פרשת חיי-שרה - תנו לי אחוזת קבר עמכם

  • פרופ' יונתן גרוסמן

פרשת חיי שרה - "תנו לי אחֻזת קבר עמכם" / הרב יונתן גרוסמן


א. מגמת הסיפור

בתחילת פרשת השבוע אנו קוראים על פטירת שרה אמנו. והנה, עצם אזכור פטירתה ושנות חייה הוא דבר מפתיע, שהרי התורה אינה נוהגת כך לגבי שאר האימהות. פטירת לאה אינה נזכרת בכתוב כלל, ואף פטירתה של רחל נזכרת בפירוש רק בגלל חשיבות הסיפור המתלווה לפטירתה: קבורתה בדרך בית לחם (ולא במערת המכפלה שבחברון) ולידת בנימין. באשר לפטירת רבקה, אף זו אינה נזכרת בפירוש, אלא שחז"ל פירשו כי אזכור פטירתה של "דבורה מינקת רבקה" לאחר קיום נדרו של יעקב בבית אל (ל"ה, ח) רומז למעשה לפטירת רבקה עצמה. ואולם, גם אם כנה פרשנות זו, אין היא אלא מחזקת את התופעה המתמיהה, שהרי עולה מכאן כי התורה נמנעת בבירור מלציין במפורש את פטירות אִמותינו, וגם כשהיא רוצה לעשות כן, היא עושה זאת ברמז עקיף בלבד.

נמצא אפוא שבעצם אזכור פטירתה של שרה וקבורתה יש חריגה מן המקובל. למעשה קשורה תופעה זו במישרין בשאלה נוספת העולה ביחס לפרשייה הראשונה שבפרשת השבוע: מהו הנושא המרכזי של הסיפור? האם הכתוב מבקש להשמיענו על אודות פטירת שרה וקבורתה, או שמא זהו רק סיפור רקע לנושא האמתי של הסיפור - קניית מערת המכפלה?

ברור ששני נושאים אלו קשורים באופן עמוק זה בזה - שהרי כל עצמו של קניין המערה לא בא אלא לשם קבורתה של שרה - וממילא קשה מאוד להפריד ביניהם. ובכל זאת, דומני כי ניתן לראות באחד משני הנושאים הללו את הנושא העיקרי שמבקשת התורה ללמדנו, ואת חברו - כנספח לו בלבד. זהותו של הנושא המרכזי ניכרת בפסוקי החתימה של הפרשייה הנידונה. תחילה מסכם הכתוב את קניין המערה:

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ (כ"ג, יז-יח).

לאחר סיכום החלק הקנייני, מסכם הכתוב את קבורת שרה במערה:

וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (יט).

בזאת למעשה נחתם הסיפור על שני צדדיו - הקניין והקבורה - וישנה ציפייה ברורה שעם פסוקי החתימה הללו יסתיים גם הסיפור. אלא שלמרבה ההפתעה, חוזר הכתוב ומסכם את האקט הקנייני בשנית:

וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת (כ).

מה צורך יש בחתימה זו? והלוא אין היא מוסיפה מאומה על מה שנאמר כבר שני פסוקים קודם לכן! יתר על כן: לא זו בלבד שאין כל חידוש בפסוק כ, נדמה שבפסוק זה חוזרת התורה באותן המילים בדיוק על מה שכבר נאמר בפסוקים יז-יח - אם כי כעת מובא עיקר העניין בלבד, בלא הלשון החוזית-המשפטית הארוכה שאפיינה את הפסוקים הנ"ל. נקל לעמוד על הדמיון בין שני הסיכומים הללו:

חתימה ראשונה (יז-יח)

חתימה שנייה (כ)

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא

וַיָּקָם

הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ

הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ

וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה
אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב

 

לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה

לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר

לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ.

מֵאֵת בְּנֵי חֵת.

