חקת | גלות האני: חטא האדם, העם והארץ

"וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (במדבר כ', יב-יג).

עונשם של משה ואהרן, על פי פסוקים אלו, בא להם על ש'לא האמינו בד' להקדישו לעיני בני ישראל'. ביטוי זה מותיר אחריו ערפל כבד סביב חטאם של משה ואהרן.

כבר פרשני הפשט נחלקו בעניין זה, וכך אומר רש"י:

"להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו" (רש"י שם יב).

הרמב"ן מביא את דעתו של רש"י וכן את דעותיהם של פרשנים והוגים אחרים ודוחה אותם[1]. אחת האפשרויות המובאות היא שיטת הרמב"ם:

"וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא, ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו השם יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש" (רמב"ן שם ח).

החטא, על פי שיטתו של רש"י, מתמקד בקב"ה ובאופן שבו משה מקדש או לא מקדש את שמו. לעומת זאת, על פי הרמב"ם המובא בדברי הרמב"ן, החטא מתמקד בעם ישראל ובאופן שבו משה פונה ומדבר עמהם. 'שמעו נא המורים', למד הרמב"ם, הוא ביטוי של תחושת כעס ורוגז, ואין הדברים יאים למנהיג וצדיק כמשה רבינו ועל כך נענש.

החסידות כהרגלה, ביקשה לעסוק אף היא בשאלות אלו, ומתוך שאלות אלו להסיק מסקנות עקרוניות יותר הנוגעות לעבודת ד' האישית והציבורית היומיומית.

כיון שאמר 'שמעו נא המורים' הוכרח להכות את הסלע

וכך אומר ר' לוי יצחק מברדיטשוב:

"ודברתם אל הסלע לעיניהם גו' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. הנה רש"י והרמב"ן חולקים בחטא של משה אחד מפרש על שאמר לישראל שמעו נא כו', ואחד מפרש על שהכה את הסלע. והנראה שטעם אחד הוא, כי זה גרם זה. והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא. אחד, שמוכיח בדברים טובים, דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא בזה ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ברוך הוא לקבל כל איש מישראל עול מלכות שמים עליו. ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים עד שהם מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה וראוי הוא להיות מנהיג על ישראל. וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת. והנה זה שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדולת ישראל וצדקתם אז כל הדברים הנבראים בעולם צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו, דהיינו בשביל ישראל. אבל אם אינו מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל הנברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו לעשות רצון ישראל. והנה משה אמר בכאן שמעו נא המורים, הוכיח את ישראל בדברים קשים ולכך הוצרך להכות את הסלע לעשות מה שנברא, כי אילו היה מעלה את ישראל כנ"ל, וכמו שהיה כוונת הקדוש ברוך הוא ודברת אל הסלע, כי אז היה מדבר אל הסלע אתה שנבראת בשביל ישראל והם במעלה גדולה צריך אתה לעשות מה שנבראת, דהיינו להוציא מים לישראל. אבל עתה שהוכיח את ישראל בדברים קשים שמעו נא כו', הוצרך להכות את הסלע לעשות רצון ישראל, ונמצא זה גרם את זה וטעם אחד הוא. וזהו הרמז יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה שמוכיח את ישראל בטוב יכול גם הוא להשיג את העם זה השכל. וזה הרמז להקדישני לעיני בני ישראל, כמאמר חכמינו ז"ל עיני עדה, חכמי עדה שגם הם ישיגו זה השכל" (קדושת לוי, חקת).

ר' לוי יצחק מברדיטשוב מחבר בין שתי ההצעות שראינו לעיל, אולם ראשית הוא מבקש להבחין ביניהן.

הראשונה, שיטתו של הרמב"ן (דעת הרמב"ם המובאת ברמב"ן) נוגעת לעניין התוכחה שמוכיח משה את ישראל.

השניה, לשיטתו של רש"י, נוגעת לעניין קידוש ד' והבחירה של משה להכות בסלע במקום לדבר עימו.

בתורה קיימת מצות תוכחה, אלא שישנן כמה רמות של קיום מצוה זו. האופן הפשוט ביותר ואולי המוכר יותר, הוא התוכחה בדברים קשים. המוכיח מבקר, מאשים, ולעתים אף משפיל את הזקוק לתוכחה. האופן הגבוה יותר, מלמדנו ר' לוי יצחק, סנגורם של ישראל, הוא התוכחה בנעימות, באהבה ובדברי חן, על ידי הדגשת הטוב והחיובי שבאדם. אלא שר' לוי יצחק מבקש להעמיק יותר, בהבחנה זו, ותחילת העמקה זו מצוי בהבנת מקומו הרוחני של האדם החוטא הזקוק לתוכחה.

