דילוג לתוכן העיקרי

זכור | מחיית עמלק וקבלת התורה

הרב שלמה ברין
23.01.2018
קובץ טקסט

בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויביך מסביב - מתי חובה למחות את עמלק?

מתי צריך לקיים את מצוות מחיית עמלק? התורה משיבה על כך מפורשות: "והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' א-להיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח."[1] לאמור, רק כאשר יסתיימו המלחמות והמאבקים עם האויבים מסביב, וישראל יחיו על אדמתם בשלווה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אז יבוא זמנה של המלחמה היזומה בעמלק.[2] באינטואיציה חדה מוצא בהמש"ח מקבילה בכתובים המבהירה עקרון זה בהקשר רעיוני וספרותי. בספר תהילים אומר המשורר: "קומה א-להים ריבה ריבך זכור חרפתך מיני נבל כל היום. אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד".[3] בפסוקים אלה מופיעות שתי מילות המפתח של פרשת מצוות מחיית עמלק: 'זכור' 'ולא תשכח'. יתרה מזאת, הפסוקים מבטאים תפילה ומשאלה שה' ילחם את מלחמותינו ויריב את ריבנו. באותם ביטויים בהם מצווה ה' עלינו בתורתו למחות את זרע עמלק, פונה המשורר בבקשה לה' שייפרע לנו מצרינו. 'זכור' 'ואל תשכח' של תהילים הופכים את הכוון של התורה. בפרשת זכור של התורה, הפנייה יוצאת מהשמים אל הארץ. בתהילים, לעומת זאת, הפנייה יוצאת מהארץ אל השמים.[4] המש"ח מיישב את שתי המגמות ההפוכות זו מזו: קודם תתקיים הבקשה שיריב ה' את ריבנו, רק אחר כך תתקיים מצוות ה' למחות את זכר עמלק. יש כאן תפיסה של הדדיות: הקב"ה ילחם את מלחמתנו או אז נלחם אנו את מלחמתו שלו, "מלחמה לה' בעמלק מדור דור."[5] רק לאחר שיושיע ה' אותנו מאויבינו המסכנים אותנו פיזית, נלחם אנו באויב הרוחני עמלק. כך מתבארת המשמעות של עיתוי מצוות מחיית עמלק: "והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויביך מסביב...תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח."

המן צורר היהודים - על שנאת הלאום ושנאת הדת

בהמש"ח[6] מזהה שני מרכיבי יסוד לשנאת ישראל במהלך הדורות: שנאת הלאום ושנאת הדת. גם שנאתו של המן ליהודים נבעה משני יסודות אלה. בבואו להציג את תוכנית ההשמדה בפני אחשורוש טוען המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים... ודתיהם שונות מכל עם."[7] מכך מסיק בהמש"ח: 'הרי שהקפיד על הדת'. אלא שלא די בכך: 'עצם שנאתו היה לאומה גם בעזבם הדת, לכן אמר כי "המן... צורר כל היהודים"[8] אפילו בעזבם הדת.' שנאת הלאום כשלעצמה חזקה דיה כדי להוציא את המן ומרעיו לפעול נגד היהודים. אך עצם עזיבת הדת הייתה חרב פיפיות בידי המן הרשע. הפסוק ממשיך ואומר: "והפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם." מסביר המש"ח: 'להומם', פירוש שיעזבו הדת (להמם במובן רוחני) ואחרי זה 'לאבדם', (במובן פיזי) בטרוניא שמחליפים דת צדק!' זוהי דרכם של צוררי ישראל. כשמחזיקים ישראל בדתם, הרי זה מקור לשנאה וקנאה, וכשעוזבים את דתם, הטרוניא והשנאה גדלות שבעתיים. בהמש"ח אף עורך אנאלוגיה היסטורית לתקופתו וזמנו: 'וכמו כל צוררי ישראל בזמננו במדינות מארקא[9] ורומניא.'

