פרשת חיי-שרה - `שמה קֻבר אברהם ושרה אשתו` (כ`ה, י)

  • הרב אלחנן סמט

פרשת חיי-שרה - "שמה קֻבר אברהם ושרה אשתו" (כ"ה, י)

קבורת שרה במערת המכפלה


א. סיפור קבורת שרה על רקע המקובל בסיפור המקראי

הסיפור המקראי מתאפיין בדחיסות רבה: הוא מתרכז רק במה שנחוץ לו, וחותר אל מטרתו בקיצור נמרץ, תוך ויתור על כל עודף ו'שומן' שיש בהם כדי להרחיב את לבו של הקורא, ולעתים לספק את סקרנותו. אין בסיפור המקראי לא תיאורי נוף ולא תיאורי הוויי חברתי, לא ניתוחים פסיכולוגיים ולא רקע היסטורי, ואם בכל זאת יש משהו מכל אלו או מן הדומה להם - הרי הוא ניתן בקיצור או אף ברמיזה בלבד, ואף זאת רק אם הדבר נחוץ לעצם העניין שעליו מסופר.

אולם ישנם מקרים יוצאי דופן שבהם נראה כי סיפור חורג מן הנורמה המקובלת הזו ומאריך במה שנראה כבלתי-נחוץ לעיקר. חושיהם הערים של פרשנים ודרשנים בכל הדורות נדרכו בכל מקום כזה, והם ניסו להסביר את סיבת האריכות ואת משמעות החריגה מן הנורמה המקובלת.

והנה, דווקא שני הסיפורים הפותחים את פרשתנו, ואשר הם רוב בניינה ורוב מניין פסוקיה, שייכים למקרים יוצאי הדופן הללו, כל אחד מסיבתו שלו. אריכותו היתרה של הסיפור על בחירת רבקה להיות אם במשפחת האבות במקום שרה נובעת מהכפילות הגדולה שיש בו: פעם אחת מתוארים המאורעות בלשון הכתוב, ופעם נוספת - בחזרה עליהם בפי העבד הנושא דבריו בבית בתואל. חזרה כה ארוכה ומפורטת היא תופעה יוצאת דופן בסיפור המקראי, וכבר עמדו על כך חז"ל והמפרשים ונתנו לה טעמים שונים.

הסיפור הפותח את פרשתנו, שעליו ייסוב עיוננו זה, מאריך מאוד בתיאור המשא ומתן שבין אברהם לבין בני חת ועפרון היושב בתוכם. תיאור משא ומתן מסובך ורב-שלבים זה תופס את רובו של הסיפור: שישה עשר פסוקים (ג-יח) מתוך עשרים. תיאור זה, יש בו כדי לשמח את חוקרי הקדמוניות, שכן ניתן ללמוד ממנו בוודאי על חוקי עמי הקדם ועל נימוסים והליכות שלהם. אך מה יש בו שמקדם את מטרת הסיפור? האם לא ניתן היה לקצרו ולהעמידו על תכליתו: אברהם ביקש מבני חת אחוזת קבר, ולבסוף קנה מאחד מהם את מערת המכפלה ושם קבר את אשתו שמתה עליו?

ראש לכול עלינו ללבן את פרטי המשא ומתן הזה ולהבין את מהלכו אף בלא קשר לשאלתנו, שכן תיאור המשא ומתן הזה תורה היא, וללמוד אנו צריכים.

ב. הרקע המשפטי המקובל למשא ומתן עם בני חת

שלושה שלבים יש במשא ומתן שמנהל אברהם עם בני חת (1. ג-ז; 2. ח-יב; 3. יג-יח), וסדר קבוע להם:

א. פנייתו של אברהם בבקשה אל הצד השני, שאותה מקדימות תמיד המילים "וידבר... לאמר" (ג, ח, יג).

ב. היענותו החיובית של הנמען, שאותה מקדימות המילים "ויענו / ויען... את אברהם... לאמר (לו)..." (ה, י, יד). נוסח התשובה מתחיל בכל שלושת השלבים במילות הפנייה "שמענו אדֹנִי" או "אדֹנִי שמעני" (ו, יא, טו), ומסיים במילים המביעות את תכלית ההסכמה של הצד הזה: "קבֹר מתך" או "מתך קבֹר" (ו, יא, טו).

ג. תגובתו של אברהם על התשובה החיובית. בשני השלבים הראשונים התגובה זהה: אברהם משתחווה לעם הארץ (ז, יב); ואילו בשלב השלישי היא מעשית - "וישקֹל אברהם לעפרֹן את הכסף..." (טז).

שלושת השלבים נבדלים זה מזה בשני דברים מרכזיים הקשורים זה בזה: א. בתוכן הבקשה של אברהם בכל אחד מהם; ב. במיהותו של הנמען הנושא ונותן עם אברהם. בשלב הראשון אברהם מדבר אל בני חת ומבקש מהם שייתנו לו אחוזת קבר עמהם, והם העונים לו; בשלב השני שוב פונה אברהם אליהם, אולם הפעם הוא מבקש מהם שיפגעו בעפרון על מנת שייתן לו את מערת המכפלה כאחוזת קבר, ובשלב הזה עפרון הוא שעונה לאברהם; ואילו בשלב השלישי פונה אברהם ישירות לעפרון, ועפרון עונה לו.

ומאליה עולה השאלה: מה צורך יש בשלושה שלבים כה דומים של משא ומתן כאשר הכול מסכימים? לו הציעו בני חת עצמם לאברהם לבקש מעפרון שימכור לו את מערת המכפלה - לא היה כל קושי: או אז אכן צריך היה אברהם לחזור ולבקש מהם כי יתווכו בינו לבין עפרון, ובדרך זו היה המשא ומתן עובר למסלול הבין-אישי כפי שאכן אירע. אולם לא בני חת הם שהציעו לפני אברהם את שמו של עפרון: שמו עלה ביזמתו של אברהם, וניכר שאברהם מכיר זה מכבר את האיש ואת הנכס המבוקש. מדוע אפוא פנה אברהם בכלל לבני חת - ולא ישירות לעפרון?

רמז לתשובה מתגלה דווקא במשא ומתן שבין אברהם לעפרון. מתברר שתפקידם של בני חת עדיין לא נסתיים, ונוכחותם מודגשת חזור והדגש:

ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר...
לעיני בני עמי נתתיה לך...
וישתחו אברהם לפני עם הארץ.
וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר...
וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת...
ויקם שדה עפרון... לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו. (י-יח)

עד עתה נראה שתפקידם של בני חת היה לשמש עדים לביצוע המכר, ועל כן מודגש ללא הרף שהדברים נאמרו ונעשו לעיניהם ובאוזניהם. אולם הפסוק המסיים מלמד שהם מהווים צד במכירה:

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחֻזת קבר מאת בני חת. (כ)

דבר זה מתברר אף בסיום פרשתנו (כ"ה, ט-י), בתיאור קבורת אברהם על ידי יצחק וישמעאל:

אל מערת המכפלה אל שדה עפרן... השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת.

