פרשת חקת - סוד הפרה האדומה, בין הנהגה ניסית לטבעית

  • הרב שלמה ברין

פרשת חוקת

סוד הפרה האדומה - בין פנים לחוץ, בין קדושה לטומאה

עבודת הפרה האדומה נועדה לטהר את הנטמא בטומאת מת. לעומת זאת,הכהן המזה את דם הפרה והשורף אותה, נטמא בעצמו. התורה קובעת כי גם בגדיו של הכהן נטמאים בעסק הפרה: "וכיבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבוא אל המחנה, וטמא הכהן עד הערב".[1] המש"ח[2] מוצא מכנה משותף בין עבודת פרה אדומה ועבודות נוספות המטמאות את העוסקים בהן. האיש המשלח את השעיר לעזאזל ביום הכיפורים נטמא הוא ובגדיו: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה".[3] גם העוסקים בפרים הנשרפים מיטמאים הם ובגדיהם.[4] דין הטומאה שהתורה מחילה על העוסקים בפרה אדומה, שעיר המשתלח ופרים הנשרפים, נעוץ בהיותם קשורים לעבודת פנים. בפרה אדומה נאמר: "... והזה אל נוכח פני אוהל מועד מדמה שבע פעמים."[5] גם השעיר המשתלח תחילת עבודתו הייתה 'בפנים'.[6] וכן פרים הנשרפים ראשית עבודתם 'בפנים'.[7] לכן טוען המש"ח: 'ודע, כי כל עבודות חוץ המה מטמאים בגדים, והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה, אך דווקא הני [אלו] שתחילתם בפנים.' אל מול המשותף לעבודות אלו, מציב בהמש"ח עבודות חוץ אחרות, שבהן הכהן אינו נטמא כלל. כמו ציפורי מצורע[8] ועגלה ערופה,[9] שאין להן עבודת פנים אפילו לא בתחילתן. בהמש"ח רואה כאן עיקרון: 'וזה מדרכי התורה[10] כי הטומאה הוא במקום שיש קדושה.'

המתח שבין פנים וחוץ בעבודת הכהן בפרה אדומה מתבטא בתחום נוסף. בגמרא יש דעה כי עבודת פרה אדומה נעשית לדורות רק בכהן גדול, על פי גזרה שווה ליום הכיפורים.[11] בהמש"ח טוען כי לעבודות הנעשות בחוץ דרושה תשומת לב והקפדה יתירה. הלא התורה אסרה להקריב מחוץ למקדש: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אוהל מועד..."[12] התורה מנמקת את חומרתה של העבודה מחוץ למקדש כגובלת בעבודה זרה: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם..."[13] לדעת המש"ח שעירים אלו, הם 'נפרדים משכליים הנבדלים', אשר על כן: 'השחיטה חוץ למקדש הוי כהקרבה לזולת השי"ת.' מכאן הסכנה הטמונה בעבודתן של פרה אדומה ושל שעיר המשתלח ביום הכיפורים: 'שזה עניין, עלול לחשוב מחשבה זרה חלילה, איזה עבודה לכח נפרד.' הרמב"ן מתבטא באופן 'קרוב לזה': "כי מפני היותה נעשית בחוץ, יראה להם, [לאומות העולם], שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה. והאמת, שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ."[14] בהמש"ח חושש שדווקא בעבודת הקרבנות עלולים להיווצר מכשולים על טהרת האמונה,[15] ובפרט בקרבנות ובעבודות הנעשות בחוץ. על רקע חשש זה מפרש המש"ח את דרשת הספרי: "ולעובדו בכל לבבכם, שלא יהרהרו כוהנים בשעת עבודה."[16] לכן ציוותה התורה, שדווקא הכהן הגדול יעבוד את עבודת הפרה האדומה: 'שהוא איש שרוח הקודש שורה עליו, הוא לא יבוא לחשוב זרה.' כלומר, רק מעלת הכהן הגדול ועבודתו, תועיל למנוע מכשול ומשגה העלולים ליפול בעבודות החוץ.

מדוע, אם כן, מסתכנת התורה בעבודות חוץ, הרומזות לכוחות אחרים זולתו והגובלות באיסור החמור של עבודה זרה? בעזרת משל מנפלאות הביולוגיה, מסביר במש"ח, את המתח הבלתי אפשרי בין פנים לחוץ, בין עבודה לעבודה זרה: 'והנה מצאנו חוקה בסתרי הטבע שארס המחלה, בהתרכבה בדמי החולה, אז יהיה זה מזור. כאשר נתפשט כעת הרפואה בנשוכי כלב שוטה ובחולי אסכרה, ועוד מחלות שונות.'[17] בתעוזה אופיינית, רואה המש"ח את הכלתו של ארס עבודה זרה בתוך מעשה הקרבנות, כגורם הנועד לחסן מפניה. כשם שברפואת הגוף, ארס המחלה יוצר נוגדנים כלפיה והכנסתו לגוף מאפשרת לדחות את החולי, כך בנפלאות העבודות המכפרות והמטהרות במקדש, נועדה עבודת החוץ לדחות את נגע העבודה הזרה: 'כן בסתרי התורה, כי הפרה האדומה והשעיר המשתלח כאשר יעשו [את עבודות החוץ שלהם]. זה [השעיר], משתלח מבפנים, וזו [הפרה], נוכח פתח אוהל מועד. זה [השעיר] מכפר וזו [הפרה] מטהר[ת]. ומי יבוא בסוד ה'?'