ניכר שהסיכום הראשון כולל בתוכו עניינים משפטיים, אשר נעדרים מהסיכום השני: זיהוי מדויק של השדה ("שדה עפרון / אשר במכפלה / אשר לפני ממרא"); מה כלול במעשה הקניין ("וכל העץ אשר בשדה..."); התכלית מצוינת בפרספקטיבה המשפטית שלה ("למקנה") - בניגוד לסיכום השני, שבו היא מצוינת באספקט האישי ("לאחֻזת קבר");[1] ובסיום נזכרים בני חת כעדים וכנותנים תוקף לעסקה ("לעיני בני חת").

ואולם, עם כל ההבדלים הללו עדיין עומדת בעינה השאלה: מה צורך יש בסיכום נוסף של הקנייה, אם אין מתחדש בו דבר (למעט, כאמור, הפרספקטיבה היותר אישית)?

נדמה שבחזרה זו מבקש הכתוב להכריע בשאלה שבה אנו עסוקים: הסיפור אינו מסתיים בקבורת שרה, מפני שלא זו תכליתו; והוא שב ומזכיר את קניין השדה והמערה, מפני שזהו עיקר הסיפור - ראשית קניינו של אברהם בארץ כנען. על מנת להדגיש דבר זה חוזר הכתוב על הסיכום שנאמר כבר, הסיכום הקנייני, ובכך הופך הוא את תיאור קבורת שרה לסיפור רקע בלבד - אם גם סיפור שהוא הכרחי להבנת מעשה הקניין.[2]

לאור זאת ניתן להבין מדוע נזקק הכתוב לספר על פטירת שרה, בשונה משאר האימהות. כסיפור פטירתה של רחל, גם סיפור פטירתה וקבורתה של שרה לא לשום עצמו בא, כי אם לשום דבר מה אחר - לשם סיפור קנייתה של מערת המכפלה על ידי אברהם. כך פירש רשב"ם בתחילת פרשתנו:

אף על פי שבשאר נשים לא נתפרשו ימי חייהן, בשרה הוצרך לפרש. בשביל שהוצרך להזכיר מיתתה בשביל קניין המערה.

ממילא יש לנו לדון במשמעותו של סיפור קניית המערה: מדוע דבר זה כה חשוב, עד כדי האריכות היתרה שמאריך הכתוב בתיאור המשא ומתן בין אברהם ובני חת? לשם השוואה, קניית חלקת השדה בשכם על ידי יעקב מתוארת בכתוב בפסוק אחד בלבד (ל"ג, יט)! סביר להניח שגם שם נערך משא ומתן ארוך, בדומה לזה שאנו פוגשים בקניית מערת המכפלה, ובכל זאת מסתפקת התורה בסיכום התוצאה הסופית: "ויִקֶן את חלקת השדה... במאה קשיטה". אף קניין גורן ארונה היבוסי על ידי דוד (מקום המקדש!) מתואר בקיצור רב יחסית לפרשתנו (שמ"ב כ"ד). מה מסתתר, אם כן, מאחרי המשא ומתן בשער העיר, שכה חשוב לתורה להדגישו?

ב. "תנו לי"

ברצוני לתת את הדעת על ביטוי עמום שאומר אברהם בראשית המשא ומתן:

גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי (כ"ג, ד).

בתחילה מדגיש אברהם כי הוא "גר ותושב", ועל כן אין לו חלקת ארץ משל עצמו שבה יוכל לקבור את אשתו. עובדה זו מציבה את אברהם בפני קושי ברור בניהול משא ומתן שקט ושליו, שהרי מתו מוטל לפניו, ועליו לדאוג בדחיפות לקבורתו. ובכל זאת מדגיש אברהם עובדה זאת בפתח דבריו, ובכך גורם להמשך דבריו להישמע כבקשת טובה מאת בני חת.