ושוב בצוואת יעקב לבניו (מ"ט, כט-לב):

קברו אֹתי אל אבֹתַי, אל המערה אשר בשדה עפרון החתי...
אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרן החתי לאחֻזת קבר...

מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת.

בכל שלושת המקומות הללו אמנם מוזכר עפרון כבעל השדה שממנו קנה אברהם את השדה ואת המערה, אך נוסף לכך ציון הקנייה מאת בני חת. ובכן, מהו פשר הדבר?

הפתרון לשאלות שאנו מתחבטים בהן נעוץ, כפי הנראה, במילים הראשונות שנשא אברהם לפני בני חת:

גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחֻזת קבר עמכם... (ד)

מדוע מציין אברהם את מעמדו כגר ותושב? גר ותושב, פירושו במקרא אדם החי בשולי החברה כאורח או כבן חסות, והוא משולל זכויות קרקעיות[1]. חברות שבטיות או לאומיות רצו להגן על עצמן מפני השתלטות זוחלת של זרים על אדמותיהן, שהייתה עלולה לשנות את היחס בין מרכיבי האוכלוסייה. לפיכך הונהגו חוקים שאסרו מכירת קרקע פרטית לגר תושב ללא אישור מפורש של המוסדות החברתיים המוסמכים.

נראה שזהו הרקע החברתי-משפטי למשא ומתן שמנהל אברהם עם בני חת[2]. הוא מציין בראש דבריו את מעמדו כגר ותושב, משום שבעובדה זו טמון הקושי שבבקשתו, שהרי הוא מבקש לקנות קרקע שתהא לו אחוזה, דהיינו: שתהא בבעלותו הגמורה ותעבור בירושה לבניו. במה אפוא מנמק אברהם את בקשתו לחרוג ממעמדו כגר? ראשית, בכך שמתו מוטל לפניו, וכפי שהוא מסיים את בקשתו בפסוק ד "ואקברה מתי מלפני"; שנית, בכך שאין הוא מבקש 'שדה אחוזה', דבר שיהפוך אותו ל'בעל אחוזה', שהוא ההפך מגר תושב, אלא כל בקשתו היא 'אחוזת קבר' למשפחתו. שני המשפטים שבהם פותח אברהם את דבריו יתפרשו אפוא כך: אמנם 'גר ותושב אנכי עמכם', ואף על פי כן בקשתי שטוחה לפניכם 'תנו לי אחוזת קבר עמכם'. הצירוף 'גר ותושב עם...' חוזר במקרא כמה פעמים. מילת היחס 'עם' מדגישה את היות הגר טפל לאלו שבקרבתם הוא חוסה, ובצירוף מילת יחס זו אף לבקשתו - "תנו לי אחזת קבר עמכם" - מבקש אברהם לרמוז כי אין במילוי בקשה זו כדי לשנות את מעמדו הטפל כגר תושב.

עתה מובן מדוע פנה אברהם לבני חת: הוא זקוק להסכמתם לרכישה שהוא מתכוון לעשותה; עפרון לבדו אינו רשאי למכור לו את שדהו. מסיבה זו שותפים בני חת ונציגיהם בתהליך המכר כולו, עד לסופו, לא רק כעדים אלא כבעלי עניין בדבר: בני חת מהווים מעין 'בעלות לאומית' על קרקעות עירם, ובתתם את הסכמתם למכירה ניתן להיאמר שהשדה נקנה מהם עצמם.

הרקע המתואר יבאר לנו אף תופעה סגנונית יוצאת דופן בסיפורנו: השורש נת"ן משמש בו תחליף לשורש מכ"ר. שבע פעמים מופיע שורש זה בסיפור: שלוש בבקשותיו של אברהם (ד: תנו לי אחֻזת קבר; ט: ויתן לי את מערת המכפלה; בכסף מלא יתננה לי), שלוש בדברי עפרון (יא: השדה נתתי לך והמערה... לך נתתיה; לעיני בני עמי נתתיה לך), ובפעם השביעית ביחס לתמורה על השדה והמערה (יג: נתתי כסף השדה קח ממני).

אין לטעות בשורש הזה: אחוזת הקבר נקנתה לאברהם ולמשפחתו בקניין גמור ומוחלט לדורות, כפי שעולה מן השימוש בשורש קנ"ה בסיכום המעשה בפסוקים יז-יח - "ויקם שדה עפרון... והמערה אשר בו... לאברהם למקנה לעיני בני חת..." - ושוב בסוף פרשתנו (כ"ב, י) ופעמיים נוספות בצוואת יעקב לבניו (מ"ט, ל ושם, לב). מדוע אפוא משתמש אברהם בשורש נת"ן בלבד? נראה ששורש זה משמש בעת שהמכירה והקנייה בעייתיים מבחינת החוק. השורש נת"ן אמנם משמש במקרא במשמעות של מכירה, כבמשלי ל"א, כד - "סדין עשתה ותמכֹּר / וחגור נתנה לכנעני" - אולם משמעותו רחבה בהרבה, ועל כן הוא מתאים כשאין רוצים להזכיר בפירוש לשון של מכר[3].

ג. התקדמות המשא ומתן שלב אחר שלב

הבה נבחן עתה את שלבי המשא ומתן אחד לאחד. כיצד הגיבו בני חת על בקשתו של אברהם? לעיל תיארנו את תגובתם כהיענות לבקשתו. אולם בכך לא צייתנו להוראתם של בני חת לאברהם בראש דבריהם "שמעֵנו אדני" - לא שמענו את מה שמסתתר בדבריהם. כבר המשך דבריהם מעורר חשד: "נשיא א-להים אתה בתוכנו". מדוע הם מקדימים דברי כבוד אלו לעיקר תשובתם?

הסבר הדבר הוא כי תשובתם לאברהם מהווה בעצם סירוב מנומס לבקשתו, אלא שהם עוטפים את סירובם בדברי חלקות. מה הם מציעים לאברהם בדבריהם? לקבור את מתו באחד מקברי המשפחה של אנשי העיר - במובחר שבהם, על פי בחירתו. לו היה אברהם מבקש 'תנו לי קבר עמכם', הייתה תשובתם חיובית בתכלית: "איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבֹר מתך". אולם אברהם ביקש 'אחוזת קבר', ואת זאת אין הם מציעים לו. הצעתם אמנם פותרת את המצוקה המתבטאת בדברי אברהם "ואקברה מתי מלפני", אולם בדרך שאברהם אינו יכול להסכים לה. אין זה כבודה של שרה, אשתו האהובה, שתמצא את מנוחתה במערת קברים של משפחה זרה. ראויה שרה אשת אברהם לקבר משלה, קבר משפחתי מכובד שאליו יצטרף בבוא היום אברהם אישה, ושאליו יצטרפו גם בני משפחתה בדורות הבאים.

מדוע סירבו בני חת לבקשת אברהם? האם מפני סיבות משפטיות המונעות את מילוי בקשתו והקשורות במעמדו כגר תושב, או שמא מפני שאין בידם שום הצעה ספציפית של אחוזת קבר העומדת למכירה ושבה תתמלא בקשתו "תנו לי..."? אין לדעת, על כל פנים אברהם 'שמע' היטב את הסירוב המנומס הזה, וכאות תודה על האדיבות הרבה שהפגינו בני שיחו קם והשתחווה להם, ובכך גם הביע את רצונו להמשיך ולדון עמהם.

