי בהעמדת פרשת השלל שלקח עכן מיריחו אל מול פרשת השלל שלקח העם במלחמת שאול בעמלק[40].
 
כאן יש מקום לדון בשאלה מדוע שלח משה את יהושע, ולא נלחם בעצמו כדרך שנלחם כעבור ארבעים שנה בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן. ייתכן שהתשובה קשורה במדרש חז"ל על השם "רפידים":
 
"אחרים אומרים - אין 'רפידים' אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם".   (תנחומא בשלח כה)
 
לא ייתכן כלל, שדרשת חז"ל בנויה רק על הדמיון המילולי שעליו היא מסתמכת. אנו מעריכים שהיא בנויה בראש ובראשונה על רפיון ידיו של משה. מי שנאמר בו - "לא כהתה עינו ולא נס לחֹה" (דברים ל"ד, ז), אינו מצליח להרים את ידיו לישועת ישראל וזקוק לעזרה חיצונית. השם "רפידים" עשוי לרמוז קודם כל לרפיון ידיו של משה, וחז"ל תלו את רפיון ידיו של המנהיג בהר חורב ברפיון ידיהם של ישראל בתורה. אם רפו ידיו של משה מלהרימן - מן הסתם רפו אף רגליו מלרוץ מהר חורב לרפידים. משה נותר על ראש הגבעה בחורב, ויהושע רץ במקומו.
 
ניתן לתלות את רפיון רגליו של משה גם בנתק הזמני מן העם, שבא לביטוי בדבריו: "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלֻני" (שמות י"ז, ד). ואפשר שניתן ללכת בפרשה זו בדרך נוספת, ונפרט עליה בע"ה מעט בהמשך דברינו[41].
 
2. בנוסף למנהיגותו של יהושע, הובדל היום השני למלחמה מן היום הראשון בבחירת אנשי הצבא. לא עוד מיליציה מזדמנת, שכל איש דואג בה לבניו ולמקנהו, אלא -
"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הִלָחֵם בעמלק".  (שמות י"ז, ט)
 
התורה סותמת, ואינה מפרשת מי היו האנשים שנצטווה יהושע לבחור[42]. ושמא ילמד הסתום מן המפורש.
 
מלבד מלחמת יהושע בעמלק, המלחמה היחידה שמצאנו בה בחירת אנשים היא מלחמת גדעון במדין ועמלק ובני קדם, שנאספו אל עמק יזרעאל. גדעון מצטווה לבחור את שלוש מאות הלוחמים שלא כרעו על ברכיהם לשתות אלא לקקו בידם אל פיהם. מלבד הפגיעה בכוננות שהייתה בכריעת החיילים על ברכיהם לשתות, ושייתכן שבגלל זה נפסלו מלהילחם בצבאו של גדעון[43], ומלבד החשד בעבודה זרה שהיה לגבי הכורעים על ברכיהם[44], הייתה אצל הכורעים על ברכיהם גם התנפלות בלתי מרוסנת על המים, והיא שהביאתם לידי השלכת נשקם על הארץ. היא דמתה מאוד להתנפלות על המים ברפידים, ערב בואו של עמלק אל המחנה. שלוש מאות לוחמיו הנבחרים של גדעון ידעו לרסן את עצמם, לשתות מים בכמות מוגבלת, מידם אל פיהם כאשר ילוק הכלב, וכך להותיר מקום על המים גם לרעיהם הבאים אחריהם בתור. אפשר שכמותם היו גם הלוחמים שבחר יהושע: כאלו שלא רפו ידיהם מתורה שקיבלו במרה ובמדבר סין, ושלמדו את תורת המידות והמשקלות והצדק שנצטוו בה. תורה זו היא התורה שנסמכה לימים, במשנה התורה, למלחמת עמלק, וכפי שכתבנו לעיל[45]. עם לוחמים כאלו יכול היה יהושע לנצח את עמלק.
 
3. ההבדל השלישי בין היום הראשון של מלחמת עמלק לבין יומה השני הוא התייצבותו של משה בראש הגבעה ומטה הא-לוהים בידו. במה נשתנתה מלחמה זו מכל מלחמות ישראל במדבר, ומדוע היה בה צורך במעשה מיוחד של משה?
 
אפשר שנוכל ללמוד את צרכיה המיוחדים של מלחמת עמלק ברפידים ממקבילתה של מלחמה זו בעָי:
"ויאמר ה' אל יהושע - נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה, ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר... ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון עד אשר החרים את כל יֹשבי העי". (יהושע ח', יח-כו)
 
גם במלחמת העָי נצטווה המנהיג שלא להילחם בפועל אלא לנטות ידו מעל ללוחמים. הדמיון בין מלחמת העָי לבין מלחמת עמלק הוא התבוסה ביום הראשון בשל החטא, הן בעָי והן ברפידים. ממילא, בשל קושי התבוסה, היה צורך בהתערבות א-לוהית מפורשת ביום השני, כדי להבטיח את הניצחון. התערבות זו באה לידי ביטוי במעשהו המיוחד של המנהיג, וכפי שנראה להלן.
 
כדי להבהיר נקודה זו נלך בעקבות מדרש חז"ל על מגילת אסתר:
 
"'ומחר אעשה כדבר המלך' - ומה ראתה אסתר לומר כן? אלא שכל זרעו של עמלק למודים הם ליפול למחר. וכן הוא אומר - 'מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה'"[46].
 
נראה לנו, שה"מחר" הקבוע במסורת כיום נפילת עמלק כרוך בקושי המלחמה עם עמלק ובנצחונו הטבעי הצפוי ביום הראשון למלחמה. רק מכוח המכה הראשונה שישראל סופגים - הם נושאים עיניהם לשמים, זוכים להתערבותו של הקב"ה בדרכו שלו ובניצחון "למחר"[47]. כך היה במלחמה ברפידים, עד שבא משה ונשא ידיו כלפי מעלה, ובעקבותיו נשאו ישראל עיניהם לאביהם שבשמים[48]. כך היה אף בימי מרדכי ואסתר, כשבתחילה גברה ידו של המן, ואז באו התפילה והצום. כל עוד לא נסתיים צום שלושת הימים - אין אסתר מעיזה פניה נגד המן. "בלילה ההוא", במוצאי יום המשתה הראשון עם אחשוורוש והמן ועם תום צום שלושת הימים - נגלית לראשונה התערבותו של הקב"ה במהלך המאורעות, בצירוף המקרים המדהים המביא את המן אל מרגלות הסוס שמרדכי רוכב עליו. למחרת יוצאת אסתר לעימות ישיר עם בן בנו של עמלק, כאשר היה ברור בעליל שהקב"ה עמה.
 
מלחמת העָי לא הייתה מלחמה בעמלק, אך היה בה דמיון למלחמת עמלק בצד אחד. הייתה בה תבוסה ביום הראשון, תפילה וזעקה לה' ותיקון החטא לאחר המפלה, ויום מלחמה נוסף עם הבטחת עזרה מאת ה', עזרה שביטויה היה כידונו של יהושע המוטה כלפי מעלה, שרמז לישראל על מלחמת ה'.
 
מן ההקבלה בין מלחמת יהושע בעָי לבין מלחמת עמלק ברפידים, במנהיג המטה ידו כלפי מעלה עד תום המלחמה - נוכל ללמוד על טיב הרמת ידיו של משה על ראש הגבעה. ההבנה המקובלת, על פי המשנה במכת ראש השנה, היא שמשה מרים ידיו בתפילה לה', וישראל בעקבותיו נושאים לבם בתפילה לאביהם שבשמים. אך ההקבלה ליהושע מחייבת לומר, שמשה הרים את ידו (ולא את ידיו[49]) כשמטה הא-לוהים בידו, כשם שהרים את ידו ואת מטהו כשלחם נגד מצרים במכות מצרים ועל ים סוף, ובמקביל לכידונו של יהושע. ידו עם מטהו ביטאה אפוא שוב את היד החזקה ואת הזרוע הנטויה של שולחו - של הקב"ה[50]. על פי זה, יש לפרש את המשנה שישראל נושאים עיניהם ורואים את היד החזקה של הקב"ה, ואז משעבדים אליו את לבם[51].
 
נוכל אפוא לסכם את ההבדל השלישי שבין שני ימי המלחמה בעמלק: רק ביום השני התייצב הקב"ה למלחמה בעמלק. ללא התייצבותו למלחמתם של ישראל, הייתה ידו של עמלק גוברת על ישראל. הבדל זה מסביר גם מדוע לא רץ משה אל המחנה, ונותר בראש הגבעה שבהר חורב[52]. נצרף אליו עתה את שני ההבדלים הראשונים ונאמר: ארגון נכון של הצבא מבחינת מנהיגות יחד עם ליכוד פנימי ומוסר, כל אלו בצירוף ידו החזקה של הקב"ה - הם גורמי הניצחון על עמלק.
 
ה. "העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא"
 
עמדנו על הסתירה שבין תיאור המלחמה בספר שמות לבין תיאורה בספר דברים, וחילקנו בהתאם בין תיאור היום הראשון של המלחמה, יום המפלה, בספר דברים לבין תיאור היום השני שלה, יום הניצחון, בספר שמות. הסבר זה בנוי על ההנחה המקובלת בפשטות על כל המפרשים, שהפסוקים שבפרשת זכור אכן מתארים את מלחמת עמלק ברפידים, אף שדבר זה לא נזכר במפורש. אנו מתקשים לא מעט בפירוש זה, בעיקר בהצדקת צו הנקמה הבלתי מתפשר בעמלק, וכפי שהוא עולה מן הפסוקים בדברים:
 
"והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אֹיביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נֹתן לך נחלה לרשתה - תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".    (דברים כ"ה, יט)
 
מדוע יש צורך בנקמה כה נחרצת בעקבות מלחמה של יומיים בלבד, כשבסופה כבר הוכה עמלק וקיבל את שלו[53]?
 