הנחת היסוד של ר' לוי יצחק בדיון בסוגית התוכחה היא היות שורשו של האדם נטוע בבית ד', והיותה של נשמתו חצובה מכסא הכבוד. זוהי הנחת היסוד וזוהי התשתית. אמון זה שנותן ר' לוי יצחק מברדיטשוב באדם, מעניק לחטא את מובנו העמוק - לשון החטאה - פספוס. מקומו הטבעי של האדם הוא בדרך הישר, לעשות טוב ולממש את מאוויה של אותה נשמה חצובה מכסא הכבוד ונטועה בבית ד'. משעה שחטא האדם, הוא איננו מממש את בקשת נשמתו, והוא מחטיא את המטרה, את היעד ואת מימוש הפוטנציאל. האדם בחטאו מתנכר לעצמו, למקורו ולשורשו. האדם סר מן הטוב, ודבק ברע, ובהיותו שקוע בהם הוא איננו חש את הניכור העצמי, את ההתכחשות הפנימית, ואת חוסר העצמיות שיש במעשה זה.

מי שמוכיח את האדם בתוכחות קשות, בדברי ביקורת וב'בִּיוּשים', כלומר שמביישו בדברים וגורם לו להרגיש רע כלפי חטאו, אולי יצליח לאלץ את האדם להתנתק מן החטא, אולם אילוץ זה, בא לו לחוטא בעל כורחו. הוא איננו מפנים את השינוי, אולם דברי המוכיח והתמונה השחורה של החטא כפי שהוצגה בפניו על ידו, אינם מניחים לו. הוא נרתע, מתבייש, ואולי אפילו מפחד, לשוב אל חטאו.

תהליך זה, מלמדנו ר' לוי יצחק, הוא סוג של כפיה, ומשמעותה של כפיה זו הוא ניכור. האדם פועל אולם לא מתוך מניע פנימי, כי אם מתוך השפעה חיצונית כפויה. התוכחה המרתיעה, יוצרת חוויה של כפיה, כאשר האדם אולי פועל בכיוון הנכון אולם לא מן המניעים הנכונים. המעשים אינם עצמיים, וקיים פער בין הפנים לבין החוץ. החוץ דומיננטי והפנים מכופף את עצמו בבושה וביראה מפני שטפו של המוכיח.

ר' לוי יצחק, באמונו האין-סופי באיש הישראלי, סובר כי אין צורך 'לשכנע' את האדם בכל דרך שהיא לשוב מחטאו. כל שצריך לעשות, מלמדנו ר' לוי יצחק, הוא לשוב ולהזכיר לאדם מי הוא. לשוב ולעורר באדם את אותם הכוחות הרדומים. את אותה האהבה ואת אותה ההשתוקקות הנטועה כה עמוק בקרבו, ורק מבקשת היא את פורקנה תחת הקליפות שבקרבן היא נתונה ושאותה הן מסתירות. פשוט צריך להזכיר לאדם מיהו, ומתוך היזכרות זו, בחירתו של האדם בטוב תופיע מאליה. החטא והרע כלל לא מוזכרים, אין צורך לגנותם, ואין סיבה להזהיר את האדם מן השהות בהם. האמון המלא שנותן ר' לוי יצחק באדם, מאפשר לו לוותר על ההכוונה אל המעשה, ולהתמקד בהשבת האדם אל עצמו, אל הפוטנציאל שבו ואל השורש שממנו הוא חצוב, ומתוך כך לא הלבבות יימשכו אחר המעשים כי אם המעשים יימשכו אחר הלב.

זהו תהליך שאין בו כפיה ואין בו השפעה מבחוץ, כי אם נביעה פנימית וביטוי מובהק של המהות ההולכת ומתגלה. העשייה הדתית, מלמדנו ר' לוי יצחק, כבדרך אגב, איננה עשייה 'כפויה' - אין כפיה דתית! נאמר בלשון מודרנית. אם האדם איננו אוהב את מעשיו הדתיים, פירושו של דבר, שהם אינם נובעים מתוכו ומקרבו. עשייה דתית פנימית וטהורה נעשית באהבה, מתוך זרימה טבעית, מתוך בקשת מימוש לכל המאוויים, וכל פער קטן שנותר בין המעשה לבין ההזדהות הפנימית, מעיד על כך שיש עוד דרך לעשות אל מקורה של נשמתנו.