בקשתו השנייה של אברהם פותחת במילים "אם יש את נפשכם לקבֹּר את מתי מלפני", שהיא בעצם נקודת ההסכמה הברורה בינו לבינם: בני חת חפצים באמת ובתמים לסייע לו בקבורת מתו. אולם אברהם איננו מסכים, כאמור, לקבל את עזרתם כפי שהציעו הם, ועל כן הוא מפרט באוזניהם את בקשתו המסוימת. לא עוד "תנו לי אחֻזת קבר" כלשהי, על פי מה שיש בידכם (ואולי באמת אין בידם כל הצעה), אלא בקשת קנייה של מערה מסוימת בקצה שדהו של איש מסוים ובכסף מלא. אם ימנעו בני חת את האיש המסוים הזה - הלוא הוא עפרון - מלמכור את המערה לאברהם, ולא ייאותו לחרוג עבורו במעט מן הכללים המשפטיים המקובלים, יהיה פירוש הדבר כי 'אין את נפשכם לקבור את מתי מלפניי'.

מכאן עובר כדור המשא ומתן אל עפרון. בני חת אינם צריכים 'לפגוע' בו, די בכך שלא ימנעו ממנו להסכים לבקשת אברהם. ואכן, שתיקתם במהלך המשך המשא ומתן, הרי היא כהודאה בחוקיותו ובהסכמתם למכירה המתרחשת לנגד עיניהם. אולם אל נקדים את המאוחר. כיצד מגיב עפרון על הבקשה שהופנתה אליו בעקיפין?

מילותיו הראשונות מרתיעות אותנו: "לא אדני, שמעני" - נראה שהוא עומד לסרב. אולם תוכן דבריו בהמשך מעיד על הסכמה גמורה לתת לאברהם לא רק את המערה אלא אף את השדה שבו היא נמצאת. מדוע אפוא פתח את דבריו ב'לא אדני'? כוונתו ברורה: 'לא כמו שאמרת, אתה אברהם, 'בכסף מלא', אלא במתנת חינם'. כנגד שלוש פעמים שביקש אברהם שייתנו לו אחוזת קבר בכסף מלא, דהיינו שימכרו לו אותה, מציע עפרון שלוש פעמים לתת לאברהם שדה ומערה במתנת חינם.

בדומה לבני עירו פותח אף עפרון את פנייתו לאברהם במילה "שמעֵני", שכן גם בדבריו מסתתר סירוב מנומס עטוף בדברי חלקות. בשלב הקודם של המשא ומתן הרעיפו בני חת על אברהם כבוד במסגרת סירובם העדין, ואילו עתה מרעיף עליו עפרון שפע של רצון טוב במסגרת סירוב דומה.

מדוע זהו סירוב? משום שברור לעפרון שאברהם לא יוכל להסכים להצעתו, מטעם דומה לזה שבגללו לא הסכים להצעת בני חת: אין זה כבודה של הנפטרת ואין זה כבודו של אברהם ששרה תיקבר במערת קבורה שניתנה חינם. יתר על כן, מה שניתן חינם גם אינו בגדר 'אחוזה' למקבל, משום שקל לנשל אותו ממתנתו בטענות שונות.

מדוע סירב עפרון? אין זה מסתבר לתלות את סירובו במניעים משפטיים הקשורים בהיות אברהם גר תושב. מניעים אלו שייכים לציבור ולנציגיו, ולא לפרט. ואם בני חת אינם מביעים התנגדות לעסקת המכירה שאותה מבקש אברהם מעפרון, מה לו לעפרון להתנגד לה? אף דבריו אינם מלמדים על מניעים כאלו.

נציע כאן שתי הצעות להסבר דבריו של עפרון, ואף שהן נראות שונות מאוד זו מזו, אין זה מן הנמנע ששתיהן כאחת הניעו אותו.

הסבר אפשרי אחד הוא שהסכמה מידית להצעתו של אברהם למכור לו אחוזת קבר "בכסף מלא" אינה מעשה ראוי מבחינה אנושית: הדבר נראה כניצול מצוקתו הטרגית של אדם לשם הפקת רווח כספי. אין אנו חושדים בעפרון שמטעם זה התכוון באמת לתת את השדה והמערה בחינם כפי שהציע - טוב לבו איננו מגיע עד כדי כך. עפרון הציע הצעה זו, בידעו שאברהם לא יוכל לקבל את הצעתו, כדי שלאחר סירובו של אברהם להצעה ועמידתו על קנייה "בכסף מלא" 'ייאנס' עפרון לקבל את התשלום, ושוב לא ייראה הדבר מכוער.

הסבר אפשרי אחר הוא שעפרון מתמקח כאן עם אברהם בדרך המקובלת עד היום בין תגרנים במקומותינו, שכאשר הם דורשים מחיר גבוה והקונה נרתע מן המחיר ומבקש להורידו, הם מעמידים פנים ואומרים לקונה 'קח את המיקח בחינם, אולם על פחות מן המחיר שנקבתי לא אתפשר'. כאן אמנם עדיין לא נקב עפרון בסכום מסוים, אולם עליו להכין את השלב הבא, שבו הוא מתכוון לנקוב בסכום העצום של ארבע מאות שקל[4]. לפי זה, הצעתו לאברהם לקבל את השדה והמערה בחינם אינה אלא מבוא לדרישתו המופרזת בשלב הבא של המשא ומתן.

חיזוק להסבר האחרון יש לראות בהופעת השדה בפסוק י: "השדה נתתי לך, והמערה אשר בו...". עד עתה לא הוזכר השדה כלל, וכיצד זה מוכן פתאום עפרון לתת בחינם לא רק את המערה אלא אף את השדה? צירוף השדה למערה לא נועד אלא להקדים ולהצדיק את הדרישה המופרזת שתבוא להלן.

כך או כך, ברור כי דבריו אלו של עפרון לא באו אלא למנוע מאברהם לקבלם. ואכן הם השיגו את מטרתם: אברהם משתחווה שוב לפני עם הארץ, כדי להודות להם על שלא מנעו את עפרון מלהציע לו הצעה כה נדיבה וכדי לומר שעדיין לא סיים את בקשותיו.

עתה מגיע השלב השלישי של המשא ומתן, שבו מפציר אברהם בעפרון כי ייאות לקבל ממנו תשלום: "נתתי כסף השדה קח ממני". בהזכירו את 'השדה' מבהיר אברהם לעפרון כי הבין את משמעות הכנסתו למשא ומתן וכי הוא מוכן לשלם אף עליו. והוא מסיים את דבריו במילים דומות לאלו שכבר אמר בשתי בקשותיו הקודמות "ואקברה את מתי שמה"[5].