אפשר, שלמרות הדמיון שבין פסוקי שמות לבין פסוקי דברים על נקמת המחייה, שני הספרים מתארים מלחמות שונות. ספר שמות מתאר את מלחמת רפידים, שנזכרה בו במפורש[54]. ספר דברים, לעומתו, מתאר את המלחמה שבעקבות חטא המעפילים:
 
"וישכִּמוּ בבֹּקר ויעלו אל ראש ההר לאמֹר - הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו: ויאמר משה - למה זה אתם עֹברים את פי ה' והִוא לא תצלח: אל תעלו כי אין ה' בקרבכם, ולא תנגפו לפני אֹיביכם: כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב, כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם: ויעפִּלוּ לעלות אל ראש ההר, וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה: וירד העמלקי והכנעני היֹשב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה".   (במדבר י"ד, מ-מה)
 
המלחמה המתוארת כאן היא מלחמה שכולה מפלה. ה' ומשה לא היו עִם העַם העולה לראש ההר, ומה שקרה שם פותח פתח להבין מה עלול היה לקרות ברפידים, אילו נפלו חלילה ידיו של משה. לעולם לא נדע כמה אנשים עלו לראש ההר וכמה נותרו במחנה. פשטי המקראות מעלים את האפשרות שדווקא הרוב הגדול עלו לראש ההר, ולא קיבלו עליהם את גזר הדין הקשה של ארבעים שנות מדבר. כך נתקיימה כמעט במלואה מחשבתו הראשונה של הקב"ה קודם תפילת משה, להכות את העם כולו, שהרי המעפילים סירבו לקבל את העונש המופחת בעקבות תפילתו של משה.
 
כך עולה בפשטות גם מן הפסוקים בספר דברים:
 
"ותענו ותאמרו אלי - חטאנו לה', אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה' א-לוהינו, ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלֹת ההרה: ויאמר ה' אלי - אמֹר להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני איביכם: ואדבר אליכם ולא שמעתם, ותמרו את פי ה' ותָזִדוּ ותעלו ההרה: ויצא האמֹרי היֹשב בהר ההוא לקראתכם, וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים, וַיַכְּתוּ אתכם בשעיר עד חרמה".   (דברים א', מא-מד)
 
בפשטות מדובר כאן על עיקרו של העם[55].
 
הבה ננסה לתאר את שאירע במחנה באותה שעה.
 
המרגלים יצאו לשליחותם בעת שבני ישראל חנו בקדש ברנע (דברים א', כ), והם גם חזרו לשם בתום שליחותם (במדבר י"ג, כו). קדש ברנע נמצא במזרחו של מדבר סיני[56], והר הנגב במלוא גובהו מתנשא מעליו עד לגובה של אלף מטרים מעל פני הים ויותר. פסגותיו העיקריות מעל לקדש הן הר חריף, הר שגיא, הר רמון, עריף, הר חורשה וגבעת ברנע. רובן תלולות מאוד בהשתפלותן מערבה לכיוון מדבר סיני. המרגלים אכן נצטוו לעלות אל הנגב. משלא קיבלו המעפילים עליהם את גזירת ארבעים השנה - העפילו אל ראש ההר. ימי ההעפלה היו, מן הסתם, ימים חמים מאוד, ימי חודש אב[57] במדבר סיני במרכז הנגב. בני עמלק ארבו להם, מן הסתם, סמוך לסוף העלייה ולראש ההר, בעת שהמעפילים היו עייפים ויגעים מן העלייה התלולה בחום הכבד, ובעת שה' לא היה בקרבם. וייתכן שלכך כיוונו הכתובים באומרם:
 
"ואתה עָיֵף וְיָגֵעַ ולא ירא א-לוהים"[58].  (דברים כ"ה, יח)
 
מכל מקום, בני עמלק ניצלו היטב את עייפותם הרבה של המעפילים, הכום והכתום עד החרמה, רדפו אחריהם כאשר תעשינה הדבורים וטבחו בהם ללא רחם. כאמור לעיל, לא נדע אם נפלו שם מאות, אלפים, רבבות ואולי אף יותר מכך.
 
יתר על כן. המחנה הפצוע ומוגר הדם נותר בקדש עוד שנים רבות מאוד[59]. מעליו, כמו ממעוף הציפור, השקיפו העמלקים יום יום ושעה שעה, וידעו את כל מוצאם ומבואם של בני ישראל[60]. הם יכלו להגיח ממחבואם כל אימת שראו נער או נערה מבני ישראל, או קבוצת אנשים קטנה וחלשה, יוצאים מן המחנה לצורכיהם או למרעה צאנם, ומתרחקים מלב המחנה. הם יכלו לבוא בחשאי, לשדוד מקנה, לרצוח נערים, לאנוס נערות, והעיקר - לגנוב נפשות לצורכי סחר עבדים במרחקים. לאחר ניצחונם על המעפילים, קיבלו העמלקים, מן הסתם, ביטחון עצמי, והם ניצלו היטב את הפרשי הגובה, את מקומות המסתור הרבים במצוקים הנישאים וכן את העובדה ששכינת ה' פרשה ממחנה ישראל למשך שלושים ושמונה השנים הבאות. ישראל, חוסי צילם של עמוד האש ועמוד הענן, נחשפו לשנות פגיעה אפשרית של כל אויב ומתנכל, של כל שודד וגונב נפשות[61]. העמלקים, שבצילם 'חסו' בני ישראל עתה, ניצלו זאת היטב, והשכילו למרר את שנות השהייה של בני ישראל במדבר עד תום.
 
מכאן לפשר זעקת הנקמה של התורה בשנת הארבעים, עת יצאו מסיוטי המדבר ומשכנותו של עמלק. בשנה השנייה הכו עמלק את המעפילים עד החרמה. הייתה זו מכת מוות קשה, שלא באה אחריה תגובה. במשך קרוב לארבעים שנה מירר עמלק את חיי ישראל במדבר וזינב בהם את הנחשלים, בזז אותם ושיעבד אותם, עד לתום הסתר פני השכינה בשנת הארבעים. כאן, סמוך לבשורת "והיה כי תבוא אל הארץ", סמוך לפרשת מקרא ביכורים ולברית שבין גריזים ועיבל על ירושת הארץ - מצווה אותנו התורה על נקמת המחייה בצורר.
 
* * *
 
הבה נסכם את הנאמר בפרקים האחרונים על חטאו של עמלק, חטא שהצדיק בעיני התורה את צו מחייתו, ואף נוסיף עליו משהו.
 
1. עמלק, כעם של נודדי מדבר שמשאבי הקרקע שלו דלים, מצא את עיקר פרנסתו מכך ששלט מנקודות התצפית הגבוהות בהרי אדום, בהר הנגב וב'הר הגדול' בסיני על הדרכים חוצות המדבר: דרך המלך במזרח הירדן, דרך הר שעיר, דרך הערבה ושאר הדרכים המקשרות בין ארם לים סוף, בין ארץ מצרים לבין ארץ כנען וייתכן שגם בחצי האי ערב. הוא ניצל שליטה זו למטרות שוד שיירות מבודדות בדרכים הארוכות ולמטרות חטיפת בני חורין ומכירתם בשוקי העבדים במצרים ובמקומות אחרים. אנשים שיצאו מביתם ונפרדו ממשפחתם לצורך פרנסתם - לעולם לא שבו עוד. סוחרים מכובדים הפכו לעבדים נרצעים בנכר עד ליום מותם. התורה מתעבת את העבדות[62], והביטוי החשוב לכך הוא המצווה הנוגדת את כל חוקי העולם המשעבד, ובכל מקום:
 
"לא תסגיר עבד אל אדֹניו אשר ינצל אליך מעם אדֹניו: עִמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו". (דברים כ"ג, טז-יז)
 
יחסה השלילי החמור של התורה לעבדות בכלל ולגניבת נפשות בפרט, שהתורה החמירה בה עד עונש מוות, נובע משני גורמים: האחד קשור בתחום שבין האדם לחבירו, ושורשו בהתייחסותה של התורה לפרשת יוסף ואחיו. לא נכביר מילים על עניין פשוט זה. השני קשור דווקא לתחום שבין האדם למקום, והוא שייך בפרט בגניבת נפשות מישראל ומכירתן לעבדות.
 
"כי עבדַי הם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עָבֶד".  (ויקרא כ"ה, מב)
 
אין לך מלחמה גדולה בבשורת יציאת מצרים ובדיבור "אנוכי" הקשור בה, יותר מגניבת בן ישראל ומכירתו לעבד. במקרה של עמלק, שגנב נפשות בשל סיבה לאומית ולא בשל סיבה אישית - על אחת כמה וכמה. בכך היה עמלק 'כמתגבר על השם'[63]. עד לניצחון עליו ברפידים - לא שלמה יציאת מצרים, ועד לניצחון הסופי עליו לעתיד לבוא, כל עוד ישגשגו שוקי העבדים ממכירתם של עוברי אורח הנתונים במצוקה וכל עוד יהיו ישראל נתונים לסכנת שיעבוד מחודש בבית עבדים במצרים או במקום אחר - אין שמו של הקב"ה שלם ואין כיסאו שלם[64].
 