דבר זה חשוב ביותר להבנת המשך דבריו: "תנו לי אחזת קבר עמכם". כיצד יש להבין את הבקשה "תנו לי"? האם אברהם רומז למתנה? קשה להניח שלכך מתכוון אברהם, וסביר מאוד שגם לבני חת אין ספק כי אברהם אינו מתכוון לבקש כי תינתן לו חלקת אדמה חינם אין כסף רק מפני שהוא צריך לקבור את אשתו.[3]

ואולם, ישנה גם אפשרות נוספת, שהיא אולי האפשרות הפשוטה ביותר: תנו לי אחוזת קבר, מבקש אברהם, על מנת שאוכל לקבור את שרה באחוזה זו. לפי זה, אין אברהם אומר דבר על העברת בעלות; אחוזת הקבר תישאר בידי המשפחה החתית. לשון אחר: ניתן להבין את דברי אברהם כבקשת רשות לקבורה בלבד. אברהם עצמו, כך נדמה, מעודד פרשנות זו בהוסיפו את המילה "עמכם". ונמצא שמשמעותם הפשוטה של דבריו היא שהוא מעוניין כי משפחה כלשהי תתיר לו לקבור את אשתו 'עמהם', בקברם המשפחתי, שהרי צריך הוא 'לקבור מתו מלפניו'. פירוש זה מתחזק גם לאור דברינו לעיל כי עצם הצגת אברהם את עצמו כ'גר ותושב' בפתח נאומו משרה אווירה של בקשת טובה: אם בטובות עסקינן, הרי שהפירוש המוצע לבקשתו של אברהם הוא הפירוש הפשוט והמתבקש.

כשלעצמו הביטוי "תנו לי... עמכם" הוא ביטוי דו-משמעי, והדבר בא לידי ביטוי בתרגומים השונים לפסוק זה. יש שתרגמו אותו מילולית: "give me a burial plot with you";[4] ויש שתרגמוהו מתוך ההקשר הרחב של הפרק: "sell me a burial site among you".[5] ברם, דווקא התרגום השני, שביקש להתחשב בסיטואציה הנידונה בכתוב, 'איבד' למעשה את האפשרות לפרש את דברי אברהם כבקשת רשות.

כאמור, נראה שאברהם דווקא מעוניין בפרשנות השגויה לדבריו, וכך אמנם הבינו בני חת את בקשתו:

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ (כ"ג, ו).

בני חת רואים בבקשת אברהם תעודת כבוד להם, שהרי "נשיא א-להים" הוא בתוכם. יותר מכך: בהחלט ייתכן שכל משפחה רצתה בסתר לבה כי אברהם יבחר בקברה המשפחתי; הדבר יורה על יצירת קשר אינטימי עם אברהם, ששמו - כך מסתבר - כבר הולך לפניו, ובנוסף לכול, הלוא הוא עשיר ביותר...

העובדה שבני חת אכן הבינו את דבריו של אברהם כפי ההבנה השגויה, שאליה כיוון אותם, עולה משני לשונות בניסוח דבריהם. ראשית, המילים "במבחר קברינו קבֹר את מתך" מורות שהקבר יישאר עדיין בבעלותם של בני חת, אלא שאברהם מוזמן לבחור לו קבר כאשר חפץ לבו לקבור בו את אשתו. כך עולה גם מן התכלית שהם מציינים בהמשך דברי ההסכמה שלהם - "איש ממנו [=מאתנו] את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך [=בשביל לקבור את מתך]": התחושה העולה מניסוח זה היא שבני חת מתייחסים למתן רשות לקבורה, ואין הם מעלים על דעתם העברת בעלות כלשהי.[6]

בכך מסתיים השלב הראשון בדיאלוג המשפטי, וכפי הנוהג המקובל אברהם משתחווה "לעם הארץ, לבני חת" - ומיד ממשיך ומסביר את כוונתו:

שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר. וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר (כ"ג, ח-ט).