עתה פתוחה הדרך לפני עפרון לנקוב בסכום שהוא דורש בלא להיראות כמנצל את מצוקתו של אברהם ובלא לחשוש לחזרת הקונה. את דבריו הוא פותח במילים "אדֹנִי שמעֵני", וכוונתו אולי לרמוז לאברהם כי בעצם אין לו בררה אלא לעמוד בדרישה המופרזת הזאת אם ברצונו לקבור את מתו באחוזת קבר.

אברהם 'שמע' וקיבל, ומיד עבר לביצוע העסקה. הוא שילם לעפרון את מלוא הסכום לעיני בני חת, ובכך 'קמו' השדה והמערה אשר בו לאחוזת עולם לאברהם ולזרעו.

ד. מדוע נכתבה זאת הפרשה? שתי תשובותיו של ראב"ע

כעת, משנתבררו לנו הרקע למשא ומתן סבוך ועדין זה והקשיים שעליהם היה צריך אברהם להתגבר כדי להביאו לידי גמר, נוכל לשוב אל שאלתנו (שנשאלה בסוף סעיף א): מה טעם מאריכה התורה בתיאורו של משא ומתן זה, וכיצד מקדם התיאור הזה את מטרת הסיפור?

כדי לענות על שאלתנו יש לברר קודם כול מהי מטרת הסיפור. ראב"ע ורמב"ן דנו במטרתו רק בהגיעם אל סיומו, בלא זיקה לדיבור מתחיל מסוים. הנה פירושו הראשון של ראב"ע:

ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים.

רמב"ן מקשה עליו:

ולא ידעתי טעם לדברי רבי אברהם... כי מה מעלה לארץ בזה? כי לא יוליכנה אל ארץ אחרת לקברה!

ונוסיף על דבריו: עיקרה של 'זאת הפרשה' הוא אותו משא ומתן הממלא את רובה. אולם דברי ראב"ע אינם מבארים כלל את הצורך בתיאורו המפורט, שהרי כדי להודיע מעלת ארץ ישראל די היה לומר שאברהם קבר את אשתו בארץ כנען.

לראב"ע טעם שני לכתיבת זאת הפרשה:

ועוד: לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו נחלה.

אף על טעם זה מקשה רמב"ן:

ודבר ה' לאברהם, על כל הארץ היה, ונתקיים רק בזרעו.

כאן עלינו להיחלץ להגנת דברי ראב"ע. הצלחתו של אברהם בקניית מערכת המכפלה מהווה את ראשיתו של שינוי במעמדו בארץ מרועה צאן נווד שהוא גר בארץ לבעל אחוזה בה, ולו אחוזת קבר.

סקר ארכיאולוגי שערכה הארכיאולוגית הבריטית קתלין קניון בארץ[6] העלה כי בתקופת האבות (המחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה הנוצרית) התקיימו בארץ שתי צורות של קבורה: האחת - באחוזת קבר משפחתית שבה נקברו בני משפחה אחת במשך כמה דורות, והאחרת - קבורת אדם בודד בשטח ריק ורחוק מיישוב.

שתי צורות הקבורה הללו מאפיינות שני סוגי קיום אנושי בארץ באותה התקופה: יושבי הערים הכנעניות, החקלאים בעלי האחוזות, קברו את מתיהם באחוזות קבר בנחלותיהם, בדרך כלל במערות קבורה מיוחדות; ואילו הנוודים רועי הצאן טמנו את מתיהם באדמה לבדד, בדרך במקום נדודיהם, כפי שנזדמן להם בשעת מיתת הקרוב.

אברהם הוא אמנם "גר ותושב" עם יושבי הארץ, ובחייו עדיין לא הגיעה השעה לקיום הבטחת ה' להנחיל לזרעו את הארץ. כל חייו נדד בארץ והתהלך לאורכה ולרוחבה, כפי שציווהו ה' אחרי היפרד לוט מעמו. ובכל זאת, בעת שמתה אשתו עליו, ובעת שיגיע אף זמנו שלו להיקבר בארץ, לא בקבר נוודים ייקברו - כפי שנקברה רחל בדרך אפרתה, לבדה באדמה, ואך מצבה על קברה - אלא באחוזת קבר משפחתית, כראוי לבעל אחוזה שהארץ לו ולזרעו היא.

דבר זה הובטח בעצם לאברהם בברית בין הבתרים:

ויאמר לאברם: ידֹעַ תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם... (ט"ו, יג)

ואתה תבוא אל אבֹתיך בשלום, תקבר בשיבה טובה. (טו)

ההבטחה "תבוא אל אבֹתיך בשלום" קשה: הרי תרח מת בחרן, ואברהם התנתק ממנו כפי שנצטווה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". רד"ק פירש זאת שם על פי פשוטו כניב:

כן הוא דרך הלשון בכינוי המיתה... כלומר שהוא בא ונאסף אל אבותיו ובני משפחתו שמתו.

יסודה של 'דרך הלשון' הזאת הוא בכך שבאחוזות הקבר המשפחתיות אכן נאספו המתים דור אחר דור אל אבותיהם. ואף שבמשמעות הראלית המדויקת הזו לא יכול הדבר להתקיים באברהם, כוונת השימוש בלשון זו נועדה בוודאי לרמוז שאברהם ייקבר בקבורה מכובדת, באחוזת קבר, ואף אם הוא לא יבוא אל אבותיו, יבואו בניו אל קברו שלו בבוא עתם.

נמצא אפוא שבפרשה זו מתחיל השינוי במעמדו של אברהם ביחס לארץ. אחוזת הקבר המשפחתית שהוא זוכה לרכוש מסמלת את מעמדם האמתי של האבות בארץ: זוהי ארצם, והם ייקברו בה כבעלים על הארץ, ולא כנוודים חסרי מעמד.

ביאור זה אמנם אינו מסביר את הצורך באריכות התיאור של המשא ומתן שניהל אברהם עם בני חת, אך בכל זאת הוא נוגע בו. מעמדו של אברהם בארץ כ"גר ותושב" הוא שהיווה בסיס לכל אותו משא ומתן, ונראה שאף לגודל התשלום שנאלץ אברהם לשלם. הצלחתו של אברהם לזכות לבסוף באחוזת קבר לאשתו ולמשפחתו היא אפוא עדות לתחילת קיום דבר ה' לו בעניין הנחלה, וודאי לקיומו של דבר ה' "ואתה תבוא אל אבֹתיך בשלום, תקבר בשיבה טובה". השלמת הדבר תהיה להלן (כ"ה, ח-ט): "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה... ויאסף על עמיו... ויקברו אֹתו... אל מערת המכפלה".

ה. תשובת רמב"ן ותשובת המדרש

רמב"ן תלה את טעם כתיבת הפרשה במשא ומתן עצמו ובמה שנתגלה בו:

ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי השם עם אברהם, שהיה נשיא א-לוהים בארץ אשר בא לגור שם, והיחיד וכל העם היו קוראין לו 'אדוני', והוא לא אמר להם כן, שהיה שר וגדול. וגם בחייו קיים לו 'ואגדלה שמך והיה ברכה', ואשתו מתה ונקברה בנחלת ה'.