אולם לשנאת ישראל המתעצמת והגדלה עם עזיבת הדת, יש תפקיד חיובי הנצרך דווקא לקיומה. כך כותב ומסביר בהמש"ח: 'הנה אחת מפעולות ההשגחה לקיום הדת, הוא אשר שנאת האומות הוא גדול יותר בעזבם הדת.' כראיה לטענתו, מצטט המש"ח את דברי הנביא מלאכי: "וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם, כפי אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה."[10] כך היה גם בשעבוד מצרים: 'שלא שמרו הדת, גם כן שנאתם היה גדול.' במצרים ובשושן, ברומניא ובמרוקו, לאורך ימי עם עולם, מעמידה ההשגחה העליונה צוררים ושונאים המאלצים את ישראל לשוב לדתם ולמושיעם.[11]

התך זה דניאל - על מסירות הנפש בימי גזרת המן

התך, מסריסי המלך אשר העמיד לפני אסתר, משמש כאיש קשר בין אסתר למרדכי לדעת מה זה ועל מה זה. נחלקו אמוראים: "אמר רב התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך, שחתכוהו מגדולתו".[12] מהו עניינו של דניאל ומדוע חתכוהו מגדולתו בימי מרדכי ואסתר? מסביר בהמש"ח[13]: 'הכוונה כי גדולתו אצל שלומי אמוני בית ישראל היה, אשר מסר עצמו למיתה על תפילה שלוש פעמים בכל יום[14], והשליך עצמו לגוב אריות'[15]. זאת אכן הייתה גדולתו של דניאל עד ימי מרדכי. אולם באופן הנהגתו של מרדכי את היהודים לנוכח גזרת השמד של המן, השתנה הרושם: 'אומנם עכשיו כי כל העם נתעוררו לתשובה גדולה כזו, ואחרי שאמר "ודתיהם שונות" הלכו וצמו שלושת ימים, וקראו צום ובכי, ולמדו תורה ומסרו נפשם על קדושת השם וקיום הדת באופן נפלא, אם כן נתמעט גדולתו של דניאל. כי ראו עתה אשר טמון מסירות נפש בכח הישראל ואין הוא יחיד בזה.'

על מסירות הנפש של ישראל בימי מרדכי, כותב בהמש"ח בהקשר רחב יותר של קבלת תורה מתחדשת.

הדור קבלוה בימי אחשורוש

על הכתוב במגילה: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם"[16]. דורש רבא דרשה מפורסמת: "אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב: 'קיימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקבלי כבר."[17] דברי רבא נאמרים על רקע הדרשה האומרת שכפה הקב"ה את הר סיני על ישראל כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. כלומר, ישראל קבלו את התורה שלא בבחירה, אלא מתוך כפיה ואונס. לקבלת התורה מאונס יש השלכה מרחיקת לכת המנוסחת בגמרא בביטוי הידוע: "מכאן מודעא רבה לאורייתא".[18] מפרש שם רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם, יש להם תשובה, שקבלוה באונס!" מה פרושה של כפייה זו? מה השתנה בימי אחשורוש שבהם ניאותו ישראל לקבל את התורה ברצון, בעוד שבימי הניסים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, קבלו את התורה באונס? בדרכו המעמיקה מסביר בהמש"ח[19] את כוונת הדברים:

'והעניין דכפה עליהם הר כגיגית פירשו הקדמונים דהוא שהשכילו תכלית ההשגה העליונה, וראו כי הוא דבר הכרחי, והתורה היא קיומו של מעשה שמים וארץ'. כלומר, הכפייה לא הייתה תוצאה של איום חיצוני. הכפייה הייתה רוחנית ונבעה ישירות מדרגת ההשגה הרוחנית הגבוהה, שלא הותירה אופציה רוחנית אחרת מלבד קבלת התורה. אלא שאם זו טיבה של הכפייה מה טיבה של אותה 'מודעא', שבה ישראל רואים את עצמם פטורים מעול מצוות? על כך משיב המש"ח: 'ועניין המודעא הוא דאמרו, כשאנחנו בהשגה עליונה אז היינו יכולים לקיים. אבל, כשההנהגה הא-לוקית מסתתרת בטבע, אז אין אנו יכולים להתנהג על פי התורה.' אין רבותא בקיום התורה ומצוותיה בעת גילוי פנים. 'המודעא' נועדה לתקופות של הסתר פנים, של השגחה שאינה גלויה, של ימי צר ומצוק, בהן יהיה קשה עד מאוד לקיים תורה ומצוותיה. לטענת 'מודעא' היה תוקף עד המפנה הגדול שהתחולל בימי הסתרת הפנים של אסתר: 'אמנם בימי אסתר שההשגחה הייתה מסתתרת, וישראל היו עבדי אחשורוש ובכל זאת מסרו נפשם, הוי קבלה שלמה....בעת שה' באף על ישראל...ובכל זאת...מרבים צום ומוסרים על מצוותיו אז "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", שירושה היא לעולם, ולא מועיל 'מודעא' וסילוק לעולם!' דברי הצומות וזעקתם, וקבלת היהודים עליהם ועל זרעם בימי אחשורוש, חורגים מעבר לסיטואציה המסויימת של ימי הפורים, ומכוננים מחדש את קבלת התורה בישראל מרצון וללא תנאי. המסירות, הנכונות להסתכן בארץ גזרה בשק ואפר צום ותפילה, הם הביטוי המתחדש והמופלא לדבקות בין התורה למקור נשמות ישראל.

 


[1] דברים כה יט

[2] כך לפי פשוטו.אולם בגמרא, סנהדרין כ ע"ב, דורשת הברייתא מן הפסוק כי מצוות מחיית עמלק קודמת לבניין בית הבחירה. אדרבה, בדרשה שנייה כמקור לקדימות זו, מביאה הגמרא את הפסוק המתאר את הרקע לרצונו של דוד המלך לבנות את הבית: "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו." (שמואל ב' ז א) כלומר, רק לאחר סיומן של כל המלחמות, כולל מלחמת עמלק, אז יגיע תורה של מצוות בניית בית הבחירה. הרמב"ם בהלכות מלכים א ב, מסתמך על פסוק זה של דוד כמקור להקדמת מצוות מחיית עמלק. אולם המתבונן בגמרא וברמב"ם לא ימצא שם את מה שהוא מקרא מפורש, למחות את עמלק רק לאחר שתמו המלחמות. ולא לפני כן.

[3] תהילים עד כב- כג.

[4] הפייטן ר' אלעזר הקלירי מבטא את ההיפוך בביטוי עז ורב רושם בקדושתא לפרשת זכור: "בלשון אשר הזכרת לזוכריך 'זכור', בו בלשון הזכירוך: נא, אתה זכור! אם המה כאדם עברו ברית מלזכור, אתה א-ל ולא איש, למה לא תזכור?. יש הנוהגים לומר פיוט זה בשבת זכור, הפיוט מופיע במקצת סידורים ביוצרות לפרשת זכור. ראה גם בפסיקתא דרב כהנא זכור ז. "את אומר לנו זכור? אתה זכור!" וראה עוד בספרה של שולמית אליצור 'שירה של פרשה' עמוד 307

[5] שמות יז טז

[6] מש"ח על מגילת אסתר ט כד.

[7] אסתר ג ח

[8] אסתר ט כד

[9] לא ברור אם כוונת המש"ח למרוקו ומה ארע שם. ברומניה בתקופתו של בהמש"ח אכן הייתה אנטישמיות כבדה במיוחד.

[10] מלאכי ב ט

[11] עוד על רעיון זה בהרחבה ראה במש"ח ויקרא כו מד.

[12] מגילה טו ע"א. שמואל חולק על רב בדרשת השם, וסובר שנקרא התך משום "שכל דברי מלכות נחתכין על פיו".

[13] מש"ח אסתר ד ה

[14] דניאל ט בהמש"ח מוסיף, כי החיוב לשלוש תפילות ביום הוא רק מדרבנן ולפיכך גדלה במיוחד קומתו של דניאל.

[15] שם פרק ו

[16] אסתר ט כז

[17] שבת פ"ח ע"א

[18] גמרא שבת שם

[19] מש"ח דברים לג ד

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)