ועשו כולם הפעולה הראויה להם

מנהיג אמיתי, מחנך דגול, והורה בעל ראיה פנימית, איננו מוכיח בכפיה ובזעם אלא מבקש לכוון את הצאן אל נטייתו הפנימית הטהורה. מושג התוכחה משתנה והופך להכוונה פנימית, ועזרה בהתבוננות.

חטאו של המחנך ההולך בדרך התוכחה הקשה כפול הוא. ראשית, הוא איננו 'מנצל' את ההזדמנות לאפשר לחוטא לשוב אל עצמו, ולגלות את נטייתו הפנימית שממנה כה התרחק. אולם חטא נוסף הוא חוטא ביצירת מציאות בעלת שניות, שבה ההתרחשות החיצונית איננה תואמת את המציאות החיצונית, ובעיקר איננה נובעת מממנה. הלבבות והמעשים זרים זה לזה, וכשזרות זו מתמידה, המעשה הוא כעין 'עבודה זרה' עבור האדם.

אולם, ר' לוי יצחק מברדיטשוב מלמדנו כי לחטא זה ישנה השלכה נוספת מרחיקת לכת, ושגיאה זו איננה מסתיימת בתחום החינוך וההדרכה. חטאו הראשון של משה רבינו, הוא חטא התוכחה הקשה, של 'שמעו נא המורים', ומכאן בהכרח נובע החטא השני - ההכאה בסלע במקום דיבור אליו.

אם עד כה דיברנו על אמונו המוחלט של ר' לוי יצחק מברדיטשוב באדם, כעת מרחיב ר' לוי יצחק אמון זה לכל הבריאה. בעולם מתוקן אין כפיה ואין מלחמה. אין צורך להכות על סלעים כדי שיוציאו את מימיהם, ואין צורך להוציא לחם מן האדמה בזיעת אפינו. לכל דבר, מלמדנו ר' לוי יצחק, יש ייעוד וישנה מטרה, וכשהמציאות מתוקנת, כל דבר פועל את פועלו. וכך מספר ר' נחמן מברסלב באחד מסיפוריו העמוקים והמורכבים, המיוסד על האגדה המפורסמת על בן המלך ובן השפחה שנתחלפו. במהלך סיפור זה מגיע בן המלך האמיתי אל מקום מיוחד ושם הוא מבקש לעצמו בחזרה את המלוכה, אולם עליו לעמוד בתנאים שונים ואחד מהם הוא כניסה לגן כלשהו ותיקונו של אותו גן, וכך מספר ר' נחמן בהשראת דמיונו המופלא:

"הכסא עומד מטה, ואצל המטה עומד שולחן, ועל השולחן עומד מנורה, ומן הכסא יוצאים דרכים כבושים (שקורין גשלאגיניע ועגין), והדרכים הם בנויים בבנין חומה ואלו הדרכים הם מתפשטים והולכים בכל המדינה כולה, ואין שום אדם יודע ענין הכסא הנ"ל עם כל הדברים הנ"ל עם הדרכים הנ"ל; על כן תתנסה בזה, אם תוכל לידע ענין הכסא עם כל הנ"ל: והראו לו הכסא, וראה, שהוא גבוה מאד וכו'. והלך אצל הכסא והסתכל והתבונן, שזאת הכסא עשויה מן העץ של התבה הנ"ל (הינו הכלי הנ"ל, שנתן לו אדם היער, כנ"ל). והסתכל וראה, שחסר מן הכסא למעלה איזה שושנה, ואם היה להכסא זאת השושנה, היה לה הכח שיש להתבה הנ"ל (הינו הכלי הנ"ל, שהיה לה כח לנגן כשהיו מניחין אותה על איזה מין חיה או בהמה או עוף, כנ"ל). והסתכל יותר וראה, שזאת השושנה, שחסר למעלה מן הכסא, היא מונחת למטה בכסא, וצריכין לקח אותה משם ולהניחה למעלה, ואזי יהיה להכסא הכח של התבה הנ"ל, כי המלך שהיה, עשה כל דבר בחכמה, באפן שלא יבין שום אדם את הענין, עד שיבוא חכם מופלג, שיבין את הדבר, ויוכל לכון להחליף ולסדר כל הדברים כראוי: וכן המטה הבין, שצריכין לנתקה קצת מן המקום שעומדת, וכן השולחן, צריכין גם כן לנתקו קצת, לשנות מקומו קצת, וכן המנורה, צריכין גם כן לנתקה קצת ממקומה, וכן העופות והחיות, צריכין גם כן לשנותם כולם ממקומם לקח זה העוף ממקום זה ולהעמידו במקום זה, וכן כולם, כי המלך עשה הכל בערמה ובחכמה, באפן שלא יבין שום אדם, עד שיבוא החכם, שיוכל להתבונן לסדרם כראוי. וכן האריה שעומד שם (אצל התפשטות הדרך), צריכין להעמידו כאן, וכן כולם. וצוה לסדר הכל כראוי: לקח השושנה מלמטה ולתחבה למעלה, וכן כל הדברים הנ"ל לסדר כולם בסדר הראוי, כנ"ל, ואז התחילו כולם לנגן נגון הנפלא מאד, ועשו כולם הפעולה הראויה להם ואז נתנו לו המלוכה".