שוב חוזר אברהם על השימוש בשורש נת"ן ("ויתן לי"), אלא שהפעם הוא מבאר את דבריו: "בכסף מלא יתננה לי"! במילים אלו מסביר אברהם לראשונה לבני חת את טיבו האמתי של המשא ומתן: לא בנתינת רשות "עמכם" עסקינן, כי אם בקניין מערה "בתוככם".

השלב המתבקש הבא (כמובן לאחר השתחוויה מנומסת נוספת) הוא, ממילא, הסכמה על גובהו של מחיר המערה. עפרון, בדרכו הערמומית, מכניס לתוך החוזה גם את השדה - מה שמעלה מאוד את המחיר - והמכר מסתיים לו.[7]

ג. היבדלות מיושבי הארץ

מה משמעות הבלבול שיצר אברהם בנאומו מול בני חת? מדוע לא פירש כבר בתחילת דבריו את כוונתו האמתית - קניין חלקת אדמה? קשה להניח שמדובר בבלבול לא-מתוכנן, שהרי אברהם, כפי שראינו, מעודד בדבריו את ההבנה השגויה!

דומני שיש לחשוב על שאלה זו בשני מישורים שונים. ראשית יש לחשוב על כך מבחינת התפתחות הסיפור: מה תורם בלבולם של בני חת לעצם המשא ומתן ולהמשך ההידיינות של אברהם עמם. שנית, דומה בעיניי שיש לדבר זה גם משמעות ערכית, הנושאת בחובה מסר שאליו רומז הסיפור.

מבחינת התפתחות הדיאלוג בין אברהם ובני חת, נראה בעיניי כי העמימות שיצר אברהם בדבריו נוטלת חלק ברטוריקה המובנית של נאומו. חשוב לאברהם להציג את בני חת כחבריו וכשכניו הטובים, שלא ייתכן כי יסרבו לו בבקשו מהם טובה בשעתו הקשה. כבר בתחילה מעורר הוא בקרבם תחושת קִרבה בהגדירו את עצמו כ"גר תושב"; בכך הוא מגדיר למעשה את בני חת כתושבים החזקים, ומובלע בדבריו שהוא רואה עצמו חלש מהם.

אף המשך דבריו מחמיא להם ביותר: אותו אדם שהם רואים בו "נשיא א-לוהים" - ככל הנראה בשל עושרו מזה ובשל מידותיו המיוחדות מזה - מבקש לכרות עמם ברית עולם על ידי קבורה משותפת. אין צורך לומר כי בדבר זה ייקשרו בני חת לעולם עם בית אברהם, שהרי סביר להניח כי בית אברהם יבקשו לקבור את אברהם עצמו, כמו גם את המשפחה כולה, בקבר המשפחתי - אף אם הוא משותף עם משפחה חתית.

בעקבות מחמאה גדולה זו נפתח לבם של בני חת, וגם אם יתברר בהמשך שלמעשה אברהם מעוניין בדבר אחר לגמרי, הרושם הראשוני כבר עשה את שלו והפשיר את הקרח לקראת הסכם מוצלח.

ואולם, בדיבורו הדו-משמעי של אברהם מסתתר, כאמור, גם מסר לדורות. כאשר התורה מעלה הבנה אחת על פני השטח אך דוחה אותה מיד לאחר מכן מפני הבנה אחרת, מודגשת בפני הקורא דחייתה של האפשרות הראשונה. במילים אחרות: התורה יכולה להתעלם לחלוטין מאפשרות מסוימת - אלא שאז התורה לא דחתה אפשרות זו אלא פשוט לא התייחסה אליה; אפשרות שנדחית, לעומת זאת, הופכת לחלק מהמסר החבוי של הסיפור, כאמירה השוללת דבר מה - ודומני שזו גם כוונת הכתוב בהקשר שלנו.