וראה זה פלא: משא ומתן זה, שרמב"ן רואה בו את קיומה של הבטחת ה' לו עוד בחייו, רואים מדרשים אחדים דווקא כניסיון לאברהם, המעמידו בסתירה קשה למה שהבטיחו ה'. כך דורשת האגדה במסכת בבא בתרא דף טו ע"ב את תשובת השטן (איוב א', ז) לשאלת ה' "מאין תבֹא" - "משוט בארץ ומהתהלך בה":

אמר לפניו: ריבונו של עולם, שטתי בכל העולם כולו [-'משוט בארץ'] ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם, שאמרת לו (י"ג, יז) 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה' [רש"י: היינו דקאמר 'ומהתהלך בה' - מאותו שאמרת לו 'התהלך בארץ' אני בא], ואפילו כך, בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר אחר מידותיך".

דומה כי האמת נמצאת בין שני הקטבים הללו: הצורך לשאת ולתת עם בני חת על אחוזת קבר, משא ומתן שלא התנהל בקלות ולא נסתיים אלא בתשלום מופרז, באמת העמיד את אברהם בסתירה להבטחה שהבטיחו ה' כי הארץ שלו ושל זרעו תהיה. אולם שתי עובדות מקלות על הקושי הנפשי שיש בעמידתו של אברהם מול בני חת: האחת - שבני חת מתייחסים אליו בכבוד מופלג ובאדיבות יתרה, והאחרת - שסוף סוף הוכתר המשא ומתן בהצלחה ואברהם השיג את אשר ביקש. לא ניתן אפוא לראות בסיפורנו ניסיון לאברהם כניסיון שנתנסה בו, לדוגמה, בירידתו למצרים, כשנלקחה ממנו אשתו והוא היה שרוי במצוקה גדולה. אולם גם אין להפוך את הקערה על פיה ולראות בדברי הנימוסין של בני חת את התגשמות הבטחות ה' לאברהם עוד בחייו. ההקשר הנכון של דברי נימוסין אלו מתבאר יפה על פי דברי המדרש: הם נאמרים במסגרת סירוב מנומס לבקשתו של אברהם, והם מובילים לבסוף לתשלום מופרז תמורת מה שהוא מבקש.

נמצא שיש בהערכת מצבו של אברהם בסיטואציה המתוארת בסיפורנו צדדים לכאן ולכאן: יש בה אורות, מעין דברי רמב"ן, וצללים - מעין דברי המדרש. וכיוון שהאורות והצללים מעורבים זה בזה, לא ניתן לקבל לא את הפירוש הרואה את עמידתו של אברהם בניסיון כטעם לכתיבת הפרשה ולא את הפירוש הרואה את טעמה בקיום הבטחת ה' לו בחייו.

ו. "בשביל דבר זה בלבד ראויה הייתה פרשה זו להיכתב"

הבה ננסה לברר מהי מטרת סיפורנו על פי בחינה סגנונית שלו: מהן המילים הבולטות בו ביותר, החוזרות לכל אורכו יותר משאר המילים?

אנו רגילים לכנות מילים אלו 'מילים מנחות', כיוון שהן מנחות את הקורא לגלות את משמעותו העיקרית של הסיפור או לחשוף בו משמעויות נסתרות. בדרך כלל מופיעות המילים הללו במספר בעל משמעות טיפולוגית, והנפוצים שבמספרים אלו הם שבע וכפולותיו. הופעתה של מילה במספר מעין זה מעידה, בדרך כלל, על היותה מילה מנחה. חשיפתה של מילה מנחה מחייבת מעקב אחר הופעותיה בסיפור: באילו הקשרים היא מופיעה; האם משמעותה קבועה לאורך הסיפור או שמא חל גיוון במשמעויותיה; האם היא מופיעה במקומות בעלי חשיבות מיוחדת בסיפור, ומהי שכיחות הופעותיה בחלקיו השונים. דרכי הניתוח של המילה המנחה בסיפור המקראי - תורה היא, ולימוד היא צריכה, כיוון שזהו אחד המפתחות היעילים ביותר להבנתו. הקדמונים לא זכו למפתח זה, שנתגלה רק בדורות האחרונים, ואילו חוקרים חדשים רבים אינם נותנים בו אמון מסיבות שונות, אולם הניסיון המצטבר מלמד כי הוא אמצעי ספרותי מובהק ומתוחכם שבו משתמש הסיפור כדי לאותת לקוראיו על גלויותיו ועל צפונותיו.

המילה הבולטת ביותר בחזרותיה בסיפורנו היא השורש קב"ר, המופיע לכל אורכו פעמים רבות, כפועל או כשם. הבה נעקוב אחריו:

תנו לי אחֻזת קבר עמכם
ואקברה מתי מלפני... (ד)

במבחר קברינו
קבֹר את מתך
איש ממנו את קברו
לא יכלה ממך מקבֹר מתך... (ו)

אם יש את נפשכם לקבֹר את מתי מלפני... (ח)

בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחֻזת קבר... (ט)

לעיני בני עמי נתתיה לך קבֹר מתך... (יא)

נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה... (יג)

...ביני ובינך מה הִוא, ואת מתך קבֹר... (טו)

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו... (יט)

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחֻזת קבר מאת בני חת. (כ)

כל גלגוליו של המשא ומתן כפי שנתבררו בסעיפים ג-ד לעיל מצויים ברשימה זו. יש לשים לב שאת סדרת ההופעות של המילה המנחה פותח הצירוף 'אחוזת קבר' , אשר שב ומופיע לאחר שבע ההופעות הראשונות שלה, אולם הפעם בראש שש ההופעות הנותרות ובסיומן.

בסיפורים רבים הסובבים סביב דמות אחת או סביב צמד דמויות משמש השם של אותה דמות (או דמויות) כמילה מנחה. אלא שלעתים מתחלף השם הפרטי בכינוי מחמת צורכי הסיפור, ואז יש למנות הן את הופעות שמה והן את הופעות כינויה כדי לעמוד על מספר הופעותיה בסיפור. בסיפורנו מופיעים שמה של שרה וכינויה 'מֵתוֹ של אברהם' פעמים רבות לאורך הסיפור, יותר מכל דמות אחרת בו. ובכן, כמה פעמים בסך הכול מופיע בסיפורנו שמה של שרה או כינויה 'מתו של אברהם', ומהי השיטה לשימוש בשם הפרטי או בכינוי? הבה נעקוב אחר התחלפות השמות והכינויים של שרה במהלך הסיפור.