2. ברפידים, בצקלג, בנגב הקיני, בנגב הירחמאלי ובמקומות נוספים, נמנע עמלק ממלחמת פנים אל פנים עם חיילים חגורי נשק ומלומדי מלחמה. הוא העדיף שלא ליטול על עצמו את הסיכון ואת תשלום המחיר שבהכרזת מלחמה גלויה, ולתקוף אוכלוסיות בלתי מוגנות, נחשלים וחלשים, שלא היו מורגלים להשיב מלחמה שערה. האנושות, ברוב המקרים, הכירה בכך שגם למלחמה יש כללים ויש סייגים, ושללא סייגים אלו אין לעולם קיום אפילו שעה אחת. גם בבתי הכלא, בין פושעים ובעלי מוחות מעוותים ובתוך מאבקי הישרדות מרים - ישנם כללים מוכרים ומקובלים. מתהומותיו החבויים של המצפון האנושי הקולקטיבי הועלו כללי השכר והעונש, הכרת הטובה והנקמה במביא הרעה, ההבחנה בין נאמנות לבגידה והגבלות הפגיעה בחסרי מגן. ערכים אלו היו גם נחלתן של חברות פרימיטיביות ושל חברות מושחתות. הם באו לידי ביטוי בדרך מצומצמת ובהבנות מעוותות להחריד, אך למרות הכל - הם היו חלק מן המצפון הקולקטיבי ומן המקובל היום כמשפט הבינלאומי[65], המבדיל בין לוחמים אכזריים ונוקשים לבין פושעי מלחמה, הפועלים ללא הגבלות וללא כללים מוסריים כלשהם.
 
דרך זינוב הנחשלים העייפים, היגעים והצמאים, דרך הפשיטה על יישובים חסרי מגן כצקלג הריקה מלוחמים - לא הייתה סגנון מלחמה. היא הייתה פשע מלחמה. היא הייתה סגנונו של עמלק.
 
שתי הנקודות שהעלינו כאן לגבי אופי מלחמתו של עמלק ואופי פרנסתו ועיסוקיו, מעלות שאלה מרכזית לגבי צו התורה לדורות על מחיית עמלק. האם המצווה מבוססת על נקמה ועל גמול לעם שפשע כלפינו במדבר, והיא מתייחסת, אפוא, לזרעו ממש; או שמא היא ממשיכה להתבסס על חטאו של עמלק, והיא מתייחסת אל תלמידיו בדורות הבאים. תלמידים אלו - אפשר שייצאו מזרעו דווקא, אך אין הכרח בכך. תיתכן אפשרות, לפחות תיאורטית, שבניו של עמלק יתקנו את דרכם, ואחרים, שאינם מזרעו, ימשיכו את דרכו, וחובת המחייה תחול עליהם. במקרה זה, כפי שהבאנו לעיל מדרכו של הרב סולובייצ'יק ומדיוקו בשיטת הרמב"ם, ייתכן שחובת המחייה תחול עליהם. אין כאן המקום להכריע בשאלה זו[66].
 
3. הטבח שערך עמלק במעפילים, שכאמור לעיל - לא נדע את מספרם, האפשרות שבני עמלק הציקו לישראל במשך כל השנים הרבות של ישיבתם בקדש ברנע, אינם נושאים בהכרח חותם עמלקי מובהק. אין בהם אפוא פן אנושי נוסף על הנאמר לעיל, אך יש בהם כדי להצדיק איבה עמוקה בין ה' וישראל ובין עמלק, ורגשות נקמה שעומקם כעומק איבה זו. לשיקול זה יש להוסיף את האיום הקיומי על ישראל מדרום, מדרום מערב וממזרח מחמתו של עמלק. כל אלו מצטרפים לסיבות לכך שהתורה מצווה למחות את זכר עמלק מתחת השמיים.
 
ו. ראשית גויים
 
תיארנו את עמלק כעם השולט בשבילי המדבר הגדול והנורא, והמסוגל להקיז את דמם של ישראל במשך שנים רבות; עם המסכן את עתיד קיומם של ישראל בארצם והמייצג במעשיו את עיקרי הדברים שהתורה מתעבת; עם שאין כיסאו של ה' ואין שמו שלם עד שיימחה שמו מן העולם. נותרה לפנינו שאלה אחת הקשורה בכך. עמלק המקראי הוא בנה של תמנע, פילגשו של אליפז בן עשו. אם נקביל את זרעו של עשו לזה של יעקב אחיו - נכדיו של יעקב הם חנוך ופלוא משבט ראובן, או סרד, אילון ויחלאל משבט זבולון. בבני בניו של יעקב נאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד" (שמות א', ז), מה שלא נאמר בבניו של עשו. האומנם יכול שבט בגודל של בית אב במשפחות השבטים, ואולי אף קטן ממנו, לעשות את כל הדברים הגדולים האלה[67]? האמנם עד כדי כך יש לחשוש ממנו[68], ולטעון שבגללו אין שמו של הקב"ה שלם?
 
בעיה זו מחזירה אותנו לשאלה מיהו עמלק שעליו דיברה התורה, והאם יש הכרח לזהותו עם עמלק בן אליפז, או שמא הקשר ביניהם מקרי או חלקי[69].
 
שני מקומות בתורה עשויים לסייע לסברה שהיה עמלק נוסף, קדום לעמלק בן אליפז.
 
1. הפסוק המתאר את מלחמת ארבעת המלכים, כדרלעומר וחבריו, בימי אברהם אבינו:
"וישֻבוּ ויבֹאו אל עין משפט הִוא קדש ויכו את כל שדה העמלקי".   (בראשית י"ד, ז)
 
המפרשים אמנם יישבו את הקושי בטענה שהפסוק, שנכתב בימי משה, נכתב בבראשית על שם העתיד[70]. ויש בכך דוחק מסויים.
 
2. בלעם ניבא על עמלק: "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד" (במדבר כ"ד, כ), ואיך יכונה שבט קטן מפילגשו של אליפז בתואר "ראשית גויים"[71]? ואיך יבשר בלעם לישראל על מלכו של שבט קטן: "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו" (במדבר כ"ד, ז)?
 
זאת ועוד: בספר שופטים ישנם שני רמזים על מעוז עמלקי קדום בהר אפרים: "מני אפרים שרשם בעמלק" (שופטים ה', יד); "וימת עבדון בן הלל הפרעתוני ויקבר בפרעתון בארץ אפרים בהר העמלקי" (שם י"ב, טו).
 
אפשר, שהיה עמלק עם קדום, שאכן היה מן הגויים הראשונים[72]. הוא שלט במדבר כבר בזמנו של אברהם, והוכה בידי כדרלעומר. הוא שרד אחרי מכה זו, והמשיך בדרכו עד לימי רפידים, המעפילים, ועד לימי שאול ודוד. עמלק בן אליפז נקרא על שמו (ושמא הייתה תמנע פילגש עשו מזרעו)[73], התערה בו והיה חלק ממנו בכל חטאותיו ובעימותיו עם ישראל. עוצמתו והיקפו באו לו מעמלק הקדום, ראשית הגויים. עוצמת החרדה והשנאה, שהתורה משדרת כלפי עמלק "מדור דור", מתייחסת אפוא לעם עצום ורב, שייתכן ששלט בכל המזרח התיכון כחמש מאות שנה[74].
 
 
*
**********************************************************
*
מגילה אופקית: באר שבע* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן, תשס"ד
עורך: יצחק ברט
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300-שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