בתחילה נראה כי אברהם מעוניין ליצור שותפות עמוקה עם יושב הארץ, עם בני חת. שותפות הקשורה בקבר היא שותפות עולם, שהרי אין לך בעולם הזה דבר נצחי יותר מן המת. המת לא יזוז עוד ממקומו, וסביר שאף יתרקמו יחסים קבועים בין מקום קבורתו ובין משפחתו, אשר תעלה לקברו וגם תבקש להיקבר בסמיכות אליו. השותפות העולה בתודעתנו לנוכח קריאת בקשתו של אברהם היא אפוא שותפות משמעותית ביותר!

והנה, מיד עם המשך דבריו של אברהם נאלצים אנו לדחות פרשנות זו של בקשתו; ליתר דיוק, לא אנו דוחים אותה, כי אם אברהם עצמו, המסביר לבני חת כי התכוון לנתינה "בכסף מלא". באמירה זו מתבררת טעותנו בדבר פרשנות הביטוי "תנו לי", ובד בבד מתבררת טעותנו לגבי התזה כולה: אברהם אינו מעוניין ליצור שותפות עם יושבי הארץ, עם בני חת; אדרבה, הוא דחה את הצעתם לקבור 'עמם' את אשתו, וקנה בכסף מלא חלקת אדמה שתהיה אך לו ולזרעו.

במובן זה יש קשר יסודי בין סיפור קניית המערה על ידי אברהם לבין הסיפור הבא - שליחת עבד אברהם לחרן למצוא אישה ליצחק. גם בסיפור זה מדגיש אברהם לעבדו: "לא תִקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו" (כ"ד, ג).

בפרשת חיי שרה מתחלף דור המייסדים, הדור הראשון של משפחת האבות, בדור השני. הפרשה מספרת על פטירתם של אברהם ושרה ועל כניסת יצחק ורבקה לנעליהם לשם המשך בנייתה של משפחת אברהם. והנה, הדברים האחרונים שעושה אברהם בחייו (וליתר דיוק: המעשים האחרונים שמספרת לנו התורה אודותיו) כרוכים שניהם בהתנתקות מיושבי הארץ: אברהם לא קבר את אשתו עם בני חת, ולא השיא את בנו לאישה מבנות הכנעני.



[1] רשב"ם ראה בהבדל זה פער כרונולוגי: תחילה הפכו השדה והמערה לקניינו של אברהם, ורק לאחר קבורת שרה הפכו גם לאחוזת הקבר שלו (פירושו לכ"ג, יח).

[2] והשוו לדברי ראב"ע ורמב"ן על פסוקי הסיכום הכפולים (כ"ג, יט).

[3] ואולם, ראו בפירוש רמב"ן על המילים "גר ותושב אנכי עמכם".

[4] G. J. Wenham, Genesis 16-50, WBC, Texas 1994, p. 122. אמנם בפירושו הוא מדגיש כי השימוש שעושה אברהם במינוח "אחזת קבר" מלמד כי דעתו דווקא על העברת בעלות: "Abraham is asking for ownership of a piece of land" (p. 127).

[5] N. M. Sarna, Genesis, JPS, Philadelphia - New York - Jerusalem 1989, p. 157-158.

[6] השווה לדברי רד"ק: "והיה דעתם שישאל מהם, שיתן אחד מהם לו מקום בקברו לקבור את מתו. ולא כן שאל, אלא שתהיה לו אחוזה ידועה לו ולמשפחתו לקבור שם מתיהם, לא שיקבר מתו בקבר אחרים" (פירושו לכ"ג, ו).

[7] לאור דברינו יש לשקול בזהירות כיצד יש להבין את הצעת עפרון (בתחילה): "השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך קבר מתך". תיאורטית יש מקום להעלות את האפשרות שעפרון חוזר כאן להבנה המוטעית. ברם, נראה יותר שכאן הוא מציע לאברהם - לפחות למראית עין - את השדה ואת המערה כמתנת חינם.