ויהיו חיי שרה...
שני חיי שרה. (א)

ותמת שרה...
ויבא אברהם לספד לשרה ולבכֹּתה. (ב)

ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר... (ג)

... ואקברה מתי מלפני... (ד)

במבחר קברינו קבר את מתך
איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך... (ו)

... לקבר את מתי מלפני... (ח)

... נתתיה לך, קבר מתך... (יא)

ואקברה את מתי שמה... (יג)

ואת מתך קבר... (טו)

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. (יט)

השם שרה מופיע ארבע פעמים בראש הרשימה ופעם אחת בסופה, ואילו בשמונה ההופעות שבתווך מופיע הכינוי 'מתו של אברהם'. מהותה של ההבחנה בולטת לעין: שרה מכונה 'מתו של אברהם' דווקא במהלך המשא ומתן עם בני חת - הן בלשון הכתוב (בהופעה 5, המהווה הקדמה למשא ומתן), הן בפיו של אברהם והן בפיהם של בני חת. נראה שהסיבה לכך היא שבני חת אינם מכירים את שרה בשמה. לדידם היא 'מתו של אברהם' - המכובד מאוד בעיניהם. אולם ביחס לאברהם עצמו, כשאינו מוצב אל מול בני חת, שרה קרויה בשמה הן בחייה, הן במותה והן בבואו לספוד לה ולבכותה. אף לאחר שהסתיים המשא ומתן, ואברהם קובר את שרה אשתו, היא שבה ונקראת 'שרה אשתו' (בהופעה 13).

הקשר בין שתי הרשימות הללו של שתי המילים המנחות ניכר[7]. ומסתבר שאין זה מקרי ששתי המילים המנחות הללו חוזרות מספר פעמים זהה במהלך הסיפור: צירופן של שתי המילים הללו הוא שמגדיר את נושא הסיפור ואת מגמתו - מציאת 'אחוזת קבר' 'לקבור' בה את 'שרה', 'מתו של אברהם'. וכאן ישאל הקורא: וכי לשם כך יש צורך בניתוח המילים המנחות שבסיפור? הרי זהו תוכנו הגלוי של הסיפור! אכן כך הדבר. אולם הפרשנים ניסו לגלות בסיפור מטרות שהן מעבר לתוכנו הגלוי (ראה בסעיפים ד-ה), ולשום פירוש כזה לא ניתן למצוא סימוכין בסגנונו של הסיפור - במילותיו. המילים המנחות של הסיפור מלמדות שמטרתו מונחת בתוכנו הגלוי, ואין צורך להרחיק להשערות שאין להן ביסוס בסיפור עצמו.

אולם אם כך, מה בא תוכנו הגלוי של הסיפור ללמדנו, האם רק זאת - שאברהם קבר את שרה? ומה הרבותא בכך? נעיין בדברי בֶּנוֹ יעקב בפירושו לספר בראשית[8]:

התכלית של הסיפור מפורשת בדברי אברהם בעצמו. הוא מבקש אחוזת קבר לשרה אשתו שמתה עליו. בקניין המערה לקבורת שרה אשתו, אברהם מביע את האהבה ואת הכבוד לנפטרת. בשביל דבר זה בלבד ראויה הייתה פרשה זו להיכתב.

בשולי דבריו עלינו להעיר שתי הערות: א. עיקרו של הסיפור הוא בתיאור המאמץ שהשקיע אברהם כדי לכבד את אשתו בכבוד הראוי לה במותה, שכן לא בקלות השיג אברהם אחוזת קבר למענה. עיקר המאמץ היה במשא ומתן שניהל אברהם עם בני חת בדיפלומטיות ובנחרצות, תוך שהוא דוחה את החלופות שהוצעו לו. אף המחיר הכבד שנדרש לשלם לבסוף כלול באותו מאמץ.

ב. תיאור בית האבות של אברהם ושרה הוא התיאור הראשון במקרא של חיי אדם במילואם, על המאבקים האנושיים הגדולים והקטנים הכלולים בהם. מותה של שרה הוא המוות הראשון במשפחת האבות. נמצא שפרשתנו היא הפרשה הראשונה במקרא המתארת את עמידת האדם מול מות הקרוב לו ביותר ואת תגובתו על כך. פרשה זו נושאת אפוא אופי ראשוני של הוראה לבניהם של האבות כיצד יש לנהוג במצבים אנושיים מעין אלה, שכן במצוות התורה לישראל אין הוראות מפורשות הנוגעות להספד ולקבורה מכובדת. דברים אלו הם אפוא בגדר 'תורת אבות'[9].

ז. סיפור מפוצל

בדיוננו אודות המילה המנחה בראש הסעיף הקודם אמרנו כי בדרך כלל היא מופיעה מספר הופעות בעל משמעות טיפולוגית. שלוש עשרה איננו מן המספרים המאפיינים את חזרתה. אנו מעלים את הקושי הזה ביחס לשתי המילים המנחות של סיפורנו מפני שני טעמים: ראשית, משום שהמספר הזה חוזר בשתיהן, וודאי אין הדבר מקרה; שנית, משום שהמספר הזה קרוב מאוד למספר אחר, האופייני דווקא לחזרתן של מילים מנחות במקרא - למספר ארבע עשרה.

כדי לענות על שאלה זו עלינו להקדים ולתאר תופעה ספרותית שאינה מוכרת כל צורכה ואנו מכנים אותה 'הסיפור המפוצל'.

בראש עיוננו לפרשת לך-לך בשנה זו עמדנו על חשיבותו הרבה של תיחום הסיפור במקרא כיחידה הבסיסית הנושאת בו מסר. אמרנו שם כי רק בהכרת גבולותיו של הסיפור השלם והמובחן מן הסיפורים הסובבים אותו ניתן לעסוק בניתוחו הספרותי המלא, ואף המסר של הסיפור לא יוכר ולא יופנם בשלמות עד להכרת הסיפור בשלמותו, על כל חלקיו, שכן לעתים השמטת פסקה ממנו או הוספת פסקה שאינה שייכת לו עלולים לשנות את משמעותו במידה מועטה או רבה. באותו מקום עמדנו על הקשיים שישנם לעתים בתיחום הסיפור במקרא והצענו דרכים אחדות העשויות לסייע בתיחומו.

והנה לפנינו עתה קושי נדיר, העלול להקשות מאוד על הכרת גבולותיו של הסיפור במקרא, והמודעות לאפשרותו עשויה לסייע באותם מקרים נדירים. ישנם סיפורים במקרא שאינם מופיעים בו במקום אחד בשלמות, אלא חלק אחד שלהם - בדרך כלל פסקה, אך לעתים אף יותר מכך - מצוי במקום אחר הרחוק במעט או בהרבה מגוף הסיפור. סיבות שונות עשויות לגרום לפיצול זה. הנה שלוש דוגמות לסיפורים מפוצלים, ולכל אחד מהם סיבה משלו לפיצולו:

א. סיפור מפוצל הידוע לכול הוא סיפור המסגרת הפרוזאי של ספר איוב. חלקו הראשון מצוי בראש הספר, בפרקים א-ב, ואילו סיומו מצוי באחרית הספר, בפרק מ"ב, שם מסופר שה' שב את שבות איוב ובירכו מראשיתו. לא ניתן לעמוד על צביונו הספרותי והאידאי של סיפור זה אם אין תופסים אותו בשלמותו, על שני חלקיו. סיבת פיצולו של סיפור זה ברורה: בין שני חלקיו נכנסו מחזורי הנאומים הפיוטיים, וכך נוצר ספר איוב כפי שהוא לפנינו.