*   מאמר זה הוא חלק ממאמר נרחב יותר שפורסם בספר "על דרך האבות - ספר היובל למכללת הרצוג", אלון שבות תשס"ב.
[1].   ייתכן להבין את טענתו גם בדרך נוספת: איך תכפר עגלה על חטאו של רוצח? כיוצא בו, איך יכופר לאחר מאות שנים לעמלק על ידי הריגת הדור החדש עתה, שזיקתו לחטא עמלק בימי דור המדבר אינה גדולה מזיקתה של העגלה לרצח שהיא באה לכפר עליו.
[2].   הרבה קולמוסים נשתברו על השאלה האם דבר שכולו קודש לה' צריך להיות מחובר למוסר, המבטא צרכים אנושיים, או דווקא נבדל ממנו לחלוטין. הפילוסוף סרן קירקגור, מייסד האסכולה האקזיסטנציאליסטית, נחשב במידה רבה כנושא דגל ההפרדה בין המוסר לבין ה'כליל לה', בעיקר בספרו על עקידת יצחק - "חיל ורעדה".
[3].   עיין למשל בפירוש "העמק דבר" של הנצי"ב לשמות י"ז, יד: "ועמלק הוא ראשית גויים, השונא את ההשגחה תכלית שנאה". ועיין עוד גם בפירוש ספורנו לדברים כ"ה, יט ובמלבי"ם שם.
[4].   עיין בדבריהם שמות י"ז, ח אות ג; פס' ט אות א, ד, ו; פס' יא אות ג ועוד; ובדרכם, באופן מצומצם יותר, גם רש"י והחזקוני בפס' י.
[5].   וכן עוד שם בפס' יד אות א, על מחיית עמלק משני העולמות, ובפס' יב אות ג, על הצורך בזכות אבות ובזכותם של הלוחות שעדיין לא ירדו. כל אלו מביעים מלחמה בלתי טבעית.
[6].   עיין שם בעיקר עמ' 20 ואילך, ובעמ' 41, 47-46, 66-65, 76, 107, 123-121, 129-128, 135.
[7].   עיין, למשל, שם עמ' 107: "לזה הוא הזכירה, שישים האדם אל לבבו למחות זכר זה מהעולם, היינו, ע"י שיזכור וישים אל ליבו דבר זה... ושאין רוצה דבר נגד רצון ה' יתברך בשום אופן, שזהו אמת בלי ספק בכל לבבות בנ"י. והזכירה בדבר זה ממילא מוחה, וההפך - השכחה". ועיין עוד שם עמ' 135.
     אמנם, חשוב לציין בהבנת שיטתו, שר' צדוק בנה את שיטתו כנדבך נוסף על פשטי המקראות, העוסקים בהשמדה ממשית של אוכלוסיית עמלק, ושלא כרש"ר הירש, למשל, שכתב בפירושו לספר שמות (סוף פרק כ"ה, עמ' קע): "תמחה את זכר עמלק - לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק". הוא דורש שם מן האנושות להפסיק לקשור כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב, ובכך הוא רואה את מחייתו של זכר עמלק. את מלחמת ה' בעמלק הוא רואה בעצם השגחת ה' בהיסטוריה (שם עמ' קעא). הוא קובע, על סמך הפסוק "ויהי ידיו אמונה", שהמלחמה היא על ידי אמונה ולא על ידי חרב. את "לא תשכח" ביאר בפירושו לספר דברים (עמ' שכג), שאם תבוא להתהלל בעוצמתך הפיזית נגד החלשים ממך, אל תשכח את השנאה למעשה עמלק, ועוד. בכך שונה רש"ר הירש שוני מהותי מר' צדוק ומן ה"שפת אמת", שאף הם הדגישו את חשיבות המלחמה הרוחנית באמצעות האמונה. ספרי החסידות לא עקרו את פשטי המקראות ופשטי ההלכות על השמדה ממשית ממקומם. הם אף לא ראו באמונה את הניצחון הסופי על עמלק, אלא את התעוררות הסייעתא דשמיא ויד ה' במיגורו הפיזי של עמלק.
[8].   כך משמע במפרשים רבים, וביניהם -  הרמב"ם בספר המצוות עשה קפ"ט.
[9].   עיין בעיקר פרקים במחשבת הרב, ירושלים תשמ"ד, עמ' 136: "כל אומה המצהירה, שמדיניותה היא להשמיד את העם היהודי - היא עמלק, כי היא חרתה על דגלה סיסמה של שנאה לוהטת: 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד'. זו מלכות רשע עקשנית, שבה אנו מצווים להלחם, ואשר לה נשבע הקב"ה בכבודו ובעצמו איבה נצחית. משום כך היא מצות עשה מן התורה: 'זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח'", ובהמשך שם: "בדורנו אנו הרי אין ספק, שהיטלר וסטאלין היו התגלמות נאמנה של עמלק". ועיין גם בסוד היחיד והיחד, ירושלים תשל"ו, עמ' 392. דברים אלו נכתבו גם משמו של סבו, הגר"ח מבריסק. הרחיב עליהם הרב י' גרשוני, 'בעניין מצוות מחיית עמלק', קול צופייך, ירושלים תש"מ, עמ' תלד; ועוד.
     בדבריו של הרב ישנם שני חידושים: האחד - זה שעסקנו בו כאן, הזיהוי בין עמלק לבין שנאת ישראל. נעסוק מאוחר יותר בחידוש השני - הטענה שזיהויו של עמלק לדורות עולם הוא אידאולוגי ולא אתני. הרב סולובייצ'יק מדייק זאת מן הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ה הל' ד-ה), האומר, שזכרם של עמי כנען כבר אבד, ולכן בטל ועבר מן העולם הצו למחותם ולא לחיות מהם נשמה, ובעמלק אינו כותב כך. משמע, שהמצווה תקפה אף היום, אף שלא ידוע לנו על עם המשמר את זכר עמלק מבחינה אתנית. הרב מסיק מכך, כאמור, שזכר עמלק הוא האידיאולוגיה של שנאת ישראל והאנטישמיות לדורותיה.
     ועיין בשו"ת שבט הלוי, יו"ד סי' קמט, שהביא את קבלת הגר"א (על סמך הגמרא במגילה ו ע"א), שהגרמנים הם משורש עמלק גם מבחינה אתנית. המחבר שם קיבל זאת להלכה כספק בלבד, ולכן התיר לקבל גרים גרמניים, ולא חשש למכילתא האוסרת לקבל גרים מעמלק. ועיין עוד בכך בשו"ת ציץ אליעזר להגר"א ולדנברג, חלק יג סי' עא, וכן בספרו הלכות מדינה, ירושלים תשט"ו, חלק ג, שער י פרק א.
[10]. אמנם, בדבריו כלל גם את הנאמר בספר דברים, והסתמך על הפסוק "ולא ירא א-לוהים", הנאמר בספר דברים, כדי לומר שעיקר כוונתו של עמלק הייתה נגד הקב"ה. רמב"ן מניח בדבריו אלו שתי הנחות, שניתן לחלוק על כל אחת מהן: א. המילים "ולא ירא א-לוהים" מוסבות בפסוק על עמלק, ואינן המשך של הנאמר על ישראל - "ואתה עיף ויגע". ב. הביטוי "ולא ירא א-לוהים" מתייחס למצווה הקשורה ישרות לאמונה בה', ולא להתנהגות בלתי אנושית. כאן נציין רק את העובדה, שהקשרו של ביטוי זה במקרא עוסק לרוב בהתנהגות בלתי אנושית, ולא בענייני 'יראת שמים', על פי הביטוי המקובל היום. כך גם נפרש בפרק זה את מעשה עמלק. השווה למשל: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ', יא); "את האלהים אני ירא" (בראשית מ"ב, יח); "ותיראן המילדֹת את האלהים" (שמות א', יז), ועוד רבים.
[11]. תשובה לשאלה זו ניתן לתת בפרשנות מקומית. לעניות דעתנו, אפשר שפסוקי נקמת המחייה שבספר שמות שייכים מבחינה כרונולוגית לשנת הארבעים, ולא לעת רפידים, וכתיבתם בספר שמות היא בבחינת 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', כפסוקי אכילת המן "עד בואם אל ארץ נושבת" שנכתבו בשמות ט"ז. ראיה לדברנו הם צו ה' לשים את צו המחייה באוזני יהושע, המתאים לתקופה שבה הוא נתמנה כבר למנהיג במקומו של משה. אך לא ראיתי לשום מפרש או מדרש שבאר כך.