הגן, מלמדנו ר' נחמן, הוא גן מופלא, אולם שום דבר איננו עושה את פעולתו הראויה וזאת מפני שדבר איננו נמצא במקומו. ואותו בן מלך אמיתי, שהוא במעין מסע ארוך ויסודי אל התבוננותו הפנימית ואל גילויו הפנימי - היותו בן מלך, מגלה כי המציאות תקועה ואיננה מתקדמת, וכל דבר דורש מאבק ומלחמה, ואין זאת אלא מפני שהדברים אינם במקומם, וכשמנתקים כל דבר ממקומו, ומשנים קצת, והכל בסדרו הראוי, אזי מתחילים כולם לנגן ניגון נפלא.

הניגון הנפלא, הוא דימוי חוזר אצל ר' נחמן, למציאות הרמונית שבה כל אחד, כבתזמורת פילהרמונית, יודע את מקומו ואת תפקידו, וחפץ בלב שלם למלאו ללא שום סטייה, חריגה והתנגדות. המנצח, במקרה זה בן המלך, ובמציאות - האדם, צריך ללמוד כיצד להביא את כל הנגנים לנגן את שירתם הראויה להם. כיצד לגרום להם לרצות לעשות את הפעולה הראויה להם.

בן המלך בסיפורו של ר' נחמן, לא כפה עליהם דבר, הוא לא נלחם, הוא לא נאבק, הוא פשוט התבונן. ר' נחמן מלמדנו כי כשהמציאות תקועה, וכשיש צורך להיאבק, הרי שהדברים אינם במקומם, ויש להזיזם[2].

ר' לוי יצחק מלמדנו יסוד נוסף, והוא כי תודעתו של האדם ביחס לעצמו, ביחס לפנימיותו וביחס לשורש נשמתו מקרינה על המציאות שעימה הוא בא במגע. האדמה מורדת באדם בשל חטאו ובשל התנכרותו לעצמיותו הפנימית. עולם החי נאבק בו ואיננו עושה את פעולתו הראויה לו מפני שהאדם נאבק בעצמו. עולם הטבע וחילופי מזג האוויר מאלצים את האדם להלחם בהם, ואינם משרתים אותו כיאה להם, מכיון שהאדם עצמו מתכחש לייעודו ולעצמיותו.

וכאן מגיע תפקידו של בן המלך נוסח בית מדרשו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב. עליו לשוב אל עצמו, אל מקומו, ועל ידי כך תשוב אף המציאות לתת את חֵילה. אין צורך להכות בסלע על מנת שימלא את תפקידו וייתן מים לעם ישראל המבקשים להגשים את ייעודם בדרכם לארץ המובטחת. הדיבור בלבד, שענינו להזכיר ולעורר את המציאות כולה ובכללה את הסלע האיתן הניצב בפני משה, יש בכוחו לעורר את 'חפצו' של הסלע, עד כמה שניתן לדבר על חפץ ביחס לדומם, להגשים את ייעודו ולהוציא מים עבור ישראל.

משחטא משה, מלמדנו ר' לוי יצחק, בחטא ההתנכרות בתודעתם של ישראל, ומשעה שנכנסו ישראל למציאות של כפיה והכרח, הרי שהמציאות כולה מנגנת באותה המנגינה. הסביבה שאותה האדם מבקש לרתום למענו, נעתרת לו כמידת הזדהותו עם אותה המטרה שאליה הוא חותר. כשהמטרה מנוכרת, כשהיא באה מבחוץ, כשהיא איננה נובעת ממקום פנימי-טבעי, הרי שגם הסביבה איננה ממהרת להצטרף ולהתנהג באותה הטבעיות.