ב. סיפור הולדתו של שמואל (שמ"א א') מסתיים לכאורה בב', יא "וילך אלקנה הרמתה על ביתו והנער היה משרת את ה' את פני עלי הכהן". בפסוק יב שם מתחיל בבירור סיפור חדש ועצמאי אודות חטאם של בני עלי ויחסו של עלי לכך, ומה שנגזר עליהם בגלל כל זאת (ג', יב-לו). אולם באמצע סיפור זה ישנה פסקה (ב', יח-כא) שבה שבים ומופיעים שמואל, חנה ואלקנה ותיאור עלייתם לשילה לזבוח את זבח הימים, ורק לאחריה מתחדש סיפור חטאם של בני עלי, הנמשך עד לסוף פרק ב. אין כל ספק כי פסקה זו היא סיום סיפור הולדת שמואל, אשר ננעץ אל תוך הסיפור השני מסיבה ספרותית: בדרך זו נוצר ניגוד בין דמויות שונות ומעשים שונים, וכן בין מערכות יחסים שונות של הורים ובניהם[10]. הכרת עקרון 'הסיפור המפוצל' מסייעת כאן לא רק בתפיסתו של הסיפור השלם על הולדת שמואל אלא אף בתפיסה נכונה של סיפור חטאם של בני עלי ועונשם.

ג. במלכים א' י"ג מסופר על בואו של איש הא-לוהים מיהודה לנבא נבואת פורענות על המזבח שבנה ירבעם בן נבט בבית אל. הוא מנבא (שם ב): "הנה בן נולד לבית דוד, יאשיהו שמו, וזבח עליך את כהני הבמות.. ועצמות אדם ישרפו עליך". התגשמותה של נבואתו יותר משלוש מאות שנה מאוחר יותר, מתוארת במרחק רב (מל"ב כ"ג, טו-כ), במסגרת תיאור פעולותיו של יאשיהו. פסקה זו מהווה חלק בלתי-נפרד מן הסיפור במל"א י"ג, ולא ניתן לעמוד על צביונו של הסיפור המופלא הזה אם אין קוראים אותו ביחד עם אותה פסקה[11]. הטעם לפיצולו של סיפור זה, שהוא גם הטעם לפיצולם של סיפורים נוספים במקרא, הוא כרונולוגי. עריכת ספרי המקרא היא פעולה המשלבת סיפורים עצמאיים שונים בתוך ספר אחד שיש בו מהלך כרונולוגי רצוף, והיא מחייבת לעתים לפצל סיפור עצמאי שמתוארים בו פרקי זמן רחוקים זה מזה ולקבוע כל חלק של הסיפור העצמאי הזה במקום הראוי לו מבחינה כרונולוגית. וכשם שהעריכה מחייבת את פיצולו של סיפור עצמאי, כך מחייב העיון באותו סיפור להבחין בשייכותם של חלקיו השונים זה לזה ולתפוס את הסיפור באחדותו ובשלמותו, כדי שניתן יהיה לעמוד על מלוא משמעותו.

נשוב עתה אל סיפור קבורתה של שרה. טענתנו היא שסיפור זה הוא סיפור מפוצל, הנשלם רק קרוב לסיומה של פרשת חיי-שרה. ארבעת הפסוקים ז-י שבפרק כ"ה הם הפסקה המסיימת את סיפורנו:

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. (ז)

ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו. (ח)

ויקברו אֹתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה
אל שדה עפרֹן בן צֹחַר החתי אשר על פני ממרא. (ט)

השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת, שמה קֻבר אברהם ושרה אשתו. (י)

מסיבות כרונולוגיות לא ניתן היה, כמובן, להשלים את סיפור קבורת שרה בפסקה זו, המתארת את מותו של אברהם. לו נשלם הסיפור כאן, לא ניתן היה להמשיך ולתאר את מעשיו בפרקים הבאים - בפרק כ"ד ובראש פרק כ"ה. רק לאחר שנשלם סיפור מעשיו של אברהם, ניתן היה לספר על מותו ועל קבורתו.

שייכותה של פסקה זו לסיפור קבורת שרה ניכרת באופן מובהק הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון:

א. תיאור מותו של אברהם דומה בסגנונו לתיאור מותה של שרה, ויש כאן אפוא סיום הסיפור שהוא כעין פתיחתו:

כ"ג, א-ב

כ"ה, ז-ח

ויהיו חיי שרה

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה.

מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים.[12]

ותמת שרה...

ויגוע וימת אברהם...

ב. הזכרת מערת המכפלה כמקום קבורת שרה ואברהם:

כ"ג, יט

כ"ה, ט 

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו

ויקברו אֹתו יצחק וישמעאל בניו 

אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא...

אל מערת המכפלה... אשר על פני ממרא. 

ג. ציון קניינו של השדה מאת בני חת:

כ"ג, כ

כ"ה, י

ויקם השדה... לאברהם לאחֻזת קבר מאת בני חת.

השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת... 

ד. הקשר האמיץ והחשוב ביותר של הפסקה המסיימת אל גוף הסיפור הוא בחזרת המילים האחרונות שלה אל קבורת שרה:

שמה קֻבר אברהם ושרה אשתו. (כ"ה, יג)

והשווה ל:

ואחרי כן קָבַר אברהם את שרה אשתו. (כ"ג, יט)

מובן עתה כי במילים האחרונות בפסקה המשלימה את סיפורנו - "שמה קבר אברהם ושרה אשתו" - נשלמות הופעותיהן של שתי המילים המנחות של סיפורנו - השורש קב"ר[13] בהתייחס ל'שרה' - ושתיהן מופיעות עתה בסיפור השלם ארבע עשרה פעמים.

ח. מבנה הסיפור השלם

לא רק הניתוח הסגנוני והענייני מאשר את שייכותה של הפסקה כ"ה, ז-י לסיפור קבורת שרה. עתה מתבהר גם מבנהו של הסיפור השלם, שהוא אופייני לסיפורים רבים במקרא: הסיפור נחלק לשתי מחציות שוות, בנות שנים עשר פסוקים כל אחת. המחצית השנייה פותחת בשלב השלישי של המשא ומתן של אברהם עם בני חת (המשא ומתן עם עפרון בפסוקים יג-יח). שלב זה במשא ומתן מהווה תפנית חיובית בסיפור, משום שהוא השלב שעלה יפה והביא לשקילת הכסף ולקניית השדה מעפרון. שני השלבים הקודמים במשא ומתן לא עלו יפה, משום שנסתיימו בסירוב מנומס של בני חת ושל עפרון (ובהשתחוויה של אברהם).

שתי מחציותיו השוות של הסיפור מקבילות עתה זו לזו בהקבלה כיאסטית מתפתחת כדלהלן:

א (א-ב) סיכום שני חיי שרה, מותה והספדה על ידי אברהם

ב (ג-ז) מו"מ שלב א: אברהם מבקש מבני חת אחוזת קבר לקבור בה את שרה ונענה בסירוב.

ג (ח-יב) מו"מ שלב ב: אברהם מבקש מעפרון לקנות את מערת המכפלה בכסף מלא ונענה בסירוב.

ג1 (יג-יח) מו"מ שלב ג: אברהם עומד על התשלום, נענה בחיוב וקונה את השדה מעפרון.

ב1 (יט-כ) אברהם קובר את שרה באחוזת קבר שקנה מאת בני חת.