[12]. עיין למשל: "רק אדמת הכהנים לא קנה כי חֹק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חֻקם אשר נתן להם פרעה" (בראשית מ"ז, כב); "הטריפני לחם חֻקי" (משלי ל', ח); "ותתן טרף לביתה וחֹק לנערֹתֶיהָ" (שם ל"א, טו), ועוד רבים, שמוכח מהם ש'חוק' הוא מנת מזון קצובה.
[13]. בסוגייה זו, וכן בפרשיות מדבר סין ורפידים שלהלן, עסקנו בהרחבה רבה בשיעורנו לפרשיות בשלח, יתרו ותרומה; ובמרוכז - במאמרנו 'איפה ואיפה', מגדים יז, תשנ"ב, עמ' 90-61.
[14]. רש"י וסיעתו שם. מפרשים רבים (רשב"ם, חזקוני, ראב"ע, רמב"ן ועוד) הסבירו שהניסיון הוא עצם האמונה בה' והביטחון בו.
[15]. ודומה לכך בר"י אברבנאל.
[16]. ראיה חזקה לענ"ד לפרושנו היא השוואת המן והשלָו בספר שמות בפרקנו (ט"ז) לפרשת המן והשליו עם היציאה מהר סיני, בקברות התאווה, בחומש הפקודים פרק י"א. שם מתואר, שבני ישראל מואסים במן, "הלחם הקלוקל", למרות טיבו ושבחו. הם מקבלים את השליו במקום המן, ו'יתרונו' של השליו על המן בפרשה אינו בטעמו, אלא בכמות שכל אחד הורשה לאסוף ממנו: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שַלְוים מן הים ויִטֹש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ: ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו, הממעיט אסף עשרה חֳמָרים" (במדבר י"א, לא-לב). ושני הבדלים בפרשה בין המן לבין השליו: א. הכמות שאסף כל אחד (אמנם לחודש שלם) הייתה פי אלף מאשר במן (במן אספו עומר לגולגולת, עשרה עומרים יש באיפה, עשר איפות בחומר ועשרה חומרים באמתחתו של הממעיט); ב. כל אחד הורשה לתפוס כפי יכולתו, ללא כל צורך להתחשב בצורכיהם של האחרים וללא כל שוויון עם הזולת.
     כאן רק נעיר, שפרשת המרגלים, שהעידה על יכולתו הנמוכה של העם להילחם, נסמכה לפרשת קברות התאווה - פרשת אי-השוויון באוכל והמעבר מחלוקה צודקת לשיטת 'תפוס כפי יכולתך'. נראה, שלא בכדי נסמכו שתי פרשיות אלו.
[17]. גם החריגים במדבר סין היו קשורים לתחומים אחרים, כשבת והותרת המן, ולא לתחום הנידון לעיל - החלוקה השוויונית והאחריות לקיומו של הזולת.
[18]. עיין במדבר ל"ג, טו, והשווה שמות י"ט, ב. בכך ישנה תשובה לשאלה מה נדרש מן העם לעשות וכיצד להגיב כאשר בניהם צמאים למים במדבר צחיח, ומשה אינו מבטיח להם דבר. עם כוח סבל נוסף, היה העם עובר את הדרך למדבר סיני ולצור חורב, ואין הקב"ה מנסה את בריותיו בדבר שאין בכוחם לעמוד בו. בצור חורב היו זוכים לקבלת תורה ולקבלת מים כאחד, בהתגלות ישירה מאת ה'. הם היו מצליחים להפנים בקרבם את ההתניה שהתורה מדברת עליה פעמים כה רבות, בין קיום התורה וקבלת המים מגשמי ארץ ישראל. במצב עניינים כזה, התקלות שבאו מכוח התלונה ברפידים היו נמנעות.
[19]. עיין דברים ט', כא. מתואר שם נחל מלא מים היורד מהר חורב, ואליו משליך משה את אפרו של העגל, שנשרף בי"ז בתמוז. נחל זורם בעיצומו של חודש תמוז במדבר סיני הוא דבר אפשרי בדרך נס בלבד. נראה לנו, שנחל זה זרם שם מהכאת צור חורב במטהו של משה בפרשת רפידים.
[20]. קשרנו את ביאת עמלק למחנה ישראל להיעדר החוק והמשפט שניתנו במרה. בני ישראל קיימו את החוק והמשפט ועמדו בניסיון במרה ובמדבר סין, אך כשלו בהם ברפידים. בשני מקומות מצאנו התייחסות לקשר שבין הדיוק במידות ובמשקלות לבין המלחמה בכלל, ולבין מלחמת עמלק בפרט:
     1. בעת נשיאת ראש בני ישראל לפקודיהם, התורה מצווה לכל נפקד לתת כופר נפשו מחצית השקל (עיין שמות ל', יא-טז). על פי מפרשי הפשט (עיין למשל בחזקוני שם), מדובר על פקידה למלחמה. הכופר ניתן כדי לכפר על הלוחמים ולמנוע נגף במלחמה, שהרי 'השטן מקטרג בשעת סכנה' (השווה גם במדבר ל"א, מח-נד). הכפרה היא באמצעות מחצית השקל, והתורה מתנה אותה בכך ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". ההבנה המקובלת היא שבלא השוויון בין דל לעשיר אין אפשרות למנות את העם; אך הבנה זו מתאימה בעיקר לתפיסה המודרנית של המטבע, כסימן לסכום כספי בלבד. במקרא מטבע הוא גוש כסף (או זהב) במשקל מסויים (ושטבועה בו צורה). אילו העשיר היה מרבה הוא לא היה מוסיף מטבעות, אלא נותן מטבע כבדה יותר, ולא היה מפריע במאום לספירה הטכנית. ייתכן, אפוא, שכוונת התורה היא לצורך בהקפדה על מידות ומשקלות, וכפי שנתנסו במרה ובמדבר סין ולא כפי שכשלו ברפידים, וכל זה ככפרה ומניעת נגף במלחמה.
     2. בדברים כ"ה, יב-יט נסמכה פרשת המידות והמשקלות להזכרת התבוסה במלחמת עמלק. חז"ל (תנחומא כי תצא ח, ועיין שם ברש"י) דרשו סמיכות זו בדרך דומה, והסתייעו בכך מן הפסוק במשלי (י"א, א-ב). בפרשה ט שם סמך התנחומא את ביאת עמלק ל"כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו", וגם זה דומה לדברינו לעיל על מריבתם עם משה.
[21]. ייתכן שעמלק בא כחלק מהמלחמה על כל מקור מים, וכפי שצפוי שיקרה בין עמים זרים באיזור צחיח בעת שמתגלה מקור מים חדש. ניתן להניח, שעמלק לא היה מעז להגיע לצור חורב - למקום ההתגלות עצמה, כדרך שעמים אחרים נמוגו בשמעם על ההתגלות בים סוף. לולא קצרה רוחם של ישראל, ואילו היו מגיעים לשם - לא היו נפגעים מתגרת ידו של הרשע. עמלק העיז לקרוא תגר על המים ועל מחוללם רק בריחוק מקום מחורב, או שאולי כלל לא ידע את מקור זרימתם ולא הכיר בנס. סתימת הפסוקים בספר שמות הייתה מאפשרת לנו להניח (אף ללא בסיס בפסוקים עצמם) את עילת הסכסוך הנזכרת, אך מלחמה כזו לא הייתה מצדיקה שבועת נקם כה חמורה מפי הקב"ה. גם הפסוק בספר דברים - "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע" - מצביע יותר על כך שמצוקת המים לא הייתה עילת הסכסוך, אלא ניצול מצב שבו היה עמלק יכול להתנפל על ישראל.
[22]. ייתכן שפרשת צקלג דומה לפרשת רפידים גם בכך שהיו אלו שני מקרים יחידים של משבר מנהיגות, שבו הביאה דאגת כל איש למשפחתו ולבני ביתו בלבד עד לרצון לסקול את המנהיג. והשווה:
ויצמא שם העם למים וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא. ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה
לעם הזה עוד מעט וסקלֻני".
                                  (שמות י"ז, ג-ד)
"ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בנו ועל בנֹתיו, ויתחזק דוד בה' אלהיו".
               (שמואל א' ל', ו)
 