הגן שבקרבו אנו חיים איננו משתעבד לבן שפחה שלבש בגדי מלכות, ואף אם מורכבים בגדים אלו מציציות בוהקות מלובן וזקן ארוך ומשתפל. רחמנא ליבא בעי, וכן המציאות כולה מבקשת את הלב. ורק לבן המלך, שתוכו כברו, ומגמתו הפנימית היא המניעה אותו, תשתעבד אף היא באהבה וברצון להגשים את המטרה שלשמה היא נוצרה - לשרת את בן המלך למלוך ולגלות את המלכות השלמה.

ר' לוי יצחק מברדיטשוב ור' נחמן מברסלב מעניקים לנו מצפן וכלים לאינדיקציה ביחס לרמת ההתאמה בין מעשינו לבין פנימיותנו. ההכרח והכפיה, המלחמה והמאבק, הם תוצאותיהם של הניכור וההחצנה, ואלו הם המאפיינים את הסיטואציה הקשה של מי מריבה. במקום ניגון והרמוניה נשמעים צלילים צורמים של כפיה והכרח - שמעו נא המורים, ושל מלחמה ומאבק - הכאה על הסלע, ובמקום כזה ישנה שניות וניכור בין הפנים לבין החוץ, בין המעשה לבין הלב.

כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם

ר' לוי יצחק מברדיטשוב ור' נחמן מברסלב מעניקים לנו כמנהיגים, מחנכים ואפילו הורים, הדרכה חשובה מאד כיצד לחלץ את הגן מן המצב שבו הוא תקוע. כיצד לגאול את האדם, האומה והארץ מגלותם ומהתנכרותם לפנימיותם. לא בהדרת מלכים חיצונה, ואפילו יהיה הדר זה הדר של קודש, לא מגמות ותכליות חיצוניות, ואפילו יהיו אלו ספוגות במילים של קודש כגון: צריך להתקרב לד', צריך לשמור תורה ומצוות, צריך לתקן את המידות. לא בשאיפות קרייריסטיות, ואפילו יהיו אלו מכוונות למקום של קודש: להיות רב גדול, להיות תלמיד חכם, לצמוח בתורה. כל אלו, כשהם באים מן החוץ אל הפנים, כשהם אינם נובעים מתוך חיפוש פנימי ועצמי, כשהם נעדרים בקשת אני, הרי הם כחומץ לצמאים.

כך גם כותב הרב קוק במה שניתן לכנות אמנת היסוד של עולם החינוך וההנהגה:

"ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו, חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל זה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'" (שמונה קבצים ג, כד).

הרב קוק מתריע מפני עבודה זרה בפרפראזה מרתקת שהוא מעניק למושג זה. כשאדם עובד עבודה ואפילו עבודת ד' שהיא זרה לו. כשאלקיו, ואפילו יהיה זה ד' צבא-ות אלוקי ישראל, הוא בבחינת אל נכר עבורו, הרי שיש בכך גלות - גלות האני, וכשאין אני, אין הוא וקל וחומר שאין אתה.

נקודת המוצא, לתפיסה פנימית ועמוקה זו, מלמדנו ר' לוי יצחק מברדיטשוב, היא האמונה. כשנאמין ש'רוח אפינו משיח ד'' איננו מבחוץ לנו, כפי שכותב הרב קוק אלא מתוכנו הוא נובע, והוא הוא האני הפנימי שלנו, את עצמנו נבקש, וכשנאמין בכך, גם את החוטאים והסרים מן הדרך נבקש להדריך אל האני שלהם, אל 'רוח אפינו משיח ד'' המתגלה בכל אחד מאיתנו, ואזי אין צורך לכעוס ולאיים ובודאי שאין צורך להכות.

כשנגלה את האני שבקרבנו, תשוב גם האומה אל עצמיותה, ותשוב הארץ לתת את חֵילה, ולאפשר את הופעתו המלאה של האני, ואזי 'מלאה הארץ דעה את ד', כמים לים מכסים'.

ונסיים בדברי ירמיהו הנביא, המביא לעולם את אותו חזון מופלא שר' לוי יצחק מברדיטשוב, ר' נחמן מברסלב, והרב קוק מבקשים לכוון אל הופעתו:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ד'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ד' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ד' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ד' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיהו ל"א, ל-לג).