א1 (כ"ה, ז-י) סיכום שני חיי אברהם, מותו וקבורתו בקבורת שרה.

הבה נפרט את ההקבלות ואת ההתפתחות שבהן:

א-א1: את טבלת ההקבלה הסגנונית בין פסקת הפתיחה לפסקת הסיום ערכנו בסעיף הקודם. ההתפתחות ביניהן גלויה: בעת ששרה מתה לא היה מקום מכובד לקבורתה, אולם בעת שמת אברהם הייתה מוכנה לו אחוזת קבר שבה קבורה שרה.

ב-ב1:

ב (פסוקים ג-ד)

ב1 (פסוקים יט-כ) 

וידבר אל בני חת לאמר... 

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו... 

תנו לי אחזת קבר עמכם

... לאחֻזת קבר 

ואקברה מתי מלפני.

מאת בני חת. 

אף כאן ההתפתחות גלויה: אברהם ביקש מבני חת בקשה שנתקלה בסירוב מנומס (ב), אך לבסוף, לאחר משא ומתן עקשני, נתמלאה בקשתו (ב1). סדר הדברים בתיאור מימוש בקשתו של אברהם (ב1) הפוך לסדר הצגתה (ב)[14].

ג-ג1: ההקבלות וההתפתחות כאן גלויות לעין: בפסקה ג נתקל אברהם בסירוב עקיף לבקשתו (בעניין האדם, הנכס והתשלום), אך לאחר שחזר וביקשה בג1 (תוך חזרה רק על עניין התשלום, שהוא העומד לוויכוח) זכה בהיענות ואף ביותר ממה שביקש (הוא ביקש את המערה בקצה שדה עפרון, אך זכה לבסוף בשדה ובמערה גם יחד).

לא רק מבנהו של סיפור קבורת שרה מתבהר עתה, אלא אף מבנהו של אותו חלק של פרק כ"ה המצוי בסופה של פרשתנו. חלק זה (בהתעלם מפסוקים ז-י, השייכים לסיפור קבורת שרה) בנוי אף הוא משתי מחציות שוות - שבעה פסוקים כל אחת מהן, ובהן תיאור שני הענפים המשפחתיים שיצאו מאברהם ונפרדו מיצחק.

המחצית האחת מורכבת מפסוקים כ"ה, א-ו ומפסוק יא באותו פרק, ובה מתפרשים שמותיהם של בני אברהם אשר נולדו לו מקטורה ואשר הורחקו על ידו מיצחק בנו בעודנו חי. אברהם נתן להם מתנות ושילחם מעל יצחק בנו קדמה, אל ארץ קדם, ואילו את כל אשר לו נתן ליצחק. פסוק יא משלים את הבחירה האנושית הזו בציינו שלאחר מות אברהם בירך א-לוהים את יצחק בנו.

המחצית השנייה של יחידה ספרותית זו (יב-יח) מפרטת את שמותיהם של בני ישמעאל בן אברהם אשר ילדה לו הגר המצרית. כידוע מסיפור קודם, אף ישמעאל הורחק מעל יצחק בחיי אברהם בדבר ה', ואכן מקומם של בני ישמעאל הוא "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים" - הרחק מגבולותיה של ארץ כנען, המיועדת לזרעו של יצחק. רק לאחר תיאור שני הענפים האלו שיצאו מאברהם מתחילה פרשת "תולדֹת יצחק בן אברהם...".

ט. תרומתה של הפסקה החותמת למשמעות הסיפור השלם

האם בהוספת הפסקה כ"ה, ז-י כפסקה החותמת של סיפורנו תשתנה הגדרת הנושא שלו ותהא מעתה 'סיפור מותם וקבורתם של אברהם ושל שרה'? דומה שהתשובה על כך שלילית. עשרים פסוקים מתוך עשרים וארבעה הפסוקים של הסיפור השלם עוסקים במות שרה ובמאמץ של אברהם לקבור אותה באחוזת קבר מכובדת. אף צמד המילים המנחות, שמצאנו כי הן חוזרות בסיפור השלם ארבע עשרה פעמים כל אחת, מעידות כי נושא הסיפור הוא 'קבורת שרה', ולא קבורתו של אברהם.

במה תורמת אפוא הפסקה החותמת למשמעותו של הסיפור השלם, שעליה עמדנו בסעיף ו לעיל? פסקה זו נחוצה מאוד להשלמת תיאור האהבה והכבוד שנתן אברהם לשרה בעת מותה. שרה אמנם זכתה להיקבר באחוזת קבר משפחתית פרטית שנקנתה בכסף מלא, וזוהי קבורה מכובדת בתכלית. אולם אברהם הרי ממשיך להיות 'גר ותושב' בארץ, והוא ימשיך להיות נווד הנע אחר עדרי צאנו. מי ערב אפוא שבבוא יומו ייקבר אף הוא באחוזת הקבר שבה קבורה שרה? אם חלילה יארע מותו במרחקים, והוא ייקבר במקום מותו, תהפוך מערת המכפלה ביחס לשרה למה שעתידה להיות קבורת רחל ביחס לאשתו האהובה של יעקב: קבר בודד של אדם שנקבר לבדו במקום פטירתו.

רק בעת מותו של אברהם, שלושים ושמונה שנים אחר מות אשתו האהובה, כאשר הצטרף לקברה של אשתו, נתברר כי אכן זכתה שרה להיקבר באחוזת קבר משפחתית (כ"ה, י): "שמה קֻבר אברהם ושרה אשתו".



[1] את איסור מכירת שדה אחוזה לצמיתות (ויקרא כ"ה, כג) מנמקת התורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". כלומר, הארץ אינה שלכם כלל אלא של ה', המעניק לכם את זכות הישיבה בה כבני חסותו, ועל כן אינכם רשאים לסחור בה כאילו אתם בעליה.

[2] על הרקע המשפטי במזרח הקדום ראה פרופ' משה וינפלד, עולם התנ"ך בראשית עמ' 147. לנגד עינינו עמד מאמרו של פרופ' עזרא ציון מלמד ז"ל 'קניית מערת המכפלה', תרביץ שנה יד, ירושלים תש"ב, שנתפרסם שוב בספרו מחקרים במקרא עמ' 41-33. אולם עם טענתו העיקרית, כי קניית מערת המכפלה נעשתה בדרך הערמה על החוק, אין אנו מסכימים בעיון זה, ראה להלן בסוף סעיף זה.

[3] דוגמה נוספת לכך נמצאת במל"א כ"א, בסיפור כרם נבות. בקשת אחאב מנבות כי ימכור לו את כרמו מנוגדת אף היא לחוק התורה, האוסר על מכירת הארץ לצמיתות (וודאי הייתה כוונת אחאב למכירה כזאת). על כן משתמש אחאב בשורש נת"ן - כדי שבקשתו לא תתנגש חזיתית עם לשון החוק "והארץ לא תִמָּכֵר לצמיתות" (ויקרא כ"ה, כג). באותו הפרק אין מופיעה כלל לשון מכ"ר או לשון קנ"ה, אולם כוונת