בין הנהגה ניסית להנהגה טבעית - מלחמות ישראל וכבוד האומה

משהו שונה קורה במלחמת ישראל עם הכנעני מלך ערד יושב הנגב, בשנה הארבעים. סמוך לכניסתם לארץ חל מפנה באופי ההנהגה של עם ישראל: 'עד עכשיו היה [הקב"ה] מנהיגם בניסים. המצרים נטבעו וכיו"ב, ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר, מיד היו מושפלים ומנוצחים וכבן שסמוך על שולחן אביו שמעצמו אינו יודע דרך לפרנסתו.'[18]

עד עתה, לאורך שנות ההליכה במדבר, הייתה ההנהגה בעלת אופי ניסי באכילת המן כלחם שמים, ובהגנת עמוד אש וענן. אולם, הנהגה באופן שכזה אליה וקוץ בה, ואין היא מתאימה לכל מצב. כאשר הבן גדל והופך לאיש, אין הוא מעוניין עוד להיות סמוך על שולחן אביו: 'ולא לכבוד הוא לאומה וגם תמיד [היא] בלי מנוח.' כלומר, התלות המוחלטת בענני הכבוד ובהנהגה הניסית, מערערת למעשה את הביטחון העצמי של העם ואת כבודו, ומזמינה התגרות מבחוץ.[19] 'לכן ביקשו שיעשה ה' חסד שינצחו במערכות המלחמה הטבעית, ויתראו לעיני העמים כגיבור ביום קרב.' לכן, בהכנתו למלחמה, נודר ישראל נדר ואומר: "אם נתון תיתן את העם הזה בידי",[20] 'בדרכה של מלחמה טבעית.' כך יהיה הדבר לתפארתה של האומה, 'שגם בהנהגה הטבעית תצליח, ותצא כגיבור ביום קרב.'[21]



[1] במדבר יט ז וראה גם בפסוק ח. וראה במש"ח במדבר יט ג שמבאר כי באלעזר הכהן [הגדול] הכתוב מדבר.

[2] מש"ח במדבר יט ג

[3] ויקרא טז כו

[4]משנה זבחים יב ה: "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, בזמן שהם נשרפים כמצוותן, ...ומטמאין בגדים." פרים הנשרפים הם פר של יום הכיפורים, ופר כהן המשיח (ויקרא ד ג), ופר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד יג- יד). לגבי שריפת פר יום הכיפורים כותבת התורה תיאור זהה להפליא למתואר בשעיר המשתלח ובאפר פרה אדומה: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש, יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש... והשורף אותם יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן ובוא אל המחנה." ויקרא טז כח.

[5] במדבר יט ד

[6] ויקרא טז ז: "ולקח את שני השעירים, והעמיד אותם לפני ה' פתח אוהל מועד."

[7] היינו בהיכל או בפתח אוהל מועד. ראה ויקרא טז כז לעניין פר יום הכיפורים, ובויקרא ד ד לעניין פר כהן משיח. בנוגע לקרבן פר העלם דבר על שגגת הקהל, שתחילת עבודתו נעשית בפנים, ראה ויקרא ד יד- טו.

[8] ויקרא יד ז, הציפור משתלחת לשדה אל מחוץ למחנה.

[9] דברים כא ד, עבודתה בחוץ, בנחל.

[10] המש"ח מדגים עקרון זה בדין העכו"ם שאין לו טומאה להיטמא בה.

[11] יומא מב ע"ב: "לדורות בכהן גדול מנא ליה? גמר חוקה חוקה מיום הכיפורים." לדעת המש"ח מבואר, כי ההשוואה לעבודת יום הכיפורים היא מהותית, כדלקמן. ראה עוד בהערה 11 של מהדורת הר"י קופרמן החדשה.

[12] ויקרא יז ג- ה

[13] שם יז ז

[14] רמב"ן עה"ת במדבר יט ב בהמש"ח מפנה גם לדברי הרמב"ן בפירושו לפרשת שני השעירים ביום הכיפורים, ויקרא טז ח: "כי היו עובדים לאלוהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קורבנות.... והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם. אבל ציווה הקב"ה ביום הכיפורים, שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן... ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה הקרבן מאיתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו כך. .. כי יחשבו [אומות העולם], שאנו עושים כמעשיהם, וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה ועניינה דומה לשעיר המשתלח."

[15] חשש זה הטריד את בהמש"ח במספר מקומות ובהיבטים שונים. ראה בהקדמת מש"ח לספר ויקרא ולפרשת הקרבנות, ובמה שכתבנו על כך בפרשת ויקרא.

[16] ספרי פסקא מא לדברים יא יג. התורה מזהירה אפוא את הכוהנים באזהרה מיוחדת לבל יהרהרו בהרהורי עבודה זרה, בפרט בעבודות חוץ. הנצי"ב מפרש שם אחרת, על רקע מחשבת פיגול וכד'.

[17] כוונתו למה שאנו קוראים 'חיסון פעיל'. המש"ח מפנה לשיטת רבי מתיא בן חרש, גמרא יומא פד ע"א ע"ש.

[18] מש"ח במדבר כא ב

[19] ראש השנה ג ע"א: "וישמע הכנעני מלך ערד. מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל."

[20] במדבר כא ב

[21] וראה עוד במש"ח שדורש על פי הדברים האלה את דברי הנביא ישעיה, ע"ש.