 
[23]. דברים מעין אלו, שהעמלקים לקחו את שבויי צקלג לשוקי העבדים במצרים, כתב בקצרה גם ר"י בן נון, 'משא אגג', מגדים יז, תשמ"ט, עמ' 55, בשמו של פרופ' יהודה אליצור, מדברים שבעל פה.
[24]. מציאותו של שוק כזה במצרים ידועה לנו ממקורות רבים. לכללות העניין, עיין: ש' אברמסקי, ערך 'עבדות', אנציקלופדיה עברית כו, ירושלים-תל אביב תשל"ד, עמ' 577. ועיין עוד: A.T. Olmstead, History of Assyria, 1923, pp. 518-541. בניית הפירמידות במצרים, אף שזמנן, כנראה, מוקדם יותר, אינה אפשרית ללא צבא עצום של עבדים. על פי הרודוטוס, עסקו 100,000 עבדים בהסעת חומרי הבנייה לפירמידה הגדולה בגיזה; עיין נ' שצ'ופק, ערך 'פירמידה', אנציקלופדיה עברית כז, ירושלים-תל אביב תשל"ו, עמ' 781.
     השערתנו זו, שהעמלקים היו בדרכם לשוקי העבדים במצרים, אינה עולה בקנה אחד עם השיטה ש'אימצנו' להלן - שיטתו של פרופ' ע' ווליקובסקי. לפי גישתו היו העמלקים בדרכם לבירתם החדשה, שרוחן, שבנגב המערבי, לאחר ששאול החריב את בירתם, "עיר עמלק", אל עאריש, ועיין להלן, והבוחר יבחר. מכל מקום, אין דבריו סותרים את עיקרי שיטתנו כאן.
[25]. עיין רש"י על שמות י"ז, ח (ומקור הדברים בפסיקתא רבתי זכור פי"ג, מהד' איש שלום עמ' נב): "ויבא עמלק וגו' - סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים 'היש ה' בקרבנו אם אין', חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".
[26].            לעיל בארנו את החטא ועונשו כסיבה ותוצאה, מחמת הפרוד בתוך המחנה, שהתנהל ללא חוק ומשפט וללא צדק וחלוקה שוויונית, ומחמת שההנהגה נפרדה מהעם בדרכה להר חורב. כאן אנו דנים על משמעות הגמול האלוקי בעונש ביחס לחטא.
[27]. כמוכח מדברי שאול אל משפחת הקיני, שישבו בתוך עמלק, בעת מלחמת עמלק (עיין שמואל א' ט"ו, ו). ראב"ע ביאר את סמיכות הפרשיות בין מלחמת עמלק לביאת יתרו בדרך שונה. ועיין עוד שמות רבה יתרו פרשה כז א. במדרש שמואל פרשה יב ב, מהד' בובר עמ' מא, נראה כדברינו, ונדרש שם שיתרו עצמו היה ממפקדי צבא עמלק ברפידים (ושמא בשל רצון לנקום במשה, שנטש את אשתו, בת יתרו, ואת בניו במדין, והלך לגאול את ישראל במצרים). יתרו, על פי מדרש זה, חזר בו לאחר ניצחון ישראל על עמלק, ובא אל מחנה ישראל ועשה עמם שלום.
[28]. שתי אפשרויות אלו הן למעשה מחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע בזבחים קטז ע"א, על פי המכילתא: לר' אליעזר שמע יתרו על יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולר' יהושע - שמע על מלחמת עמלק. רש"י על שמות י"ח, א חיבר את שתי האפשרויות: "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק", בגוף המאמר נלך בדרכו, ונשתדל להוכיח ששתי האפשרויות נכונות כאחת.
[29]. לדעתנו, כל הכפילויות שבפרק רומזות להתייחסות הפסוקים לאירוע נוסף מלבד יציאת מצרים המפורשת בהם: א. "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (פס' א). ב. "ויספר משה לחֹתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודֹת ישראל, את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצלם ה'" (פס' ח'). ג. "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים" (פס' ט). רק בברכת יתרו לה' הוזכרה יציאת מצרים בשני חלקי המשפט, ולדעתנו - מן הסיבה שהזכרנו בגוף המאמר. יציאת מצרים הוזכרה במפורש כיוון שיתרו התייחס אליה במפורש, ואילו מלחמת עמלק נרמזה כיוון שיתרו לא התייחס אליה בבואו במפורש.
[30]. על פי סנהדרין צד ע"א - נעשה בשרו חידודין חידודין.
[31]. לעניות דעתי, פסוקים טו-טז בפרק י"ז, הדנים בבניית המזבח, אירעו במקביל לפרק י"ח פסוק יב ולאחר שבא יתרו, שהרי לא שמענו שמשה הקריב קרבן לאחר מלחמת עמלק. ע' חכם, בפירוש 'דעת מקרא' לספר שמות, ירושלים תשנ"א, ביאר בצורה קצת שונה. לדבריו נבנה המזבח לאחר מלחמת עמלק, ולדברינו נבנה המזבח לאחר שבא יתרו, והפסוקים הוקדמו לפרק י"ז כיוון שהמזבח נבנה כזכר למלחמת עמלק.
[32]. עיין למשל דברים רבה עקב פרשה ג, מהד' ליברמן עמ' 83-82, ואיכה רבה פרשה ג א, מהד' בובר עמ' סב: "הה"ד 'ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן' (דברים ל"ג, ב) - בתחילה הלך לו אצל עשו להר שעיר, אמר להם מקבלים אתם התורה, אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: 'לא תרצח', אמרו לו: היא הברכה אשר ברכנו אבינו על חרבך תחיה, אין אנו יכולין לחיות בלא היא, ולא קיבלו אותה. הלך לו למדבר פארן אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם התורה, אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: 'לא תגנוב', אמרו לו היא ירושת אבינו ידו בכל ויד כל בו אין אנו יכולין לחיות בלא היא, ולא קיבלו אותה...".
[33]. עיין בעיקר ישעיהו תחילת פרק ב' ומיכה תחילת פרק ד'.
[34]. כבר הבאנו לעיל הן את העובדה שמלחמת עמלק התנהלה בין שתי ההתגלויות בהר חורב, זו של המים וזו של התורה, ונוסיף אליה את דברי ה"שפת אמת", שמייד אחרי כל מחיית עמלק מתגלה כוחה של תורה. לדברינו, יבואר משפט זה בכך שעמלק הוא האיום לדורות של חזרת עבדות מצרים למקומה, ובניצחון עליו מתגלה מחדש דיבור "אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שהוא שורש התורה כולה. כוונתו של ה"שפת אמת" באותו דיבור היא לדרשת חז"ל על קבלת התורה בימי מרדכי ואסתר לאחר מפלת המן - "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח ע"א).
[35]. עיין למשל בדבריו של רבי יהודה בסנהדרין כ ע"ב על שלוש מצוות שנצטוו ישראל, וכן ברמב"ם בתחילת הלכות מלכים. בחסידות הבאנו לעיל דוגמאות רבות לכך.
[36]. אין עיסוקנו במאמר זה בסוגיית עבד כנעני, הנראית כסותרת את דברינו. רק נעיר על כך, שהיותו של עבד כנעני קודם כל עבד ה', והטבלתו וחיובו במצוות (כאישה) יחד עם קבלתו לעבד של בשר ודם, והנגזרות ההלכתיות הנובעות מכך לגבי היחס אליו, הם המבדילים בין עבדות מעין עבדות מצרים לבין דיני העבדות בתורתנו. אלו של תורתנו אינם מאפשרים למנוע מן העבד לעבוד את ה'. לעומתם, המצרים מנעו בעליל את ישראל מלעבוד את ה'. על כך התנהל המאבק בעשר המכות. לא על תביעת החרות הכללית, אלא על זכותם של היהודים לעבוד את ה' בדרך שלושת הימים.
[37]. בספרות המקבילה לספרות המקראית מצאתי מעט מאוד חומר כתוב היכול להמחיש עד כמה מתועב היה הסחר ב'עבדים' - בני חורין שנחטפו באלימות מקרב משפחתם או בעוברם בדרכים ונמכרו בארץ נכר לעבדות עולם. ישנה ספרות לא מעטה על קשי חייהם של העבדים בתקופה הרומאית, אך לא הבאתי ממנה דוגמא לענייננו משום ששוק העבדים הרומי וגרוריו ניזון בעיקר משבויי מלחמה, וכחלק מעונשי המלחמה והמרידות. לשוק זה, עם כל האכזריות שבו, ישנם מאפיינים אחרים מאשר לתופעה העמלקית שאנו דנים בה. לצורך המחשה של תופעה מעין זו שלפנינו, בחרתי להביא תיאורים מסחר העבדים במאה ה18-, סחר שתחילתו בחבורת תאבי בצע מחצי האי ערב ומסביבותיו, שחטפו שחורי עור מבקתותיהם, בעיקר במערב אפריקה, וסופו בשוקי העבדים בדרום ארצות הברית ובחוות הענק של המטעים הנמצאים שם. למרות מרחק הזמן, יש לדעתנו דמיון לא מעט בין סוחרי עבדים אלו לבין מעשי עמלק, ויש בהבאת תיאורים משם כדי להמחיש לנו את התועבה שהתורה מתייחסת אליה בזהותה את סחר העבדים עם עמלק.
     לצורך זה בחרנו קטעים בודדים מספרו המצוין של אלקס היילי, שורשים (ע"פ תרגום א' כרמי, תל אביב תשל"ו): "...לדבריה, התעוררה באישון לילה, מאחר שגג הבקתה שלה קרס עליה אחוז להבות, לקול צריחותיהם של שכנים מבוהלים... כשפרצה מן הבקתה החוצה, המתינו לה שודדי העבדים הלבנים החמושים ועמם עוזריהם השחורים. בקרב האכזר שהתחולל בין הבקתות הבוערות, נאספו כל אלה מיושבי הכפר שלא הצליחו להימלט, והוקפו סביב כמו עדר צאן. הפצועים, הזקנים מדי והצעירים מדי, אשר לא יוכלו לעמוד בתלאות הדרך, נרצחו ממש לעיניה...
