חקת | סוד הפרה האדומה: בין הנהגה ניסית לטבעית

בין פנים לחוץ, בין קדושה לטומאה

עבודת הפרה האדומה נועדה לטהר את הנטמא בטומאת מת. לעומת זאת, הכהן המזה את דם הפרה והשורף אותה, נטמא בעצמו. התורה קובעת כי גם בגדיו של הכהן נטמאים בעסק הפרה: "וכיבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבוא אל המחנה, וטמא הכהן עד הערב".[1] המש"ח[2] מוצא מכנה משותף בין עבודת פרה אדומה ועבודות נוספות המטמאות את העוסקים בהן. האיש המשלח את השעיר לעזאזל ביום הכיפורים נטמא הוא ובגדיו: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה".[3] גם העוסקים בפרים הנשרפים מיטמאים הם ובגדיהם.[4] דין הטומאה שהתורה מחילה על העוסקים בפרה אדומה, שעיר המשתלח ופרים הנשרפים, נעוץ בהיותם קשורים לעבודת פנים. בפרה אדומה נאמר: "... והזה אל נוכח פני אוהל מועד מדמה שבע פעמים."[5] גם השעיר המשתלח תחילת עבודתו הייתה 'בפנים'.[6] וכן פרים הנשרפים ראשית עבודתם 'בפנים'.[7] לכן טוען המש"ח: 'ודע, כי כל עבודות חוץ המה מטמאים בגדים, והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה, אך דווקא הני [אלו] שתחילתם בפנים.' אל מול המשותף לעבודות אלו, מציב בהמש"ח עבודות חוץ אחרות, שבהן הכהן אינו נטמא כלל. כמו ציפורי מצורע[8] ועגלה ערופה,[9] שאין להן עבודת פנים אפילו לא בתחילתן. בהמש"ח רואה כאן עיקרון: 'וזה מדרכי התורה[10] כי הטומאה הוא במקום שיש קדושה.'

המתח שבין פנים וחוץ בעבודת הכהן בפרה אדומה מתבטא בתחום נוסף. בגמרא יש דעה כי עבודת פרה אדומה נעשית לדורות רק בכהן גדול, על פי גזרה שווה ליום הכיפורים.[11] בהמש"ח טוען כי לעבודות הנעשות בחוץ דרושה תשומת לב והקפדה יתירה. הלא התורה אסרה להקריב מחוץ למקדש: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אוהל מועד..."[12] התורה מנמקת את חומרתה של העבודה מחוץ למקדש כגובלת בעבודה זרה: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם..."[13] לדעת המש"ח שעירים אלו, הם 'נפרדים משכליים הנבדלים', אשר על כן: 'השחיטה חוץ למקדש הוי כהקרבה לזולת השי"ת.' מכאן הסכנה הטמונה בעבודתן של פרה אדומה ושל שעיר המשתלח ביום הכיפורים: 'שזה עניין, עלול לחשוב מחשבה זרה חלילה, איזה עבודה לכח נפרד.' הרמב"ן מתבטא באופן 'קרוב לזה': "כי מפני היותה נעשית בחוץ, יראה להם, [לאומות העולם], שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה. והאמת, שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ."[14] בהמש"ח חושש שדווקא בעבודת הקרבנות עלולים להיווצר מכשולים על טהרת האמונה,[15] ובפרט בקרבנות ובעבודות הנעשות בחוץ. על רקע חשש זה מפרש המש"ח את דרשת הספרי: "ולעובדו בכל לבבכם, שלא יהרהרו כוהנים בשעת עבודה."[16] לכן ציוותה התורה, שדווקא הכהן הגדול יעבוד את עבודת הפרה האדומה: 'שהוא איש שרוח הקודש שורה עליו, הוא לא יבוא לחשוב זרה.' כלומר, רק מעלת הכהן הגדול ועבודתו, תועיל למנוע מכשול ומשגה העלולים ליפול בעבודות החוץ.

מדוע, אם כן, מסתכנת התורה בעבודות חוץ, הרומזות לכוחות אחרים זולתו והגובלות באיסור החמור של עבודה זרה? בעזרת משל מנפלאות הביולוגיה, מסביר במש"ח, את המתח הבלתי אפשרי בין פנים לחוץ, בין עבודה לעבודה זרה: 'והנה מצאנו חוקה בסתרי הטבע שארס המחלה, בהתרכבה בדמי החולה, אז יהיה זה מזור. כאשר נתפשט כעת הרפואה בנשוכי כלב שוטה ובחולי אסכרה, ועוד מחלות שונות.'[17] בתעוזה אופיינית, רואה המש"ח את הכלתו של ארס עבודה זרה בתוך מעשה הקרבנות, כגורם הנועד לחסן מפניה. כשם שברפואת הגוף, ארס המחלה יוצר נוגדנים כלפיה והכנסתו לגוף מאפשרת לדחות את החולי, כך בנפלאות העבודות המכפרות והמטהרות במקדש, נועדה עבודת החוץ לדחות את נגע העבודה הזרה: 'כן בסתרי התורה, כי הפרה האדומה והשעיר המשתלח כאשר יעשו [את עבודות החוץ שלהם]. זה [השעיר], משתלח מבפנים, וזו [הפרה], נוכח פתח אוהל מועד. זה [השעיר] מכפר וזו [הפרה] מטהר[ת]. ומי יבוא בסוד ה'?'

בין הנהגה ניסית להנהגה טבעית - מלחמות ישראל וכבוד האומה

משהו שונה קורה במלחמת ישראל עם הכנעני מלך ערד יושב הנגב, בשנה הארבעים. סמוך לכניסתם לארץ חל מפנה באופי ההנהגה של עם ישראל: 'עד עכשיו היה [הקב"ה] מנהיגם בניסים. המצרים נטבעו וכיו"ב, ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר, מיד היו מושפלים ומנוצחים וכבן שסמוך על שולחן אביו שמעצמו אינו יודע דרך לפרנסתו.'[18]

עד עתה, לאורך שנות ההליכה במדבר, הייתה ההנהגה בעלת אופי ניסי באכילת המן כלחם שמים, ובהגנת עמוד אש וענן. אולם, הנהגה באופן שכזה אליה וקוץ בה, ואין היא מתאימה לכל מצב. כאשר הבן גדל והופך לאיש, אין הוא מעוניין עוד להיות סמוך על שולחן אביו: 'ולא לכבוד הוא לאומה וגם תמיד [היא] בלי מנוח.' כלומר, התלות המוחלטת בענני הכבוד ובהנהגה הניסית, מערערת למעשה את הביטחון העצמי של העם ואת כבודו, ומזמינה התגרות מבחוץ.[19] 'לכן ביקשו שיעשה ה' חסד שינצחו במערכות המלחמה הטבעית, ויתראו לעיני העמים כגיבור ביום קרב.' לכן, בהכנתו למלחמה, נודר ישראל נדר ואומר: "אם נתון תיתן את העם הזה בידי",[20] 'בדרכה של מלחמה טבעית.' כך יהיה הדבר לתפארתה של האומה, 'שגם בהנהגה הטבעית תצליח, ותצא כגיבור ביום קרב.'[21]