     ניו-בוטו סיפרה להם איך הובלו השבויים אחוזי הבלהה, קשורים ברצועות צוואר לצוואר, מולקים במגלבים להחיש את פסיעתם על פני הישימון הלוהט אל תוככי הארץ. מסע העינויים נמשך עוד ועוד, ומדי יום נפלו שבויים נוספים תחת צליפות המגלבים שקרעו את בשר גבם, והאיצו בהם לנוע הלאה, מהר יותר. עד מהרה צנחו שבויים ולא קמו, חלושים מהרעב והתלאות. אלה שהצליחו להתקדם צעדו הלאה. האחרים ננטשו, שרועים בלב הישימון, טרף לחיות הבר. שיירת העבדים הארוכה חלפה על פני כפרים אחרים שהועלו באש ונהרסו עד היסוד. גולגלותיהם ועצמותיהם היבשות של האנשים ובעלי החיים הלבינו בין הריסות הבקתות שרופות-הגג, שהיו לפנים בתי מגורים למשפחות מאושרות. פחות ממחצית השבויים שיצאו למסע הגיעו עד ג'ופרא - מהלך ארבעה ימים במעלה ה'קאמבילונגו', שם נהגו ה'טאבוב' למכור את העבדים לבעלי הסירות הגדולות" (עמ' 51).
     "...עירום, כבול באזיק יד ובשלשלת רגל, התעורר מעלפונו דחוק בין שני גברים אחרים. מסביבו עמדה אפילה גמורה, חום לח, סירחון נורא וערבוביה מטורפת של צריחות, גניחות בכי, מלמולי תפילה וגניחות הקאה... אולם גרוע מכל היה כאב המיכוה בגבו, שם הידקו חוטפיו את הברזל המלובן בין עצמות הכתף שלו" (עמ' 100).
[38]. ואף שעל פי המתואר בפסוקים גבר לעתים עמלק, יש להניח שעתים אלו היו מעטות, שהרי אהרון וחור תמכו בידיו של משה.
[39]. אם נרצה להמחיש את שקרה במחנה ישראל ביומיים אלו, ייתכן לדמותם לשני חלקיה העיקריים של מלחמת יום הכיפורים בחזית סיני. חוסר פיקוד מאורגן היה מן הגורמים העיקריים למפלה בימים הראשונים ולנחשלים הרבים - אנשי המוצבים הנצורים, שחלקם אף לא היו לוחמים (זאת מבלי לגרוע מגבורתם הרבה של אחרים, שלחמו בחרוק שיניים ועמדו במשימה בכבוד). כעבור ימים, משנטל אריאל שרון את היוזמה וארגן את הלוחמים למתקפת נגד בעורף האויב, התהפך הגלגל בבת אחת 'וגבר ישראל'.
[40]. על חומרת לקיחת השלל נדון בע"ה בהמשך המאמר.
[41]. חז"ל במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דעמלק בשלח פרשה ב, מהד' הורוויץ-רבין עמ' 180) אכן באו על משה בביקורת שלא הלך בעצמו למלחמה, ואנו בארנו את מניעיו לכך.
[42]. קשת הדעות הרבגונית שהמפרשים מביאים כאן מרתקת במיוחד. הראב"ע מפרש מתוך שיקול ארצי ופשוט, שהכוונה היא לבחירת אנשי מלחמה. רש"י מזכיר אנשים "גיבורים ויראי חטא, שתהא זכותן מסייעתן", שהרי אין מדובר כאן במלחמה בעלת שיקולים ארציים אלא על מלחמה שישראל נדרשים לשעבד בה את לבם לאביהם שבשמים. במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דעמלק בשלח פרשה א, מהד' הורוויץ-רבין עמ' 179-178) הושוו שני הגורמים - גבורת המלחמה ויראת החטא (ועיין מ"י כהנא, המכילתות לפרשת עמלק, ירושלים תשנ"ט, עמ' 292-291). רש"י שם בפירושו הראשון, בעלי התוספות והחזקוני מדברים על אנשים היודעים לבטל כשפים וילידי אדר שני, שאין המזל שולט בהם, וכבר ניתחנו את שיטתם לעיל.
[43]. עיין א' מלמט, 'מלחמת גדעון במדין', ההיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, תל אביב תשכ"ד, עמ' 117-116. והרחבנו על פרשה זו במאמרנו 'איפה ואיפה' עמ' 78-76, עיי"ש.
[44]. דעת חז"ל, ועיין במאמרנו הנ"ל.
[45]. וקרוב לדברינו בר"י אברבנאל, שהחיילים הנבחרים על ידי יהושע היו אלו שלא התלוננו ברפידים על המים. וייתכן שהיו אלו בני לוי, שנאמר בהם: "תֻמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה" (דברים ל"ג, ח; ועיי"ש ברש"י).
[46]. ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים נוסח ב פרשה ה, מהד' בובר עמ' לו. המהר"ל בספרו "אור" חדש האריך לבאר מדרש זה בדרכו המטאפיזית, שבה מביע ה'מחר' שניות וזוגיות, היפך ה'אחד' הקשור ביום האחד, שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד. את שניות זו, שהיא היפך האחדות, מבטא בעולם עמלק. הסבר אחר ל"מחר" שבמדרש - לא מצאתי.
[47]. השווה לדברי ר' יהושע (ולגירסת הירושלמי - ר' אליעזר): "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין צז ע"ב).
[48]. עיין ראש השנה פ"ג מ"ח: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלין".
[49]. אמנם, בהמשך הפרשה נאמר "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש".
[50]. עיין ברמב"ן לפסוק ט. הוא עצמו הביא את פרקי דר' אליעזר (פרק מד), המתאר את מעשה משה כפריסת ידים לתפילה. רמב"ן עצמו, מכוח ההקבלה ליהושע בעי, שילב בתפילה אף את ההכאה במטה.
[51]. יותר מסתבר לנו, על פי דברינו לעיל, שכשנשאו ישראל את עיניהם בתפילה לשמים - קיבלו ידיו של משה כוח, והורמו למעלה כביטוי לידו החזקה של הקב"ה. כשרפו ידיהם בתורה, בתפילה ובאמונה - רפו גם ידיו של משה, צנחו למטה וגבר עמלק.
[52]. וכך ביאר גם רמב"ן שם את אי הליכתו של משה את המחנה. ושמא נשוב לדרכה של החסידות שהבאנו לעיל, שמשה חייב להתייצב בראש הגבעה למלחמה הרוחנית בעמלק, ולכן על יהושע לילך במקומו למחנה כדי לעמוד בראש הצבא. זאת - כדרך שיעקב, אביהם של ישראל, שלח מלאכים להתמודד עם עשו כאן בארץ, בעוד שהוא נלחם נגד שרו של עשו מפמליה של מעלה.
[53]. אמנם, גם בספר שמות הוזכרה נקמת מחייה בעמלק, אך שם הנקמה היא נקמת ה', הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט. אנו מוטרדים בעיקר מן הפסוקים בדברים, המתארים את נקמת ישראל ומצדיקים אותה, ואינם באים כהלכתא בלא טעמא, שיש לקיימה בלא הרהור אחר מידותיו יתברך.
[54]. עוד אפשר, וכפי שכתבנו לעיל, שהפסוקים על נקמת המחייה בעמלק הם פסוקים מאוחרים, ונכתבו כבר לאחר שנתמנה יהושע למנהיג שעתיד להכניס את ישראל לארץ, ונכתבו במעשה רפידים לאחר תבוסת המעפילים.
[55]. אמנם אין בכך הכרח גמור, וניתן ליישב את הפסוקים גם להבנה המקובלת, שרק מיעוט חטאו במעפילים, ועדיין ייתכן שמדובר בעם רב.
[56]. המקום מזוהה בקבוצת המעיינות עין קודיראת, עין אל קוצימה, עין אל מוילח ועין אל קדיס. עיין, למשל, י' אהרוני, ערך 'קדש', האנציקלופדיה המקראית ז, ירושלים תשל"ח, עמ' 41.
[57]. על פי המשנה בתענית (ד', ו) ושאר מקורות חז"ל - גזירת ארבעים השנים נגזרה בתשעה באב של השנה השנייה. מיד אחריה העפילו בני ישראל להר. כך עולה גם מן הפסוקים, שהרי ארבעים הימים החלו ב"ימי בכורי ענבים" (במדבר י"ג, כ).
[58]. פרשנו כאן "ולא ירא א-לוהים" על בני ישראל. המפרשים נחלקו בכך, ורבים מהם הפנו מילים אלו כלפי עמלק. והיא מחלוקת תנאים במכילתא לפרשת עמלק, תחילת פרשה א'.
[59]. על פי רש"י בדברים א', מו, וסדר עולם פ"ח - הם ישבו בקדש ברנע תשע עשרה שנים.
[60]. כאן יתאימו דברי רש"י בקטע הנספח לסוף שירת 'האזינו' (דברים ל"ב): "אפילו חלש למעלה וגיבור למטה - אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגיבור למעלה וחלש מלמטה". כדי להמחיש לעצמנו תמונה זו, נוכל להיזכר במצבם של יישובי מזרח הכינרת ומרגלות רמת הגולן עד למלחמת ששת הימים.
[61]. בגמרא במסכת סוכה (יא ע"ב) נחלקו ר' אליעזר, הסובר שסוכות שישבו בהן בני ישראל של ענני כבוד היו, עם ר' עקיבא, הסובר שהיו אלו סוכות כפשטן (ובתורת כוהנים אמור פרשה יב יז, מהד' ווייס עמ' קג - חילוף הדעות). לעניות דעתנו, אין בהכרח סתירה בין הדעות. הפסוקים עצמם מורים, לכאורה, על הכיוון של ענני כבוד, שהרי נאמר בהם - "כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כ"ג, מג). המילה "הושבתי" אינה הולמת יפה מציאות שכל אחד בנה לעצמו סוכה. פסוק זה נאמר בשנה השנייה באוהל מועד, יחד עם רוב ספר ויקרא. ואכן, בשנה הראשונה, בהיות בני ישראל בהר סיני, היו ענני כבוד מקיפים אותם ושכינה שורה בתוכם. אך בשנה השנייה, לאחר חטא המרגלים וחטא קורח ועדתו, נסתלקה שכינה מביניהם והם בנו לעצמם סוכות פשוטות לשהות בהן במשך שלושים ושמונה השנים שהיו במדבר.
     עצם סילוק השכינה באותן שנים נזכר במקומות רבים בחז"ל ובמפרשים, ועיין למשל - תורת כוהנים דיבורא דנדבה פרק ב יג, מהד' ווייס עמ' ד; תענית ל ע"ב; רש"י לדברים, ב', טז, ועוד. גם פשטי המקראות מורים על כך, שהרי לא נזכרה שום פרשה בין פרשת קורח, שהייתה בשנה השנייה, לבין שנת הארבעים.
[62]. אל פרשת היתר עבד כנעני בתורה התייחסנו בקצרה לעיל. כתבנו שם, שהתנאי הבסיסי לעבדותו לבשר ודם הוא עבדותו לקב"ה מכוח הטבלתו. כחייב במצוות, יש לו גם זכויות חשובות.
[63]. כלשון רמב"ן שהובא לעיל.
[64]. עין רש"י לשמות י"ז, טז.
[65]. מעין הכרה במשפט כזה אולי יש לראות בפירושו של רמב"ן למצוַת ה'דינים' שנצטוו עליה בני נח. וכך כותב רמב"ן (בראשית ל"ד, יג): "ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כעניין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חברו". התורה אינה קובעת לבני נח מה יהיו דיני הונאה ודיני שומרים. היא מכירה בחוש הצדק הטבעי שלהם לחקוק חוקים כאלו, והעובר עליהם נענש על כך.
[66] עסקנו בשאלה זו בהרחבה במאמרנו 'עמלק', לעיל.
[67]. עיין ע' ווליקובסקי, תקופות בתוהו, תשנ"ז, עמ' 45, המביא אגדה (לא מצאתי את מקורה), שעמלק בא על ישראל ברפידים בארבע מאות אלף גיבורי חיל. רמב"ן הרגיש בבעיה זו, שיהושע היה צריך להלחם יום שלם ומשה היה צריך להרים ידיו למרום יום שלם, והוא אומר: "כי בראש העמים ייחשב כי גיבורים היו ואנשי מלחמה. ולולא זה לא עלה בלבו לבוא להלחם בישראל, ולא הוצרך משה לבחור אנשים ולתפילה ולנשיאות כפיו לחולשתו" (במדבר כ"ד, כ).
[68]. המרגלים מייראים את ישראל בדבריהם: "עמלק יושב בארץ הנגב" (במדבר י"ג, כט). וכן הקב"ה מאיים עליהם: "והעמלקי והכנעני יושב בנגב" (שם י"ד, כה; וכן שם פס' מב).
[69]. בכל המפרשים שראינו לא מצאנו זכר לאפשרות שלא לזהות את עמלק מרפידים עם עמלק בן אליפז. המהר"ל ב"אור חדש", ור' צדוק הכהן מלובלין במקורות שהובאו לעיל, ובעיקר בספרו "רסיסי לילה", נימקו בהרחבה רבה זהות זו. אף רמב"ן שהובא לעיל התייחס לזהות זו, וראה אותה כמובנת מאליה. כך משמע, לכאורה, מכמה ממדרשי חז"ל, כגון בגמרא בבבא בתרא כא ע"א-ע"ב, הלומדת מן הפסוק (מלכים א' י"א, טז) "עד הכרית כל זכר באדום", שהכוונה למלחמת עמלק. ועיין ווליקובסקי (לעיל, הערה 99), עמ' 68, שזיהה באופן מפתיע את מלחמת יואב באדום כהתקפתו על שרוחן, עיר עמלק, לאחר חורבן בירתם - אל עריש - בידי שאול (ויבואר להלן). כלומר, אף הוא קשר את "אדום" שבפסוק זה בעמלק.
[70]. עין בראשית רבה לך לך פרשה מא, מהד' תיאודור-אלבק עמ' 412; תנחומא לך לך ח, וברש"י על הפסוק, רד"ק ועוד.
[71]. המפרשים התקשו בכך, ורובם ביארו על כך שהיה הראשון שנלחם בישראל. כך אונקלוס, רס"ג, רש"י, ראב"ע ועוד. רמב"ן אכן הוכיח מכאן שבראש העמים ייחשב, כי גיבורים היו ואנשי חיל למלחמה. הראב"ע הכיר פירוש זה ודחאו, וטען שבמציאות לא היה כן.
[72]. ווליקובסקי (לעיל, הערה 67) שם הביא מסורת מוסלמית של אבולפידה, שעל פיה נמנה עמלק (הקדום) בין נכדיו של שם בן נח.
[73]. רמב"ן בבראשית שם פירש כך את הפסוק על שדה העמלקי. אמנם הוא לא דיבר על עם קדום אלא על אדם נכבד, ואת משמעות 'ראשית גויים' פתר בדרכו שהבאנו לעיל.
[74]. גם בהשערה זו הלכנו בעקבות ווליקובסקי. נביא בקצירת האומר מטענותיו לענייננו:
     המחבר דן בספרו על פלישת 'מלכי הרועים' למצרים - ה'היקסוס' בלשון היוונים, ו'שבטי אסיה' או ה'עאמו' בלשונם של הפפירוסים המצריים בני אותה תקופה. פלישה זו גרמה במידה רבה לחורבנה של מצרים, ודיכאה את המצרים בדרך אכזרית מאין כמותה (כולל קטיעת אברים ואמצעים אכזריים ומשפילים אחרים). שבטי העאמו-היקסוס שלטו במצרים בפרט, ובמזרח התיכון בכלל במשך תקופה של קרוב לחמש מאות שנה, לא ברצף, בדרכים שונות ועל ידי בריתות וצירופי עמים שונים. הם הביאו לכל מקום הרס וחורבן. ווליקובסקי מביא ראיות מעניינות וחזקות שהיו אלו שבטי עמלק, ושעמלק היה עם חזק מאין כמותו והפיל את אימתו על כל מי שבא עמו במגע. הוא טוען על סמך כתביהם של היסטוריונים ערבים ומסורות ערביות, שעמלק היה שבט בן ערב מחצי האי ערב, ובירתו הייתה מכה. העיר נהרסה בעת רעידת אדמה בזמנה של יציאת מצרים, ושבטי עמלק עם עדריהם נסו משם לנגב ולחצי האי סיני. חלקם התערו בארץ כנען, ובעיקר בהר הנגב שמדרום לה, ורובם המשיכו למצרים. הם ניצלו את חולשתה של מצרים לאחר עשר המכות וטביעת חיל מצרים בים סוף, השתלטו עליה ושיעבדו את תושביה. בדרכם למצרים נתקלו העמלקים בבני ישראל היוצאים ממצרים, ואז התרחשה מערכת רפידים. המלחמה שניטשה כעבור שנה בהר הנגב בין המעפילים לעמלקי והכנעני הייתה עם הפלג השני של עמלק, זה שפנה לארץ כנען ולהר הנגב.
     בכתבים רבים מופיע שמו של מלך חזק, הרביעי לשושלת ההיקסוס, שמלך ששים ואחת שנה, ושמו אפופיס (ביוונית), או אפפ. ווליקובסקי טוען, שבאותיות העבריות הקדומות (במצבת מישע) יש דמיון ברור בין האותיות ג' ו-פ'. ממילא ייתכן, שאפפ הוא אגג מלך עמלק. מלך נוסף בשם זה הוא אחרון מלכי ההיקסוס, ומסתבר שהוא אגג שנתפס בידי שאול ונהרג בידי שמואל הנביא.
     אביא בהערה זו חלק קטן ממקורותיו:
     1. יוספוס פלאוויוס בספרו נגד אפיון מצטט את תיאור פלישת ההיקסוס מספרו של ההיסטוריון המצרי מנתו, והוא מתאר שם בני בלי שֵם שבאו מן המזרח וכבשו את מצרים באפס יד. בהמשך דבריו הוא מביא בשם מנתו דעה שהיו אלו ערבים (ווליקובסקי, עמ' 43). בהמשך (עמ' 53), הוא מצטט מפלאוויוס בשם מנתו על גדול מלכיהם - אפופיס (= אגג).
     2. בעמ' 41 בספרו הוא מביא כתובת מימי המלכה חאתשפסות, המתארת את שאירע בעבר. היא מתארת את בני עאמו, שחדרו אל הדלתה והחריבו את בנייני הפאר הקדמונים, וכל זה בעקבות רעידת אדמה.
     3. בני עאמו מתוארים גם בפפירוס המצרי המכונה 'פפירוס ארמיטאג'. הם מתוארים שם כחומסי יבול, בדומה למדין ועמלק בספר שופטים (ו', ג-ה) (שם, עמ' 59).
     4. בעמ' 48-49 הוא מביא את דבריהם של היסטוריונים וכותבי מסורות ערבים בספריהם, המתארים את בני עמלק (בשמו זה) השולטים במכה ומחללים את קודשיה. האל, אליבא דידם, הכה אותם במכת טבע קשה, ואילצם לנדוד משם צפונה. ווליקובסקי עצמו טוען על כך, שזעזועי טבע אלו התרחשו במקביל למכות מצרים, ואז החל עמלק לנדוד צפונה, לנגב ולסיני, לארץ כנען ולארץ מצרים. בהמשך דבריו (עמ' 52-50) הוא מביא עדויות רבות מהיסטוריונים ערבים על מלכים מבני עמלק בשמותם, ששלטו בכל המזרח התיכון ובעיקר במצרים שלטון של עריצות, אכזריות והרס מאין כמותם.
* * *
     אין ספק, שעל פי דבריו של ווליקובסקי משתנה התמונה של פשר האיבה של התורה לעמלק ממה שכתבנו במידה רבה. פשר האיבה לפיו אינו צריך להיות קשור בהכרח לסחר עבדים ולא לזינוב בנחשלים. למעשה, אין צורך לפי ניתוחו את עמלק לדבר בהכרח על איבה, ואפשר להשתית את צו התורה על עקרון ההגנה העצמית מפני עם אכזר ודורסני, השולט על המרחב כולו, שלעולם לא יתן לישראל מנוח. קיומו של עמלק לצד ישראל יעמיד אותנו תמיד בפני הבחירה בין השמדתו (לכשיתאפשר לנו) לבין סכנה מתמדת שהוא ישמיד אותנו. צו השמדתו מקבל לפי זה גוון המזכיר את מחיית עמלק שבמגילת אסתר, כשהיה ברור שרק אחת משתי הקבוצות תשרוד.
     והערה צדדית נוספת על דבריו: ווליקובסקי קשר בדבריו בין בני ה'עאמו' לעמלק בדברים רבים, וגם בדמיון השמות. לא מצאתי אותו אומר דבר לגבי הקשר עם הנאמר על בלעם: "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרוא לו" (במדבר כ"ב, ה). אולברייט שיער, שהכוונה היא לארצם של בני עאמו A-ma-e הנזכרת בכתובתו של אדרמ מלך אללח, שמצפון סוריה ועד ארם נהרים (עיין ב' מזר, ערך בני עמו, אנציקלופדיה מקראית ב, ירושלים תשי"ד, עמ' 178). סמית (עיין מזר שם) אמנם קשר את הפסוק בבלעם עם בני עאמו שבמקורות הערבים, שכפי שכתבנו לעיל - ווליקובסקי הסתמך בעניין זה בעיקר עליהם. אך מזר דחה את סמית, בלא לנמק את דחייתו. אם נקבל השערה זו, ונניח, שיש קשר בין השם בלעם לשם ארצו, 'עאמו', נגיע להשערה שאומר ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו רסיסי לילה, שהשם "בלעם" (בתוספת לשם "בלק") קשור בשם "עמלק". הוא עצמו קושר במאמר זה בין בלעם לבין עמלק.